עם בחירות חמישיות תוך שלוש שנים וחצי, חוסר היציבות השלטונית בישראל שובר שיאים חדשים. אולם, חוסר היציבות הזה אינו תופעה חדשה, המאפיינת רק את השנים האחרונות - זוהי בעיה כרונית של המערכת הפוליטית בישראל, שהקצינה מאוד לאחרונה.

הכנסת האחרונה שסיימה את כהונתה במועד נבחרה ב-1984. מאז הוקדמו כל מערכות הבחירות - בחלק מהמקרים רק בכמה חודשים, אבל בלא מעט כנסות הן הוקדמו בשנה ויותר כמו ב-1999, 2006 ו-2009. בעשור האחרון, רוב הכנסות כיהנו תקופה קצרה במיוחד - כך הכנסת של 2015-2013 וכל ארבע הכנסות שכיהנו מאז 2019. חוסר היציבות בולט עוד הרבה יותר בנוגע לכהונתם של שרי הממשלה. לדוגמה, עד ראשית שנות ה-90 כיהן כל שר פנים בממוצע 3.3 שנים ברציפות, ומאז - זמן מגוחך של 1.3 שנים.

הנזקים של חוסר היציבות הזאת הם אדירים. נזק אחד בולט נוגע לעבודת הכנסת. אחד מתפקידיה העיקריים של הכנסת הוא חקיקה, אלא שרוב תהליכי החקיקה הם מורכבים ודורשים השקעה רבה של זמן ומשאבים - החל מניסוח הצעת החוק, דרך גיבוש קואליציה של חברי כנסת שיתמכו בה ושכנוע משרדי ממשלה, משפטנים ופקידי אוצר, ועד הדיונים בוועדות והאישור הסופי. כאשר הכנסת מתפזרת תוך שנה או שנתיים - רובם המכריע של החוקים נתקעים לחודשים רבים (במקרה הטוב) או נעצרים לחלוטין. יש דוגמאות לא מעטות לחוקים שקידומם נתקע בשל הבחירות הקרובות, ובהם התיקון לחוק המטרו, הצעת חוק האקלים ותיקון לחוק למניעת אלימות במשפחה שעוסק באיזוק אלקטרוני.

כנסת ישראל (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
חוקים חשובים שיכלו לעבור נתקעו בגלל שיקולים פוליטיים צרים, כנסת ישראל|צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

הבעיה היא שגם כאשר הכנסת מכהנת תקופה ארוכה, כמו למשל ב-2019-2015 - חוסר היציבות הכרוני מחלחל ומשפיע. כל גורמי השלטון מודעים היטב לכך שבכל רגע ורגע יכולים סיעה קטנה או אפילו חברי כנסת בודדים לעזוב את הממשלה ולגרור את המדינה לבחירות.

חברי הכנסת, למשל, מנהלים "קמפיין תמידי" - תשומת הלב שלהם מופנית כל העת לבחירות הקרובות, יותר מאשר לעבודה פרלמנטרית משמעותית. דבר דומה קורה עם השרים - אין להם אינטרס לתכנן ולקדם תוכניות משמעותיות, כי הם יודעים שיש סיכוי טוב שהם ייאלצו לעזוב את משרדם בקרוב. הם מעוניינים בהישגים מיידיים בלבד - בניגוד לצורך האמיתי של מדינת ישראל בתכנון ארוך-טווח בתחומים כמו חינוך, בריאות, דיור, אקלים ותחבורה.

גם הפקידים במשרדי הממשלה מתאימים את עצמם למצב: כיוון שרפורמות הדורשות חקיקה צפויות להיתקע אם הבחירות יוקדמו, הם מראש מתכננים רפורמות "עוקפות כנסת" - כאלו שאינן דורשות חקיקה או אישור תקנות בידי ועדה של הכנסת. זו כמובן טקטיקה מאוד הגיונית מבחינתם - אבל מדובר בפגיעה משמעותית ביכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה.

בחירות 2022 - הזירה הפוליטית

המסקנה היא שההשלכות השליליות של חוסר היציבות לא מתמצות בצורך ללכת לקלפי פעם בשנה, ואפילו לא בחשש לירידה בשיעורי ההצבעה או שהבחירות התכופות יעוררו בציבור כמיהה למנהיג חזק ש"יעשה סדר". הנזק מתרחש כאן ועכשיו, ומשפיע על כל אחת ואחד מאיתנו.

הבחירות התכופות נובעות, בלי ספק, מנסיבות פוליטיות - כמו תיקו פוליטי אמיתי בין הגושים, הקיטוב הפוליטי הגובר שמקשה על שיתוף פעולה ביניהם, ונסיבותיו האישיות של נתניהו. אבל הן נובעות גם מכללי המשחק בישראל, ובפרט מהקלות הרבה שבה אפשר לפזר את הכנסת - ברוב של 61 חברי כנסת. בשל אי-העברת תקציב, בשל אי-הרכבת ממשלה, בצו של ראש הממשלה. בכללי המשחק האלה, בניגוד לנסיבות הפוליטיות, בהחלט אפשר לטפל - בזהירות, באופן שקול ותוך הסכמה רחבה, צריך לפעול להקשחת התנאים לפיזור הכנסת. ברירת המחדל צריכה להיות שהכנסת משלימה את כהונתה, ורק במקרים חריגים מתפזרת קודם לכן. המצב היום הפוך לגמרי, וצריך לשנות את זה.

>>> ד"ר אסף שפירא הוא ראש התכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה 

בכל פעם כשמתפתח משבר פוליטי הנתפס כקשור לסוג המשטר ולמבנה הממשל, עולה ופורח השיח בדבר הצורך לבצע שינויים מפליגים במבנה המשטר. לרוב מתלווה לכך ההערכה וההבטחה שזה מה שישפר את המצב או ישנה אותו מיסודו. גם אם בוודאי יש משהו בטענה זו, והרי ראוי תמיד לתור אחר שיפורים ושכלולים אפשריים, קיימת נטייה מוגזמת מאוד ומוטעית לראות בשינוי מבני את הפתרון האולטימטיבי למשברים השונים.

לעומת זאת, לא ניתנת תשומת לב מספקת לעובדה שבמקרים רבים משברים פוליטיים הנראים כנובעים ממבנה מוסדי או ממנגנון משטרי לקויים הם למעשה הרבה יותר תוצאה של תרבות פוליטית לקויה ודפוסי התנהגות.

נדגים זאת ממבנה הממשלה האחרונה. במשטרים פרלמנטריים קואליציוניים דומים לישראל לא מוצבות מגבלות חוקיות בשאלה מאיזו מפלגה יגיע ראש הממשלה. עובדתית, מבלי שהחוק הוא שיכתיב זאת, ברוב מכריע של מאות המקרים של הקמת ממשלות, ראש הממשלה יגיע מאחת המפלגות הגדולות ומהמפלגה הגדולה בקואליציה. מאוד לא מקובל שמפלגות קטנות סוחטות את תפקיד ראש הממשלה רק בגלל שהקואליציה תלויה בהן. זה עניין מובן וטבעי של תרבות פוליטית סבירה המציבה גבול לסחטנות. עם כל הכבוד, ישראל לא אמורה לקחת דוגמה דווקא מהעובדה שגם בבלגיה ובלטביה ראשי ממשלה הגיעו לאחרונה ממפלגות קטנות. כשהתרבות הפוליטית לא מספיקה, אולי יש לשקול תיקון תוספתי בשיטה שיקבע חוקית רף מינימום כלשהו לגודלה של סיעה שממנה יכול להגיע ראש הממשלה.

בחירות (צילום: פלאש/90 )
מפלגות קטנות ותחרות פוליטית עשויה דווקא להוביל ליציבות, ארכיון|צילום: פלאש/90

בדיון להלן נדגים כיצד התפיסה המוטעית ששינוי במנגנון משטרי יוביל בהכרח לשינוי המיוחל מתנפצת על סלעי המציאות והתרבות הפוליטית. נתמקד בהעלאת אחוז החסימה, העלאה שלא הצליחה להשיג אף לא ציפייה אחת שציפו ממנו, אלא אולי להיפך. 

אגדות אחוז החסימה

נהוג היה לחשוב שאם רק יועלה אחוז החסימה, יפחת מספר הרשימות המתמודדות, יפחת מספר הרשימות בכנסת, מה שיביא ככל הנראה ליציבות. כאילו שיש הוכחה לכך שיציבות או אי יציבות תלויים דווקא במספר הרשימות. המפלגות הקטנות, הסחטניות האלו, כך סיפרו לנו, ייעלמו או יפחתו. אלא מדובר בדימוי שאין לו אחיזה משמעותית במציאות. חוסר יציבות לא נגרם בהכרח ממפלגות קטנטנות המכירות בכוחן הקטן, אלא גם ואולי בעיקר ממפלגות בינוניות שממילא יעברו גם אחוז חסימה גבוה. נסו לסדר כדורי פינג פונג קטנים בקופסה ולאחר מכן כדורי טניס גדולים יותר באותה קופסה. מה קל יותר לסדר? פעמים שאפשרויות המשחק הרבות יותר, עם כמה מפלגות קטנות, הן המביאות ליציבות.

השנה מלאו 30 שנים לתחילת תהליך העלאת אחוז החסימה שהחל ב-1992 והתרחש בשלושה שלבים: העלאה קטנטנה ל-1.5%, לאחר מכן ב-2006 ל-2%, ובשנת 2015 ל-3.25%, שהם כבר 4 מנדטים. בטבלה להלן מוצגות כל מערכות הבחירות מאז תחילת העלאתו של אחוז החסימה והן כוללות את מספר הרשימות המשתתפות, מספר הרשימות הזוכות והקולות המבוזבזים מתחת לאחוז החסימה במספרים ובאחוזים:

מבט מדוקדק על כל הנתונים מראה שאין שום קשר בין עליית אחוז החסימה לבין איזשהו נתון אחר. מלבד הבלחה קצרה של שתי מערכות בחירות, מספר הרשימות הזוכות גבוה מ-10. טורי הקולות המבוזבזים לא נראים מושפעים מאחוז החסימה והם עולים ויורדים בלי קשר אליו. כך לדוגמה, באחוז חסימה גבוה במיוחד של 3.25% נמצאו שני שיאים מנוגדים: שיא של בזבוז הקולות (8.5%) באפריל 2019 והשיא המנוגד של מיעוט בזבוז הקולות (0.8%) ב-2020. ביניהם ניתן למצוא מגוון תוצאות נוספות ללא שום קשר סיבתי נראה בין אחוז החסימה לתוצאות.

למה גורם אחוז החסימה הגבוה?

בהכללה, הוא גורם בינתיים רק לתוצאות שליליות.

ראשית, הוא פוגע באופן חמור בייצוג היחסי של האוכלוסייה. כאשר מעל 350 אלף קולות נזרקים לפח, כמו ב-2019, הם פשוט אינם מיוצגים. השיטה היחסית כבר לא כל כך יחסית כי הכנסת לא באמת משקפת את התפלגות העמדות של הציבור.

שנית, אחוז החסימה דוחף לשותפויות כפויות שבהן השותפות נאלצות להיכנס למה שמתואר כ'בלוק טכני', מושג שתכליתו להבהיר עד כמה השותפות לא רצויה. מכאן מובן מדוע יש גידול משמעותי בתופעת הרשימות הרב-מפלגתיות הבלתי יציבות. הסתכלו על הרשימות הרב-מפלגתיות מהשנים האחרונות ותשאלו את עצמכם כמה מהן יציבות או צפויות להיות יציבות? הרשימה המשותפת הערבית התפרקה; קשה לזכור כבר את העבודה-מרצ-גשר רק לפני זמן לא רב; כחול לבן הראשונה התפרקה אף היא במהירות; בימין הדתי אין אף מערכת בחירות דומה לחברתה בכל הנוגע להתארגנות הרשימות הבלתי יציבות. איזה ציון יציבות הייתם נותנים למחנה הממלכתי שקם לא מכבר? מדהים לגלות שבכנסת פעלה למעשה רק רשימה יציבה וארוכת שנים אחת: יהדות התורה. וגם בה הלכו וגברו קולות הפיצול.

פגישת לפיד נתניהו (צילום: עמוס בן גרשום, לע
אחוז החסימה מונע כניסת כוחות חדשים, נתניהו ולפיד|צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

שלישית, במקרים רבים כוחות חדשים בפוליטיקה אינם יכולים מיד עם התארגנותם להגיע לרף הגבוה של 3.25%. עצם קיומו מונע את ההתארגנות או מכריח אותם להשתלב במפלגות הקיימות. אין זה רע בהכרח, אולם לא פעם כוחות רעננים וחדשים דווקא נבלמים במפלגות ותיקות. ישראלים רבים חולמים לא פעם על התארגנויות מתונות יותר בקצוות השונים, דוגמת החברה החרדית או הערבית. אין שום סיכוי להתארגנויות כאלו באחוז חסימה גבוה המותיר אותנו עם הכוחות הישנים.

לבסוף, מעל לכל, חוסר יציבות. אין מחלוקת על כך שהשנים האחרונות הן תקופת חוסר היציבות הבולטת ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל מאז ומתמיד. היא בוודאי גם תהפוך לדוגמה שלילית בלימודי מדע המדינה בעולם. והנה, הפלא ופלא, על רקע איזה אחוז חסימה מתמשך אותו חוסר היציבות? על רקע אחוז החסימה של 3.25%. פרדוקסלית, אם היינו מניחים אחוז חסימה נמוך יותר, באפריל 2019 הימין החדש הייתה עוברת, הייתה מושגת הכרעה ברורה וככל הנראה הייתה קמה ממשלת ימין.

ישראל זקוקה ליותר ייצוגיות

נסיים במערכת הבחירות הנוכחית. במקום אחוז חסימה נמוך שיאפשר ייצוג בטוח ללא חשש גם לכוחות חברתיים, אידאולוגיים ופוליטיים קטנים, אנו צופים בסכנה חמורה לייצוגיות היחסית. בשעת כתיבת שורות אלו די ברור שייצוג האוכלוסייה הערבית עומד להיפגע. במחנה השמאל יותר מדי סקרים מצביעים על האפשרות שהן העבודה והן מרצ קרובות באופן מסוכן, אומנם מלמעלה, לאחוז החסימה.

כל קורא מתבקש, לצורך הדיון, להשתחרר משיוכו הפוליטי ומרצונותיו שלו לגבי ההישגים או הכישלונות של המפלגות ולהתרכז רק בשאלת היציבות, השיטה היחסית והייצוגיות. שכל אחד ישאל את עצמו מהי בכלל משמעותה של שיטה יחסית, ומה משמעותו של הייצוג היחסי אם יתברר שלא רק בל"ד, אלא מפלגה ערבית נוספת ועוד מפלגת שמאל אחת, אם לא שתיהן, נפלו מתחת לאחוז החסימה.

ירושלים, ערבי, ערבייה, החברה הערבית, המגזר הערבי (צילום: אייל מרגולין, פלאש/90 )
ישראל זקוקה ליותר ייצוגיות, ארכיון|צילום: אייל מרגולין, פלאש/90

במסגרת התרבות הפוליטית כאן השיח סביב סוגיות משטריות נוטה להיות מושפע באופן בולט מאינטרסים פוליטיים ועל רקע הנסיבות העכשוויות והמיידיות. הוא מתקיים הרבה פחות על רקע השאלה המשטרית הכללית מה ראוי ומה יועיל למשטר בישראל? התשובה המשטרית הראויה, בהתעלם מכל שיוך פוליטי היא שבלי שום קשר לתוצאה זו או אחרת שתהיה או לא תהיה בבחירות הקרובות, יש להוריד את אחוז החסימה.

>>> אשר כהן הוא פרופסור ומרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן

נתחיל מהסוף: משך התורנות של רופא מתמחה בישראל הוא בהחלט בעיה קשה וסבוכה, אך מדובר בבעיה האחרונה ברשימת הבעיות של מערכת הבריאות בארצנו. אומר לכם את זה באחריות רבה, כמי ששימוש בעצמו כיו"ר פורום המתמחים עד לפני שלוש שנים: גם כשמבקשים מהמתמחים עצמם לדרג את הבעיות המרכזיות שנוגעות לעבודתם, לא תמצאו אותה בראש הרשימה. מכתבי ההתפטרות (ההצהרתיים בכלל) שהוגשו היוו 2.5% בלבד ממספר הרופאים המתמחים בישראל.

כן, גם אני הייתי רוצה לעבוד פחות. גם אני הייתי רוצה שהחל ממחר בבוקר התורנות תעמוד על 16 שעות ולא 26 שעות. אבל כל מי שמרים מעט את הראש מעל לבלטה שעליו הוא עומד, מבין שיש סדרי עדיפויות. כל תקן שילך לקיצור תורנות, הוא תקן אחד פחות להפחתת העומס במחלקות האשפוז, והוא שני תקנים פחות לכוחות העזר שהמערכת כל כך זקוקה להם. קיצור התורנות לא רק שלא ישפר את איכות הרפואה (במצבת כוח האדם הקיימת והנראית לעין האיכות רק תיפגע), אלא שגם המתמחים עצמם צפויים להיפגע מן הסיבה הפשוטה - קיצור התורנויות יביא בהכרח לריבוי תורנויות, בדגש על סופי השבוע.

עיבוד,  מחאת המתמחים (צילום: החדשות , החדשות12)
האם קיצור זה מהלך נכון ביחס למצבה הנוכחי של מערכת הבריאות? (אילוסטרציה)|צילום: החדשות , החדשות12

במילים אחרות, המהלך הזה הוא לא יותר ממסך עשן, אם תרצו - הזזה של השמיכה מצד לצד. בשם הרצון להיטיב, לכאורה, עם סקטור מסוים בנקודת זמן מסוימת מאוד בחייו של הרופא, מבקשים לפגוע לאורכה ולרוחבה של מערכת הבריאות כולה.

66 מיליון שקלים הובטחו לטובת השלב הראשון ביישום הצעד הזה של קיצור התורנויות, מתוך כ-450 מיליון שקלים בשנה הדרושים להשלמת המהלך כולו על פי האומדנים של משרד הבריאות, מה שלדעתי מהווה הערכת חסר משמעותית. אפשר רק לדמיין מה אפשר היה לעשות בסכומים הללו כדי להביא לשיפור אמיתי של המערכת ולהפחתת העומס והנטל מעל כתפיי המתמחים העייפים. התשתיות בבתי החולים הציבוריים של ישראל מפגרות בשנים ארוכות ביחס לבתי החולים במדינות המפותחות. רואים זאת בכל נתון השוואתי שבוחן את היחס שבין מיטות אישפוז לכוח אדם, את מספר מכשירי הדימות, את הצפיפות, את העומס ואת השחיקה של הצוותים הרפואיים. זה עוד לפני שדיברנו על זמני ההמתנה בחדרי המיון, על התורים הארוכים לניתוחים ועל המחסור החמור ברופאים מתמחים ומומחים בפריפריה, הצפויה להיפגע בצורה משמעותית ביותר מתהליך "קיצור תורנויות" פופוליסטי ולא אחראי.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

מדינת ישראל בהחלט יכולה וצריכה להשקיע יותר במערכת הציבורית, וזה כלל ודאי השקעה גם ברופאות וברופאים שמהווים את המשאב החיוני ביותר שלה. אבל בבואה לעשות זאת, היא חייבת לשאול את עצמה אם היא קונה יותר בריאות, או רק פחות רעש בטלוויזיה.

>>> ד"ר ליאור אונגר הוא נוירוכירורג ורופא כאב בכיר במרכזה הרפואי שיבא-תל השומר, יו"ר פורום מומחים צעירים בהסתדרות הרפואית בישראל

יוקר המחיה, האינפלציה, החשש ממיתון ומשבר האנרגיה מדירים שינה מעיניהם של כלכלנים, פוליטיקאים ואזרחים ברחבי העולם. אם הייתה ציפייה שתקופת הפוסט-קורונה תתאפיין בצמיחה מהירה והאצת הייצור - היא נכזבה. לפי תחזיות שונות, בשנה הקרובה המשבר הכלכלי העולמי רק יעמיק.

כבר כיום מיליוני ישראלים מצויים במצוקה עקב עלויות המחיה הגבוהות, מחירי הדיור שאינם נסוגים, שחיקת השכר והפנסיות ועוד. הפתרונות שעליהם מדברים מתמקדים בהורדת מחירי מוצרים ושירותים - מהפחתת מכסים ומכסות ועד הורדת מע״מ, דרך חלוקת כרטיסי מזון, פיקוח על מחירים וסבסוד מוצרי יסוד.

כל אלה חשובים ונחוצים, אך התמודדות עם יוקר המחיה מחייבת התייחסות גם לפן השני של המצוקה: השכר הנמוך של רוב הישראלים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, השכר החציוני במשק עומד על 7,600 שקלים ברוטו לחודש. המשמעות היא שמחצית מהעובדים משתכרים פחות מסכום זה.

גם מיץ טבעי הוא גורם סיכון (צילום: חדשות 2)
השכר החציוני במשק משקף מציאות כמעט בלתי אפשרית לחצי מהאוכלוסייה (אילוסטרציה)|צילום: חדשות 2

רמת הכנסה כזו אינה מאפשרת מחיה בכבוד, ולכן יש צורך מהותי ודחוף להעלות את רמת השכר, במיוחד של העובדים בשכר נמוך. אם ליותר ישראלים תהיה הזדמנות להגדיל באופן משמעותי את שכרם ולהתקדם מקצועית, הם יוכלו להתמודד באופן סביר יותר עם המציאות הכלכלית שבה החיים הופכים יקרים יותר.

לא רק משכילים

המפתח לעלייה בשכר הוא שיפור הכישורים של העובדים. הכלכלה הישראלית, בכל הענפים, משוועת לעובדים בעלי מיומנויות מקצועיות גבוהות. בענפי המסחר, השירותים, התעשייה, הבנייה, התחבורה, הטיפול והחינוך, וגם בהייטק - יש אינספור תפקידים שאינם מחייבים השכלה אקדמית, אלא השכלה על-תיכונית מקצועית. השכר בחלק גדול מהתפקידים הללו גבוה מהשכר הממוצע במשק, שעומד על כ-11,500 שקלים לחודש, והתפתחות מקצועית לאורך זמן יכולה להבטיח לעובדים אופק לשכר גבוה עוד יותר.

אלא שקורסים להכשרה או הסבה מקצועית עולים כסף, ומנעד העלויות שלהם רחב: מאלפים בודדים ועד כ-20 אלף שקלים, תלוי במקצוע ובתקופת הלימודים. למי שנמצאים מחוץ לעולם העבודה או עובדים בשכר נמוך אין כסף זמין להשקיע בהם, והתוצאה היא שהם נשארים מאחור.

כאן יכולה להיכנס לתמונה הממשלה. אם הממשלה תממן קורסים מקצועיים איכותיים בהיקף רחב ובאופן מותאם לצורכי המעסיקים ולמקצועות שבהם יש ביקוש לעובדים, היא תבטיח את עתידם של המשתתפים בקורסים. בטווח הארוך יותר, השקעה כזו לא רק תסייע להקטין את ההתמודדות האישית עם יוקר המחיה, אלא גם תבטיח עלייה בפריון לכל המשק וצמיחה כלכלית למדינה.

סטודנטים באוניברסיטה (צילום: 123rf)
90% מההשקעה בהשכלה מעל גיל 18 היא במוסדות להשכלה גבוהה, אילוסטרציה|צילום: 123rf

כיום, כ-90% מההשקעה של המדינה בלימודים אחרי גיל 18 הם במוסדות להשכלה גבוהה: 6.4 מיליארד שקלים הושקעו השנה בסבסוד לימודים באקדמיה. זה כמובן מצוין, רוב בעלי תואר אקדמי עובדים ומרוויחים יפה, אלא שלאקדמיה מגיעים רק 46% מהבוגרים בכל שנתון.

260 מיליון שקלים בלבד הושקעו השנה בסבסוד הכשרות מקצועיות. לא ניתן היום להתקדם בעבודה, באף ענף במשק, ללא לימודים מקצועיים על-תיכוניים. אז מה עושה המדינה למען מחצית מהציבור שאינה לומדת במוסדות אקדמיים?

ההזנחה בת עשרות השנים של מי שאינם הולכים לאקדמיה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים הנמוכים לסבסוד  הכשרות מקצועיות, אלא גם במדיניות התעסוקה. בישראל אין מערך תעסוקה עם מדיניות מסודרת, ואין חלוקת אחריות ומשאבים ברורה בין הגופים השונים העוסקים בקידום תעסוקתי.

אוהלים ברחוב רוטשילד בתל אביב במחאה על מחירי הדיור, אוקטובר 2021 (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
איך ניתן להתמודד עם משבר דיור באמצעות שכר כזה? (ארכיון)|צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

למרות שיפורים מסוימים בשנים האחרונות, התחום עדיין מתאפיין בפיצול בין גורמים וגופים שונים, ללא תוכנית לאומית, וברמה גבוהה של ביורוקרטיה ונוקשות. המדיניות הנוכחית גם לא מביאה בחשבון באופן מספק את השינויים המואצים בעולם העבודה החדש.

הפתרון הוא להוסיף על ההשקעה באקדמיה השקעה ממשלתית בלימודים על-תיכוניים מקצועיים איכותיים. ההשקעה הזו חייבת להיעשות באופן חכם, כך שהקורסים יהיו רלוונטיים למשרות המבוקשות במשק. כיוון שהדינמיות בשוק העבודה גבוהה מאוד, וכל הזמן נוצרים מקצועות חדשים ואילו אחרים משתכללים, הגדרת תחומי הלימוד והמיומנויות הנדרשות צריכה להתבצע בשותפות עם מעסיקים ומוסדות הכשרה מקצועית.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

כצעד ראשון, מוצע כי הממשלה תשקיע כמיליארד שקלים בשנה בקורסים שייקחו בהם חלק מעסיקים שמוכנים להתחייב להשמה, גידול בשכר לעובדיהם ששכרם נמוך, או התנסות במקום העבודה לבוגרי הקורסים. השקעה כזו תאפשר להכשיר כ-50,000 עובדים בשנה. יהיה צריך כמובן לייסד מנגנוני הערכה ומדידה, כדי לוודא את האפקטיביות של ההשקעה.  

אם רוצים להתמודד עם יוקר המחיה, לאפשר לעובדים להתפרנס בכבוד ולהביא לצמיחה כלכלית למדינה כולה - אלה שני המפתחות העיקריים: ריסון עליית המחירים בצד השקעה מסיבית בשדרוג תעסוקתי.

>>> עו״ד טלי ניר היא מנכ״לית עמותת 121, המובילה את שותפות ״המקפצה – המטה להשקעה במקצועות המחר

השיבוש בשרשראות האספקה כתוצאה ממגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה הם מהגורמים העיקריים העומדים מאחורי העלייה הניכרת ביוקר המחיה במדינות רבות בעולם. זה בא לידי ביטוי בהתייקרות ניכרת במחירי המזון והאנרגיה בחודשים האחרונים. התייקרויות אלו הפכו למשבר של ממש המשפיע באופן חמור על ציבור רחב במדינות רבות. לפי תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP), התייקרויות המחירים הנוכחית עלולה לדחוף 71 מיליון איש נוספים בעולם לחיי עוני, ולהכביד על חייהם של מאות מיליונים ברחבי העולם.

משבר יוקר המחיה הגלובלי הצית הפגנות ומחאות נרחבות במדינות רבות. בתגובה, במדינות שונות הפעילו הממשלות צעדים שונים על מנת להקל על הציבור בהתמודדות עם התייקרות המחירים. בבריטניה, שם השפיע המשבר באופן חריף במיוחד, החליטה הממשלה על הענקת מענקים ישירים למשפחות מעוטות הכנסה להתמודדות עם יוקר המחיה, ועל השקעה ציבורית להפחתת מחירי החשמל לכלל האוכלוסייה. מהלכים דומים נעשו גם בגרמניה, שם גם ביצעה הממשלה מהלך זמני של הפחתה ניכרת במסי הדלק ובמחירי התחבורה הציבורית, באמצעות הנהגת כרטיס חופשי-חודשי ארצי במחיר 9 יורו בלבד. ניסוי זה, שהסתיים לאחרונה, התברר כמוצלח במיוחד לא רק בכל הנוגע להקלה על יוקר המחיה, אלא גם בהסטת נוסעים מרכב פרטי לתחבורה ציבורית במסגרת מדיניות סביבתית ואקלימית. ממשלת ספרד קבעה גם היא לאחרונה ועד סוף שנת 2022 נסיעות הרכבת במדינה יהיו בחינם לציבור הנוסעים.

מחירי הדלק יורדים (צילום: יח
המדינה חייבת להתערב, ולא להתחבא מאחורי טיעונים על שינויים גלובליים (אילוסטרציה)|צילום: יח"צ

ישראל גם היא מושפעת כמובן מהמגמה הגלובלית, כאשר גם כאן עלו לאחרונה מחירי החשמל ומחירי הלחם באופן ניכר. גם כאן, ועל מנת למתן את התייקרות הדלק, החליטה הממשלה על הפחתה זמנית במס הבלו. עם זאת, צעד זה, כמו גם הפחתת המכסים עליה הכריזה הממשלה, מהווים שניהם צעדים שמהותם הפחתת ההכנסה הממשלתית, כאשר עד היום הממשלה נמנעה מצעדים שמהותם דווקא הגדלת ההוצאה באמצעות סבסוד ותמיכה למשקי בית שנפגעו במיוחד מהתייקרויות המחירים.

אלא שלא די בכך. ההתמקדות במחירי האנרגיה והמזון מטשטשת את העובדה שבישראל ההתייקרויות החריפות ביותר בעשור האחרון היו דווקא בתחומים אחרים, המושפעים פחות ממגמות גלובליות, אלא נגזרים בעיקר מהמדיניות הממשלתית אצלנו. על תחומים אלו נמנים ההתייקרויות בתשלומים הפרטיים בתחומי החינוך והבריאות, ובעיקר – בעלייה המורגשת ביותר במחירי הדיור ובהעדרם של מנגנונים שיבטיחו דיור בר-השגה.

טשטוש זה אינו מקרי. בתחומי המזון והאנרגיה מתמקדת הממשלה בצעדים שמהותם הפחתת מיסים ומכסים – צעדים אשר מתיישבים עם המדיניות הכלכלית של 'מדינה קטנה' השולטת גם כך בישראל. בבסיס תפיסה זו עומדת מדיניות של הפחתת הכנסות המדינה לצד מדיניות תקציב תקציבית קפוצת יד, שחיקת השירותים החברתיים ונסיגת המדינה מאחריותה על חיי תושביה.

אביגדור ליברמן בפגישה ראשונה עם הדרג המקצועי במשרד האוצר (צילום: דוברות האוצר)
חושש מהגדלת הוצאות בתחומים חברתיים, בכירי משרד האוצר|צילום: דוברות האוצר

כך, בעוד שבתחומי המזון והאנרגיה יכולה הממשלה 'להסתתר' מאחורי התהליכים הגלובליים שמחוץ לשליטה, ממשיכה זו להתעלם מהגורמים הנוספים והמשמעותיים יותר המטילים נטל הולך ועולה על משקי הבית בישראל.

במילים אחרות – בתחומים המרכזיים בהם הורגשו עליות המחירים וההכבדה על יוקר המחיה בישראל – דיור, חינוך ובריאות – לא תוכל הממשלה להסתפק בהפחתת מיסים או בהפניית אצבע מאשימה לגורמים גלובליים בלתי נשלטים.

ההוצאות הפרטיות הגדלות של הציבור בתשלומי חינוך ובריאות, העלייה הניכרת במחירי הדירות והיעדר מדיניות של רגולציה על מחירי השכירות, שכירות ארוכת טווח ודיור ציבורי – כמו גם השכר הנמוך המאפיין את שוק העבודה בישראל, דורשים מהממשלה לנקוט בצעדים הפוכים מאלה הננקטים היום, ולהביא לגידול ניכר בהוצאה התקציבית החברתית בישראל, שהיום נמוכה למדי בהשוואה בין-לאומית.

הפגנת המורים בתל אביב, 30 במאי 2022 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
צורך חברתי גובר|צילום: תומר נויברג, פלאש 90

על צעדים אלו ניתן למנות את הדרישה להעלאת שכר המינימום, להגדלת ההוצאה על חינוך לתלמיד ולתקצוב הולם של מערכת הבריאות שיפחית את העלייה המתמשכת בהוצאה הפרטית על בריאות. כמו כן, צעדים אלו צריכים לכלול מדיניות השקעה נרחבת בתחום הדיור, לרבות הרחבה ניכרת של מאגר הדיור הציבורי ויצירת חלופה של שכירות ארוכת טווח ללא מטרות רווח, שיהפכו לחלופה רלוונטית לשכבה רחבה של אוכלוסייה. כך, גם אם אין ביכולתה לפתור את סוגיית יוקר המחיה הגלובלית, הוצאה חברתית רחבה יותר והפנייתה להרחבת השירותים החברתיים בישראל תאפשר את הפחתת הנטל הכלכלי העיקרי המעיק היום על משקי הבית בישראל.

>>> ירון הופמן-דישון הוא חוקר במרכז אדוה

המפכ"ל קובי שבתאי התבטא וטען שיש לחסום את הרשתות החברתיות באופן נקודתי ומוגבל במקרה של התפרעויות פנימיות עתידיות. מיד לכשנודעו הדברים, מלאו העיתונים בגינויים מכל קצות המפה הפוליטית. אבל האם לא כדאי לשקול את הדברים? האם הוא טועה לגמרי?

פשפשו נא בזכרונכם הדהוי והיזכרו נא איך רק לאחרונה ארצות הברית הגדולה עמדה חסרת אונים מול חבורת חמומי מוח שהחליטו להשתלט בכוח על שכונה ענקית בסיאטל (בעזרתו האדיבה של מנכ"ל טוויטר, ג'ק דורסי). אזכיר גם למי ששכח ש-16 בני אדם נהרגו בקרבות יריות ורבים נפצעו, במיניאפוליס כ-150 בניינים נשרפו עד היסוד עם נזק שנאמד בכמיליארד דולר לפחות. אגב, משטרת ארצות הברית לא חלשה או דלת אמצעים, נכון? יש אולי שיטענו שלא הופעל כוח מספיק במקרה הזה, ולכן אין בו ללמד אותנו דבר. אבל הרי בעשור האחרון ראינו איך כוחות שיטור חסרי גבולות כלכליים ומוסריים עומדים חסרי אונים מול התקוממויות נרחבות ברצף של מרידות במדינות ערב שנודע בשם "האביב הערבי".

קובי שבתאי  (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
פועל באמצעות הכלים שברשותו, המפכ"ל קובי שבתאי|צילום: אייל מרגולין, פלאש 90

אז אם אין מדובר ברפיסות או חוסר תקציבי, אולי אפשר לטעון שכוחות שיטור לא בנויים להתמודדות עם התקוממויות כאלו? מחאות שמנוהלות ומתודלקות באופן רציף ובקלות ברשתות החברתיות?

אנחנו בוודאי לא רוצים כוחות שיטור דרקוניים, טוב שבחברה המערבית הם מוגבלים. למעשה, אין צורך במשטרה אימתנית כל עוד קיום החברה מושתת על אמון הדדי. אבל בעשור האחרון המצב השתנה, והאשם העיקרי נופל בחלקה של רשת האינטרנט (אליבא דהעשרות המחקרים שאיששו מה שכל אחד מבין בנקל). אנחנו חיים בעידן שבו האינטראקציות בינינו מתקיימות ברשת סבוכה בהרבה מהרשת החברתית האנושית שבעולם האמיתי. לכל אחד מאיתנו יש גישה לאלפי אוזניים, בעוד שבעולם האמיתי אדם ממוצע יכול היה להשמיע את דעותיו לכל היותר לכ-300 איש. בעולם כזה תהליכים סוציולוגיים עצלים הופכים מהירים ומסוכנים, ונישאים בדרך כלל על שמועות שיקריות. אגב, נמצא שידיעות שיקריות מופצות במהירות רבה בהרבה מידיעות אמיתיות. קחו לדוגמה את שמועת "אל-אקצה בסכנה" השקרית שזוכה לפופולריות רבה בקרב הציבור הערבי בישראל, ועל בסיסה ראינו את ההתקוממויות האחרונות והמפחידות של אותו ציבור.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שבעולם כזה אפשר למוטט חברה דמוקרטית באבחה, ויש לחשב מסלול מחדש. האם יש סיבה להאמין שבארצנו הקטנטונת, רוויית הבחירות והאמוציות, לא נראה הסתערות המון זועם על הכנסת ממש כמו שראינו בקונגרס של ארצות הברית? לא יהיו אזרחים שלא יאהבו את תוצאות הבחירות, וינסו להכתיב תוצאה אחרת? התשובה הפשוטה היא לא.

ערביי ישראל, מהומות, רמלה, אלימות (צילום: יוסי אלוני, פלאש/90 )
איך נעצור את ההתפרעות הבאה? (מהומות ב"שומר החומות", ארכיון)|צילום: יוסי אלוני, פלאש/90

המפכ"ל צפה את התגובות הנזעמות – מטומטם הוא לא, הוא בוודאי לא "שכח מהי דמוקרטיה", ו-"אמון הציבור" יקר מאוד לליבו לא פחות מלליבם של המגנים. אבל מה הברירה שעומדת לרשותו, להחריש? להמתין לקרבות יריות במרכזי הערים? את הצעד הראשון שאמור לשמור על כולנו מתרחישי אימה כאלו צריכה הייתה הכנסת לצעוד בדמות סדרת חוקים שיגבילו את הפעילות העוינת ברשת. האמירה שלו רק מסמנת את גבול יכולת השיטור במדינת ישראל. כי הוא ראשון לדעת - לא על הכול הוא יכול להשתלט.

החוקים הדרושים הם מורכבים וקשים לניסוח, ואין ספק שחבר כנסת שינסה לקדמם יקים עליו את עדת המצקצקים, בדיוק כפי שקרה ב-2018 כשעבר "חוק אכיפת הרשת של גרמניה". החוק הגרמני מטיל קנס גדול על כשלון בהסרת תוכן מסית או הקורא לפעילות אלימה. על פי אותו חוק, מוטלת על ספקי רשתות חברתיות החובה להקים מערכת לניהול תלונות לזיהוי פוסטים שכאלו. החוק הוא התחלה טובה וכדרך הטבע הוא מתוקן מאז בדחיפות להתאימו יותר ויותר לנסיבות ולאופי המדינה, אבל מסתבר שגם הוא לא מספק. לדוגמה, הוא לא מכסה את המקרים בהם הגולשים מעלים את אותו תוכן שוב ושוב, כאלו שמתדלקות התפרעויות נרחבות.

רשתות חברתיות אילוסטרציה (צילום: 123RF‏)
החקיקה לא עומדת בקצב, אילוסטרציה|צילום: 123RF‏

בהיעדר חקיקה אפקטיבית בישראל, אין להתפלא שראש הממשלה והמפכ"ל חושבים על צעדים דרקוניים לנטרל את הגורם המחולל הזה כשהם חוששים לשלום המדינה ואזרחיה. אז בינתיים חברי הכנסת צריכים להפשיל שרוולים, לקרוא מעט ולחשוב מהר, כי "קידמה אינה רק אלקטרוניקה ורובוטים; קידמה היא גם התאמה ותיקון המבנים החברתיים לאורן של אותן התקדמויות טכנולוגיות" (מתוך ספרי "האביב המערבי").

>>> פרופ' ניר שוולב הוא סגן דיקן הפקולטה להנדסה באוניברסיטת אריאל, יזם של מספר חברות הייטק בתחום הרובוטיקה הרפואית ומחבר הספר "האביב המערבי: הקרב בין הטכנולוגיה לדמוקרטיה"

 

עופר דגן: להכיר בזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים

בשנה האחרונה התעוררו סערות ציבוריות רבות סביב אירועים, לרוב הפגנות ומחאות, בהם אזרחים ערבים הביעו הזדהות עם סמלים, מאבקים ומועדים לאומיים של העם הפלסטיני. לא אחת, כאשר מונפים באירועים אלה דגלי פלסטין, אנחנו שומעים קולות שקוראים לאזרחים הערבים – "תחליטו, או שאתם ישראלים או שאתם פלסטינים". עבור מרבית היהודים בישראל, גילויים של המתח בין הזהות האזרחית של הערבים - כישראלים - לבין זהותם הלאומית - כפלסטינים - מעוררים כעס ומבוכה, שמושתתים בעיקר על חוסר היכרות והבנה, ומובילים לציפייה שהערבים יוותרו על אחד מחלקי הזהות. כיהודי, שפועל שנים רבות בשותפות עם אזרחים ערבים לקידום חברה שוויונית וצודקת, אני חושב שזו ציפייה לא הוגנת ולא מציאותית. במקום זה, הגיע הזמן שננסה להבין את המקורות למתח הזה, וניקח אחריות משותפת על הפתרון שלו.

זהות היא עניין מורכב ורב-ממדים. לאנשים, וקבוצות ככלל, אין זהות אחת, אלא ריבוי זהויות – אזרחית, לאומית, דתית, מגדרית, מעמדית ועוד, שמבחינות ומחברות בינם לבין אחרים. חלק מהזהויות נמצאות בהרמוניה זו עם זו, כמו למשל הזהויות הלאומית והאזרחית של יהודים בישראל, וחלקן נמצאות במתח זו עם זו, כמו למשל הזהות האזרחית והדתית של יהודים בישראל - מתח שנובע מכך שעד היום לא הוסדרו באופן יסודי היחסים בין דת ומדינה, והוא מוקד לסערות ציבוריות רבות, למשל סביב שאלת הפעלת התחבורה הציבורית בשבת. באופן דומה, אך כמובן שגם שונה, מתקיים מתח בין הזהות האזרחית של הערבים כאזרחי ישראל, לבין זהותם הלאומית כחלק מהעם הפלסטיני.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

כמו המתח בין דת ומדינה בישראל, גם את המקור למתח בין הזהות האזרחית והלאומית של הערבים בישראל לא צריך לחפש בהתנהגות של הפרטים, אלא במבנים החברתיים וההסדרים הפוליטיים שמעצבים אותה. המקורות למתח בזהותם של הערבים בישראל הם העובדה שהמדינה מפלה אותם בכל תחומי החיים על רקע הלאום שלהם, והסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך שמציב אותם בעמדה מורכבת; הערבים בישראל הם אזרחים ושותפים אקטיביים במדינה שנמצאת בסכסוך אלים ומדמם עם בני עמם, מפעילה משטר של כיבוש ושליטה צבאית על חלקם, ומצור על חלקם האחר.

במציאות כזו, הציפייה הציבורית מהערבים בישראל לבחור באחד ממרכיבי זהותם – האזרחי, על חשבון האחר – הלאומי, לא רק שאינה הוגנת, אלא גם לא מציאותית ועלולה להיות הרסנית. הציפייה הזו מגדילה את תחושת הניכור של אזרחים ערבים מהמדינה והחברה בישראל, ומייצרת בקרב יהודים פנטזיה לא ריאלית שהערבים יוותרו על זהותם הלאומית. המתח הזהותי בו נמצאים הערבים בישראל, והמקרים בהם הוא צף ועולה על פני השטח, צריכים לשמש תזכורת לכולנו שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא לא סוגיה רחוקה שנמצאת מעבר לחומת ההפרדה, ושניתן לפתור אותה בכוח צבאי, אלא סוגיה מדינית ואזרחית שיש ליישב בדרכי שלום והכלה. חלק מהפתרון למתח הזה נעוץ בפתרון הסכסוך באופן שיתן זכות למימוש ההגדרה העצמית, ואפשרות לחיים משגשגים, בטוחים והרמוניים לשני העמים שחיים פה.

בנוסף ובמקביל, במקום להרגיש מאוימים ולאיים בחזרה בכל פעם שאזרח ערבי מניף דגל פלסטין, הגיע הזמן שנחשוב כמדינה וכחברה איך ניתן להכיל את המתח בין זהות ישראלית לפלסטינית גם בתוך ישראל – איך ניתן לתת כבוד ולגיטימציה לכל מאפייני הזהות של האזרחים הערבים – במרחבים הציבוריים, במערכת החינוך, בשיח הציבורי והתקשורתי. אולי זה הזמן לחזור למסקנות של 'ועדת אור', ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 וקבעה כבר אז: "הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבים. הגיעה השעה לתת ביטוי בחיים הציבוריים גם למכנה המשותף לכלל האוכלוסייה, על ידי הוספת אירועים וסמליים ממלכתיים שכל האזרחים יוכלו להזדהות עימם. מן הראוי למצוא דרכים לחיזוק תחושת ההשתייכות של האזרחים הערבים למדינה, בלי לפגוע בהשתייכותם לתרבותם וקהילתם".

במקום להיאבק בזהות הפלסטינית ולכעוס על גילויים ציבוריים שלה, דווקא חיזוק ההכרה והקבלה הציבורית לכל היבטי הזהות של האזרחים של האזרחים הערבים, ובכללן זהותם הלאומית הפלסטינית, הוא מהלך שיכול לחזק את התשתית ליחסים בין ערבים ויהודים בישראל, ולקדם בנייה שלהם על בסיס של שוויון וכבוד הדדי.

>>> עופר דגן הוא מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי-אופוק הפועלת לקידום שוויון וחברה משותפת בין ערבים ליהודים במדינה

המגזר החרדי הופך לבעל השפעה גוברת במרחב הישראלי. האוכלוסייה החרדית בישראל מונה כיום כ-1,226,000 נפש, שהם כ-12.9% מאוכלוסיית המדינה. כל ילד חמישי מתחנך בחינוך החרדי. במוקד השיח הציבורי על המגזר החרדי נמצאות שלוש סוגיות מרכזיות:

  1. אי השתתפות שווה של גברים חרדים בשוק התעסוקה, בעיקר על רקע עיסוקם בלימוד תורה בלבד.
  2. התנגדות להוראת לימודי ליבה במוסדות החינוך לבנים, בגין העדפת מסלול חינוכי של 'תורה בלבד' וכן מחשש לחשיפת יתר למרחב "החוץ".
  3. הימנעות מגיוס לצבא ושירות לאומי.

לאורך העשורים האחרונים משקיעה המדינה משאבים עצומים במטרה להגדיל את השתלבות המגזר החרדי, במיוחד בתחומי התעסוקה וההשכלה. אולם, נכון להיום, המדדים מראים שהשקעות עתק אלו רחוקות מלהביא את התוצאות המצופות. יתרה מכך, לא אחת מהלכים אלו נתקלים בהתנגדות עזה מצד הרחוב החרדי. הסיבה להתנגדות, כמו גם לחוסר ההצלחה של מהלכי הממשלה, נעוצה בשלושת העקרונות המכוננים את החברה החרדית:

  1. עקרון "תיבת נוח" – הסתגרות הגנתית מקסימלית, בשל החשש מפני הסיכון לדתיוּת הקיים במרחב ה'חוץ'.     
  2. עקרון "תורה בלבד לכל" – התמסרות ללימוד תורה בלבד כאידיאל הראשון במעלה עבור כלל הנערים והגברים.
  3. עקרון "דעת תורה" – צייתנות אבסולוטית להנהגה הרבנית.

התפיסה החרדית טוענת כי שלושת עקרונות יסוד אלה נובעים ממקור סמכות אלוהי, ולפיכך הם חסינים מביקורת ודורשים צייתנות מלאה, עד כדי הקרבה משמעותית. כתוצאה מהמחויבות התיאולוגית העמוקה לשלושת העקרונות, חרדים רבים מעדיפים "עוני קדוש" על פני רכישת השכלה והצטרפות לשוק התעסוקה. בדומה, גם ההתנגדות לשירות צבאי וללימודי ליבה נובעת משלושת העקרונות.

הפגנת חרדים (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
ההשקעה עצומה - התוצאות רעות, ארכיון|צילום: אייל מרגולין, פלאש 90

העדפת "עוני קדוש" הוא גם הגורם לכך שישנם גברים חרדים המחזיקים בהכשרה מקצועית או שולטים בלימודי ליבה, ובכל זאת מעדיפים אורח חיים של "תורה בלבד". אמונתם היא כי רצון האל הוא שיתמסרו ללימוד תורה, אף אם הדבר כרוך בהקרבה משמעותית של הרווחה הכלכלית או באפשרותם לצאת לעבוד. כמו כן, גם בקרב חרדים שכבר פנו לאקדמיה ולתעסוקה, רווחת הנטייה לחנך את ילדיהם לאור שלושת העקרונות, תוך הנחלת המסר לפיו מצבו של ההורה הוא "בדיעבד", בעוד שהאידיאל הרצוי הוא שלושת העקרונות.

בסופו של דבר, התפיסה החרדית הרווחת רואה בהשתלבות צעד בלתי מקובל מבחינה דתית, או צעד שיש לעשותו רק מתוך אילוץ וחוסר ברירה, בבחינת "בדיעבד". תפיסה זו היא הסיבה המרכזית להיעדר פריצת דרך בתחום שילוב חרדים, למרות השקעות עתק.

האם ישנו מוצא למבוי סתום זה?

בחינת התיאולוגיה החרדית לאור כתבי היסוד של היהדות, וכן לאור ההיסטוריה היהודית, מלמדת כי כלל אין הכרח לשילוש האידיאולוגי עליו נסמכת החברה החרדית. יתרה מכך, קיימים טיעונים דתיים והיסטוריים כבדי משקל שלפיהם השילוש, והמצב שנוצר בעקבותיו, אף פסול מבחינה דתית. משאב טיעוני מרשים זה הוא הבסיס לקולות פנים-חרדיים הקוראים ל"חרדיוּת מתחדשת", הדוגלת בהשתלבות לכתחילה ומתוך לגיטימציה דתית מלאה.

עם זאת, לעת עתה "החרדיוּת המתחדשת" אינה תופעה רחבה, אלא יותר בגדר "התגנבות יחידים", בעוד שבשוק הרעיונות החרדי שולטת בכיפה "חרדיוּת השילוש". בהתאם, מוסדות החינוך החרדיים פועלים להנחלת השילוש, תוך הצגת מצג חד-משמעי לפיו שלושת העקרונות מתחייבים מדבר האל.

ילדים חרדים חזרו לבית הספר (צילום: יונתן זינדל, פלאש/90 )
להתמקד בטיעונים ההלכתיים, ארכיון|צילום: יונתן זינדל, פלאש/90

לנוכח אבסולוטיזם תיאולוגי הגורם לשכנוע פנימי עמוק ולנכונות להקרבה, השינוי הרצוי לא יתרחש באמצעות כפייה או מלגות נדיבות, וגם לא בעקבות שינון פתרון למשוואות עם שלושה נעלמים או רכישת אוצר מילים באנגלית. השינוי הרצוי יתרחש דווקא באמצעות העצמת האלטרנטיבה הדתית שמציעה "החרדיוּת המתחדשת". במילים אחרות, לפני אנגלית ומתמטיקה, קריטי יותר שהילדים החרדים ייחשפו גם לתכנים תורניים המהווים אלטרנטיבה ברורה לשילוש, כגון אלו העוסקים בשבח שילוב לימוד תורה עם עבודה, בעידוד רכישת ידע כללי ונשיאה בנטל הביטחוני והכלכלי, וכן בהתנגדות לצייתנות עיוורת לסמכות אנושית, מכובדת ככל שתהיה.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

המציאות החרדית נשענת על עקרונות הטוענים לסמכות אלוהית. לאור זאת, נדרשת הממשלה לטפח אלטרנטיבה פנים-חרדית המתנגדת לעקרונות אלו מטעמים דתיים.

>>> ד"ר אהרן איתן משמש עמית מחקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות ובתוכנית קיימא של הקרן לירושלים. מחבר הספר "חרדיוּת ישראלית" שיצא לאחרונה בהוצאת "מוסד ביאליק"

ישנם מיתוסים שגויים רבים בחינוך, אבל אולי הנפוץ ביותר הוא הרעיון שצמצום גודל הכיתות יוביל לשיפור אדיר במערכת החינוך. "מחאת הסרדינים" – בין המחאות הציבוריות האפקטיביות ביותר בתחום החינוך – היא התגלמותו של המיתוס הזה, ושל שברו.

בשנת 2007 התפרסם דוח של חברת מקינזי, שבחן 25 מערכות חינוך בשאיפה לזהות מהם המאפיינים שמשפיעים על איכות מערכות חינוך. מסקנות המחקר היו מפתיעות ועוררו הדים ברחבי העולם כולו.

את המסקנה העיקרית של הדוח מכיר כל איש חינוך: "איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה". מסקנה נוספת של הדוח, קצת פחות מוכרת, היא שלא ניתן לזהות קשר בין גודל הכיתות במערכת חינוך לבין איכותה.

צמצום גודל הכיתות הוא המהלך הכי נפוץ ברפורמות בחינוך ברחבי העולם, אבל המחקרים לא מצליחים לזהות קשר חיובי בינו לבין שיפור הישגי התלמידים. קשה לקבל את הממצא הזה, כיוון שהוא סותר באופן חזיתי את האינטואיציה שלנו, וגם את הניסיון המקצועי של אנשי החינוך, שמעידים כי איכות ההוראה שלהם גבוהה יותר ככל שהכיתה קטנה יותר.

ילדים כיתה תלמידים (צילום: unsplash)
לא הגודל הוא הפקטור, אלא איכות המורה (אילוסטרציה)|צילום: unsplash

ההיגיון טמון בפער בין הסתכלות על הפרט לבין הסתכלות על המערכת כולה. אם ניקח את הכיתה של דני, שלומד אצל המורה שולה, ונוציא ממנה 10 תלמידים – דני יקבל חינוך טוב יותר. אבל אם דווקא דני יהיה אחד מאותם עשרה תלמידים שיוצאו מהכיתה, איך המהלך ישפיע עליו במקרה כזה? התשובה היא – תלוי... אם המורה החדשה של דני תהיה טובה כמו שולה או יותר, מצבו ישתפר.  אבל אם המורה החדשה של דני תהיה פחות טובה – מצבו יורע, והעובדה שגודל הכיתה הצטמצם לא תוכל, במרבית המקרים, לפצות על הירידה באיכות ההוראה. הרי איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך, זוכרים...?

השאלה היא אם כן, מה יקרה אם נשכפל את המקרה של דני למערכת החינוך כולה. האם התלמידים שיוצאו מהכיתות הקיימות ויועברו לכיתות החדשות יקבלו מורים טובים יותר או פחות מהמורים הנוכחיים שלהם.

התשובה לשאלה הזו כתובה בדוח בנק ישראל משנת 2018. הדוח התייחס לשאלת הירידה העקבית באיכות עובדי ההוראה, ולאחר ניתוח מפורט קבע כי הרפורמות להקטנת הכיתות ולהארכת ימי הלימודים הגדילו באופן ניכר את הביקוש למורים, מה שהוביל למגמה נמשכת של הורדת סף הדרישות לקבלה ללימודי הוראה ולקבלה לתפקיד.

השלכה נוספת של רפורמת הקטנת הכיתות היא על גודל התקציב. פתיחת כיתות נוספות דורשת הקצאת תקציבים גדולים מאוד הן לבינוי והן להעסקת המורים הנוספים. כלומר - מיליארדים הושקעו בצמצום גודל הכיתות תוך פגיעה באיכות המורים, ובמקום שיהיו מושקעים באפיקים אחרים שהיו עשויים להביא לשיפור המערכת. זה הוביל לתוצאה האבסורדית של הכפלת תקציב משרד החינוך תוך עשור, ללא שיפור של ממש בהישגי התלמידים.

>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן

מאפיין נוסף של מערכות חינוך שמקינזי לא הצליחו לזהות קשר עקבי בינו לבין איכות החינוך הוא גודל התקציב לתלמיד. כך, למשל, מערכת החינוך בסינגפור היא אחת הטובות בעולם, למרות שהתקציב לתלמיד בה נמוך מזה שב-90% ממדינות ה-OECD.

דרך אגב, מהלך מרכזי ברפורמת החינוך של סינגפור היה הגדלת הכיתות דווקא, מהלך באמצעותו יכלה להרשות לעצמה לצמצם את מספר התקנים ללימודי הוראה ולבצע תהליכי סינון קפדניים ובררניים במיוחד.

תאמרו, המשמעת בכיתה הישראלית רחוקה מאוד מזו שמתקיימת בסינגפור. אין ספק. אך גם בסוגיית המשמעת איכות המורה היא הגורם המשפיע ביותר. מורה מוכשר מסוגל ללמד כיתה גדולה ומורה פחות טוב לא מצליח להחזיק אפילו חצי כיתה. עם קשיי המשמעת צריך להתמודד בכלים מגוונים וגמישים יותר, כמו ביטול המגבלות על גודל כיתה והעברת מלוא הסמכות בנושא למנהל, שילוב סייעת בכיתה עם בעיות משמעת מיוחדות ותמיכה במורים לחיזוק היכולות שלהם בתחום.

מורה במערכת החינוך (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
אפשר לשנות את המצב, ארכיון|צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בנוסף, ניתן ורצוי לצמצם את הביקוש למורים גם באמצעות צמצום שעות הלימוד, כפי שנעשה בפינלנד, המתאפיינת בהישגים גבוהים במיוחד לצד שעות לימוד מועטות.

תנאים חיוניים נוספים לשיפור איכות המורים הם שכר התחלתי גבוה, פיתוח מקצועי איכותי במהלך הקריירה, תמריצים למצוינות, היכולת לפטר מורים גרועים, ואוטונומיה מקצועית רחבה המאפשרת למורים הטובים להביא לידי ביטוי את כישוריהם. ועוד תנאי להצלחה: שר חינוך שיקבל החלטות רציונאליות מבוססות מחקר, במקום החלטות פופוליסטיות מבוססות אינטואיציה.

>>> עו"ד אביטל בן שלמה היא ראש צוות מחקרי חינוך בפורום קהלת