בעצם עד היום לא נחשפתם, בעיקר נועה ויפתח. זו פעם ראשונה שלך מול מצלמה, לא?
יפתח: "נכון, כן, שמרו עלינו. כל אחד מאיתנו ממש בחר את הדרך שלו והלך בדרכו".
נועה: "גם לאימא זה היה חשוב שנעביר את הילדות שלנו בפרטיות וילדים רגילים, שלא כל הזמן מצטלמים".
יפתח: "אימא שלנו באמת הובילה את הדבר הזה וכמובן, אחרי שהיא נפטרה, החלטנו גם לקחת עוד צעד קדימה".
בסוף, להיות עם השם הזה, רמון, זה משא כבד, על הגב.
יפתח: "אנחנו לא בחרנו בשם רמון, נולדנו לתוך זה וכן יש לנו את הבחירה איך לחיות עם זה - שזה משהו שגם למדנו מאימא: אנחנו יכולים להסתתר ולא לקחת את זה, ואנחנו יכולים ללכת עם זה יד ביד, עם כל הכאב ועם כל הצער, אבל עם גם גאווה גדולה, ולחפש את המשמעות".
"מתגעגעים וגאים"
נדמה שאין דבר שמרגש יותר את טל, יפתח ונועה רמון, מלראות איך החלום של אימא שלהם רונה ז"ל הופך למציאות. גן אלה בקריית גת הוא חלק מתוכנית המרוץ לחלל של קרן רמון - הקרן על שם אילן ורונה ואסף רמון. זו קרן שנועדה להקנות לדור הצעיר את הערכים שבהם האמינו שלושתם - מצוינות, מנהיגות, תעוזה - וזה, מתברר, יכול להתחיל כבר בגיל ארבע.
"אילן רמון, הוא טס לחלל ולא הצליח לרדת בגלל שהוא התנגש בכדור הארץ", מסביר אחד הילדים, ואחר הוסיף: "נשברה לו החללית". יפתח רמון מספר לילדים: "השנה זו שנה מיוחדת לצוות הקולומביה. אתם יודעים מתי צוות הקולומביה טסו לחלל? היום לפני 20 שנה". אחד הילדים שאל: "אתם מתגעגעים לאבא שלכם?" ונועה מיהרה לענות: "בטח. מתגעגעים וגאים".
אפשר לומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהרגע שהציבור הישראלי נחשף לאילן רמון, לרונה, לארבעת הילדים - הם הפכו לגיבורים של כולנו. "היה כיף בארצות הברית", נועה נזכרת, ויפתח מוסיף: "היינו ארבעה ילדים. אבא כן עבד הרבה, התאמן מהבוקר עד אחרי הצוהריים-ערב לפחות, כל יום. כשהוא היה חוזר הביתה, הייתה חגיגה גדולה ובסופי שבוע היינו בעיקר מתרכזים במשפחה. יוסטון זה מרכז האימונים של נאס"א, אז זה לא היה כזה מוזר שאבא שלך אסטרונאוט. זה לא כמו שאתה פה בארץ הולך ואומר, 'כן, אבא שלי אסטרונאוט', חושבים שזו בדיחה".
אתם זוכרים שראיתם את החללית בפעם הראשונה?
יפתח: "כן, היינו כל כך קטנים וזה דבר כל כך גדול. כן, זה מאוד מלהיב".
ב-16 בינואר 2003, ארבע שנים של אימונים והכנות הגיעו לשיאן. מדינה שלמה עצרה את נשימתה והתרגשה עם הספירה לאחור, ההמראה של הקולומביה - ועליה האסטרונאוט הישראלי הראשון בהיסטוריה, אילן רמון. אשתו רונה אמרה אז: "לפני אמרתי שאני מחכה לנחיתה, עכשיו אני ממש לא. אני מחכה לשמוע שהכול בסדר והוא ינחת בשלום, אני מאמינה שהכול יהיה בסדר".
"השעון מגיע לאפס ואנחנו לא שומעים כלום"
שישה עשר ימים הייתה הקולומביה בחלל, הקיפה את כדור הארץ 250 פעמים במהירות של 28 אלף קמ"ש. אילן רמון וששת חבריו למעבורת ביצעו בחלל 80 ניסויים, החשוב שבהם עסק בנושא שאז מעטים שמעו עליו - התחממות כדור הארץ. בישראל עקבו אחרי כל דקה של הטיסה בחלל, כמו השיחה המרגשת עם ראש הממשלה שרון וגם הרגע הבלתי נשכח שהשיר "זמר נוגה" (התשמע קולי) נשמע בחלל. באחד בפברואר 2003, שעת צוהריים, המעבורת קולומביה בדרך לנחיתה חגיגית, עם מאות מוזמנים שמחכים לה על הקרקע. גם בישראל כולם דבוקים למסך בהמתנה דרוכה.
זה אחד השידורים הכי רגישים, קשים, טרגיים שהיו לי. באתי לשמחה גדולה עם סבא שלכם, אליעזר - עוד נסעתי איתו ביחד במונית והוא סיפר לי כמה הוא גאה באבא שלכם. אתם הייתם שם.
יפתח: "כן, מחכים עם כל שאר המשפחות על הטריבונות. זה קטע, כי בשיגור היו כל כך הרבה אנשים, לעומת בנחיתה עצמה שהיינו באמת רק המשפחות. ואנחנו מחכים ויש שעון גדול שמתקתק לאחור. כל מה שהסבירו לנו, ששומעים בום ואז נתחיל לראות את החללית - והשעון מגיע לאפס ואנחנו לא שומעים כלום והזמן עובר ומתחילים לצוץ כל מיני סימני שאלה בראש. ואתה כבר מתחיל לחשוש. פחות או יותר אלו אותם רגעים שגם לנו קראו הצידה ובעצם פנימה לתוך המבנה שבו הודיעו לנו".
"זה מה שאילן היה רוצה"
האסון הזה הכה בהלם את ארצות הברית, את ישראל, את חובבי החלל בעולם כולו. זו הייתה מכה לתוכנית החלל, אבל קודם כול, טרגדיה אישית של שבע משפחות האסטרונאוטים - בהן משפחה ישראלית אחת. כבר אז היה ברור לרונה שלמרות האבל הכבד, את ההתרסקות הזו אפשר לנתב גם לצמיחה. היא הקימה את קרן רמון והפכה אותה לגוף עוצמתי עם תרומה יוצאת דופן לחברה בישראל. "זה מה שאילן היה רוצה שיעבור הלאה לדור הצעיר", היא אמרה.
קרן רמון מפעילה תוכנית ומסגרות חינוכיות רבות בתחום החלל. היא פועלת בעיקר בפריפריה כדי להכשיר דור חדש של טייסים, מדענים, אולי אפילו אסטרונאוטים. אחד המיזמים המעניינים של הקרן הוא תחרות בין תלמידי כיתות ח' ו-ט' להמצאת ניסויים בחלל, כאלו שיכולים לעזור לכדור הארץ. הניסוי הזוכה, בשיתוף נאס"א, יישלח ויבוצע שם למעלה.
"זה מאוד מאוד משמעותי ומרגש להמשיך את הדרך שלו", אומר יפתח לנערים ולנערות בתוכנית. "זה לא אנחנו, זה בעצם מה שאתן עושות פה, מה שכל הכיתה שלכן והתוכנית הזאת עושה יחד עם כל הקרן ושאר התוכניות, זה פשוט באמת להמשיך את המשימה שלו. אמרנו שזה 20 שנה אחורה, אבל אתן היום יושבות פה ומספרות לנו על ניסוי שאולי יטוס לחלל בעתיד הקרוב, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות". בשיחה הוא נשאל מי הבכור, ומשיב: "אח שלנו, אסף, הוא היה הבכור, והוא חלם להיות טייס, להמשיך את הדרך".
אסף, האח הגדול והבן הבכור של אילן ורונה, בחר ללכת בעקבות אביו. הוא התגייס לחיל האוויר וסיים בהצטיינות קורס טיס במגמת קרב. שש שנים וחצי אחרי אסון הקולומביה, נוחתת המכה השנייה על משפחת רמון: בגיל 21, אסף מתרסק עם האף-16 שלו בתאונת אימונים. טרגדיה נוראה, כפולה. נדמה שמעטים היו מצליחים לקום מרצף אירועים כזה, אבל גם ברגע הכי נורא רונה רמון מוכיחה שהיא קורצה מחומר אחר.
"אפשר להפוך משהו כואב לצמיחה אישית"
"אימא נתנה לנו דוגמה בעצם איך אנחנו צומחים מתוך משבר", מסביר טל, "בעצם היא עשתה תזה שלמה על חיים אחרי אובדן ואיך לצמוח מתוך אובדן ודברים מדהימים שהיא למדה לאורך הדרך, שאפשר להפוך משהו שהוא כואב לצמיחה אישית וליצור משהו שהוא טוב בעולם".
בשיא העשייה, כשנדמה שהכול מתרומם שוב, מגיעה המכה השלישית. רונה לוקה בסרטן. היא יודעת שימיה קצובים, אבל לא עוצרת לרגע: "אני לא פוחדת מהמוות, אני פוחדת ממה שהוא משאיר אחריו, כן, הכאב שהוא משאיר אחריו", אמרה אז בריאיון.
העובדה שהיה מקרה אחרי מקרה אחרי מקרה - גם עם אסף וגם אימא שלכם, שנפטרה בגיל צעיר - זה משנה משהו בפרספקטיבה של החיים?
"זה הרבה לחיות באורם ולא בצילם", משיב טל. ויפתח מחדד: "אנחנו ממשיכים את דרכם באמת דרך החינוך, שזה פשוט ממשיך וממשיך והמורשת נשמרת. וגם זה אימא שלנו לימדה אותנו, שהיא הכי אהבה את ההנצחה דרך חינוך, לא דרך פסלים או אנדרטות. דרך חינוך, דרך אותם ילדים שזה פותח להם עוד הזדמנויות - זו הדרך מבחינתנו".
"זר לא יבין זאת"
יחד ולחוד, כל אחד משלושת הילדים למשפחת רמון מוצא את הדרך שלו להמשיך את המפעל המפואר שהחלה אימם. במקביל, הם מנתבים את הכאב גם לכיוונים אחרים. נועה, תמיד האחות הקטנה במשפחה, כבר בת 25, אומנית. יפתח בן ה-29, סטודנט להנדסה, ופעיל מאוד בקרן. טל, בן 32, מוזיקאי מוערך: "הרבה מהתהליך שאני עובר, זה באמת לכתוב ולפרוק ולכתוב על הדברים האישיים שאני עובר, אז מבחינתי זה באמת נותן לי איזשהו מפלט ואני מנגן על הפסנתר ששייך לאבא שלי, פה הוא ישב וניגן. הוא היה גם מאוד מחובר למוזיקה ואסף אחינו היה גם מאוד מחובר למוזיקה והיינו מנגנים אני והוא ביחד, יפתח גם ניגן על תופים והיינו עושים ג'אמים".
עד כמה אתם ככה ביחד ביום-יום, בשיחות?
טל: "וואו, מלא".
יפתח: "מאוד קרובים. באמת עברנו מסע ביחד וזה מחבר ומחזק. יש איזשהו עניין קצת ש'זר לא יבין זאת' - אין עוד הרבה חבר'ה כמונו ואנחנו באמת עברנו את הדרך הזאת ביחד".
לפני כמה חודשים הוזמנו טל, יפתח ונועה ללוות את האסטרונאוט הישראלי השני, איתן סטיבה, במסעו לחלל.
איך היה להיות שם עוד פעם, פתאום אחרי 20 שנה, עם שיגור של ישראלי אחר לחלל?
"היה לנו גם כיף, בא לי להגיד באמת, אנחנו הכי שמחים בעולם שזה ממשיך", עונה יפתח. "האסטרונאוט השני, זה הישג ענק. מאוד שמחנו בשבילו. מאוד שמחנו גם שהוא חזר וסוף סוף יש לנו פה ישראלי משלנו שיכול לספר לנו את הסיפור מעצמו".
המעבר מאנונימיות לחשיפה: "לפעמים זה לא קל"
בביקור בבית ספר שואלים אותם: "איך זה מלהיות משפחה נורא אנונימית ולהיפתח פתאום למצלמות ולספר על אבא שלכם, על אימא שלכם, על אח שלכם?". ויפתח מסביר: "לפעמים זה לא קל, זה מאוד אישי, זה מאוד רגיש, כמו שאתם יכולים להבין, אבל זו גאווה גדולה, אנחנו מאוד גאים באבא שלנו וגם באימא שלנו ובאח שלנו, כן? חשוב להגיד. הם אנשים כמוני-כמוך".
"בבית הוא לא היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, כמו שזה לא היה מי שהיא, היא הייתה סמל להמון המון דברים, אבל בשבילנו היא הייתה אימא. ואסף היה אח גדול, היינו עושים שטויות, היינו רבים, היינו צוחקים, היינו מתכסחים גם בילדות. היינו משפחה רגילה לגמרי והפכנו למשהו שהוא קצת מעבר לזה, אבל בשבילנו זה גם הסיפור האישי וגם אותם אנשים שפשוט אהבו את מה שהם עשו, האמינו במה שהם עשו ועשו את זה הכי טוב שהם יכלו".
הסיפור של משפחת רמון הוא אולי הסיפור הכי ישראלי שיש. יש בו גבורה, תעוזה, שכול, אובדן וניצחון. כן, ניצחון. טל, יפתח ונועה מבקשים מאיתנו שהשם רמון לא יהפוך סמל לטרגדיה, אלא לצמיחה. ונדמה שדווקא בימים טעונים שכאלו, כשמדינת ישראל קרועה, שסועה, סוערת ושונאת, כשרוחות רעות מנשבות באוויר, דווקא עכשיו שלושת הצעירים האלו מזכירים על איזה יסודות איתנים בנויה המדינה הזו, את הטוב שיש בה, מזכירים שיש על מה ולמען מי להילחם. לזכרם, לאורם.
"הם מאוד מאוד חסרים לנו, אבל זה כן מדהים לראות מה נהיה ב-20 השנה האלה", מסכם יפתח. "לכמה ילדים כן הצלחנו להגיע ופשוט לדחוף אותם להגשים את החלום שלהם". ואחיו טל מוסיף: "אנחנו באמת מרגישים שהם עדיין כאן איתנו והם ממשיכים לתת השראה וכוח ומשמעות לכל כך הרבה אנשים, והמון אנשים יוכלו להגיד שהם יכולים לעבור את הדבר הענק הזה שנקרא אובדן ושנקרא צמיחה מחדש ממקום של כאב, כמו שאימא שלנו עשתה. ואנחנו רק יכולים לקוות שהסיפור שלנו יביא עוד ועוד סיפורי הצלחה ואור ותקווה".
לתרומות לקרן רמון: בנק לאומי (10) סניף 666 חשבון 4773798 או באתר של הקרן