בכניסה לביתה של נעמי קורנברג בת ה-83, שמתגוררת בחולון, מתנוסס השלט "הבית של מתוקה". השם הזה עוּברת מפולנית עם עלייתה לארץ והפך לחלק בלתי נפרד ממנה. סיפורה של נעמי – שעל שמה קרויה רשת הקונדיטוריות "מתוקה" שהקימה בתה מירי ארזי – הוא סיפור הישרדות וגבורה ייחודי על ילדה שהסתתרה בבונקר במעמקי האדמה ושרדה את זוועות מלחמת העולם השנייה כנגד כל הסיכויים.

היא יושבת לאכול את ארוחת הצוהריים שהיא בישלה במטבח בזמן שהיא מצביעה על הפרחים המקשטים כל פינה בביתה ומעידים על אהבתה לטבע, שגורם לה לשיכרון חושים. "כשיצאנו מהבונקר בסיום המלחמה היה חודש יולי, מולנו היה שדה צהוב של חמניות עם פריחה משגעת", נזכרת מתוקה, שעבדה בעברה כמורה למדעים. "זה היה כמו גן עדן, הכול פתוח, יכולתי פתאום ללכת. הרגשתי את החופש". 

פורים בהדסים (הפנימיה שהייתה בה כשעלתה לארץ)
נעמי חוגגת פורים ב"הדסים", הפנימייה שאליה הגיעה כשעלתה ארצה

"חיכינו שאימא תחזור מהעבודה ואז נשמעו יריות"

קצת יותר מ-80 שנה חלפו מאז התחוללו הזוועות שחוותה מתוקה על בשרה כילדה קטנה בעיירה ז'ולקייב (היום ז'ובקבה באזור לבוב שבאוקראינה), אך גם שנים ארוכות אחרי כן – התמונות הקשות לא יוצאות מראשה. עדיין מתנגנים באוזניה קולות של פחד, וגם הריחות הנוראיים ששררו באוויר לא מרפים. "ישבתי עם אחי זיגוש ז"ל (אלכס) בגטו בעליית הגג, הוא היה כבר בן 8 וחצי ואני בת 4. חיכינו שאימא תחזור מ'העבודה' ואז נשמעו יריות", היא חוזרת לרגע המטלטל שחרוט אצלה כזיכרון הראשון מהמלחמה. "אני לא הבנתי את פשר העניין, אבל אחי הבין".

אחריי המלחמה
נעמי קורנברג (מתוקה) - בת ה-4 בימי מלחמת העולם השנייה

היום הקשה הזה תפס את מתוקה בדיוק ביום הולדתה הרביעי. "אנחנו ישבנו וחיכינו לאימא, והיא לא באה", היא ממשיכה. אך כעבור כמה ימים שבהם השניים לא שמעו מאיש, נשמעה נקישה בדלת, שהובילה אותם בהמשך למסתור שבו ניצלו חייהם. "מישהו פתאום דפק בדלת ואחי פתח, אמר לו: 'דודו, מה אתה עושה פה?' זה היה הגיס של דוד יוסף שנרצח יחד עם אימא שלי, והוא אמר לאחי: 'אימא כבר לא תחזור. אני אבוא באיזשהו יום בקרוב ואשתדל להוציא אתכם מהגטו'".

הבריחה מהגטו למקום המסתור

דודו עמד בהבטחתו והחליט להוציא אותם מהגטו – הימור שעלול היה לעלות בחייהם. "זה היה יום ראשון – הגויים הלכו לכנסייה, מולנו פסעו המון אנשים עם עגלות, לבושים יפה, ונשים שחבשו כובעים", היא מספרת. "שנים אחרי כן פגשתי אותו בארץ והוא אמר לי: 'הימרתי שאם הם עם הפנים לכנסייה, הם לא יסתובבו וילשינו לגרמנים. הצליח לי, הנה אתם פה'".

"דודו שאל את אחי: 'אתה תדע להגיע לבית של מלמן (שבמלחמה הפך לביתו של אדון ולנטי בק) שאתה זוכר מלפני המלחמה?' הוא הנהן, ודודו המשיך: 'זיגוש, כשתגיע לדלת – תדפוק עליה. תגיד שאתה יודע שהדודים שלכם נמצאים שם ושאתה מבקש שיכניס אתכם'", היא חוזרת לאותו יום גורלי. 

פחדתם באותו רגע שלא יאפשרו לכם להיכנס?

"בוודאי, מי רוצה להכניס ילדה בת 4 שתתחיל לבכות? הבתים לא היו רחוקים זה מזה, אימא שלי ידעה בזמנו על המחבוא ולא הסכימו לקבל אותה בגללי".

ואז אדון בק פתח את הדלת. תחזירי אותי לרגע הזה.

"הוא פותח את הדלת ונשאר המום. שנינו לבד, בלי האימא. הוא לא ידע מה לעשות, ואז אחי אומר לו: 'אני גדול, אני כבר יכול לברוח לפרטיזנים – אבל אחותי קטנה, בבקשה תחביא אותה'. ואז משהו בהבעת הפנים שלו משתנה. הוא אומר לנו: 'תעלו למעלה'". לצד זאת, היא מציינת כי מדובר באדם אמביוולנטי ונזכרת: "כשהנאצים התחילו להגיע, הוא אמר: 'אני הייתי שמח לראות את פולין בלי יהודים, אבל ישו לא היה מסכים למה שהנאצים עושים, וגם אנחנו לא מסכימים'".

"עלינו לחדר השינה של הגויים, היה שם שטיחון שכיסה את הפתח לבונקר שחפרו מתחת לאדמה", משחזרת מתוקה. "ירדנו למטה – היו שם כבר 16 אנשים ואנחנו היינו האחרונים. ואז פרצה שם מהומה. היו אנשים שאמרו: 'זה טירוף, הוא הכניס עכשיו ילדה בת 4 לפה. הם אמרו לגוי: 'מה זה השיגעון הזה? אנחנו לא מוכנים לזה'". 

מתוקה ואלכס (אחיה) לפני המלחמה, מתוקה בת 2
"הייתי כל הזמן רעבה". מתוקה ואלכס אחיה

איך הוא הגיב?

"הוא אמר להם: 'הילדים האלה הלכו מהמרכז, לא יכול להיות שלא ראו אותם – אבל עובדה שאף אחד לא הלשין. אם הם הצליחו להגיע לפה חיים ואף אחד לא חיפש אותם, הם בני מזל, ותראו שבזכותם אתם תינצלו'".

"אין חלונות, לא היו שירותים, והייתי כל הזמן רעבה"

בעוד שהשם שלה מייצג טעמים מגוונים ושפע של צבעים – בבונקר מתוקה הייתה רק יכולה לחלום על ארוחה משביעה. וכך מיום ליום החיים מתחת לאדמה הפכו עבורה לקשים יותר ויותר. היא העבירה כשנה וחצי במסתור עם קור שחודר לעצמות, צפיפות של אנשים רבים בחלל קטן ובעיקר רעב כבד, שגרם לה ללכת לישון בכל לילה עם בטן מקרקרת.

"החיים נהיו מאוד קשים. חשוך כמעט כל הזמן, אין חלונות, אין פתחים. איך נושמים? 18 איש וגם שירותים לא היו", היא מספרת על ההישרדות היום-יומית בבונקר. "הייתי כל הזמן רעבה והכי קטנה שם. הכי קל היה להשיג תפוחי אדמה, שהיו הכי זולים ומה שהיה – אדון בק היה מחלק בין המשפחות בהתאם לכסף שהן שמרו לפני המלחמה. לנו היה מעט מאוד".

אחרי המלחמה
"הפחד היה קיומי, 24 שעות ביממה, והוא לא עזב לדקה". נעמי קורנברג אחרי המלחמה

"קלרה (שהיא מכנה 'אחותי') בת דודתי, שהייתה אז בת 16, קיבלה עליי את הפיקוד והושיבה אותי לידה", נזכרת מתוקה ועולה בה חיוך. "לכל אחד היה שם מקום ישיבה של 40 ס"מ, אצלנו במשפחה היו שם כבר ארבעה – הדודים והבנות. אף אחד לא נידב את מעט השטח שלו, אז אנחנו כמובן הצטופפנו, שישה אנשים".

"הגרמנים חיפשו ולא מצאו דבר, היינו יושבים כמו מומיות"

היא מספרת על החשש התמידי: "הפחד היה קיומי, 24 שעות ביממה, והוא לא עזב לדקה. לא משנה כמה מעט אוכלים – הקיבה עובדת. הדליים של הצואה והשתן שלנו היו מתמלאים, והיינו צריכים להוציא אותם. עשו תורנות גברים ב-2:00 בלילה בחושך. הם היו עולים, מוציאים אותם החוצה לשירותים שהיו בחוץ, שוטפים את הדליים ומחזירים אותם מבלי שיגלו".

לא אחת היו רגעים שהכריעו את גורלם ועלולים היו להביא לסיום חייהם, כמו שכנים שהלשינו עליהם לשלטונות הגרמניים – בטענה שהם חושדים שבבית מסתתרים יהודים. "היה חצץ בכניסה ושמענו את המגפיים המסומרים של הגרמנים. הצעדים האלו ליוו אותי גם בארץ, אני שומעת את זה בלילות", מתארת מתוקה.

ריקוד הלל בהדסים
"אני שומעת את המגפיים המסומרים של הגרמנים בלילות". נעמי במכללת הדסים

"שני גרמנים במדים דפקו בדלת", היא משחזרת את רגעי האימה, "אלה, בתו בת ה-18 של אדון בק, פתחה להם אותה. בחורה יפה וגבוהה, ירוקת עיניים, שפיזרה את השיער ופנתה אליהם: 'כן, מה אתם מחפשים?' הם אמרו: 'אמרו שאצלכם יש יהודים, באנו לעשות חיפוש'. היא ענתה להם: 'אצלנו? משפחה קתולית ממוצא גרמני. אולי אני נראית לכם יהודייה?'"

"היא עשתה מזה הצגה ולא איבדה עשתונות", מדגישה מתוקה. "הם חיפשו וחיפשו, לא מצאו. אנחנו שמענו כל צעד למטה, לפי הקולות ידענו מי זה מי – והיינו יושבים כמו מומיות". 

השרפה שהתפשטה למחבוא כובתה בנס

בהמשך הם חוו נס נוסף, בעת ששרפה פרצה ברחוב ונעצרה בפתח הבית. "כשזה התחיל להתקרב אלינו, הגוי ביקש שכל הגברים יעלו למעלה ויעזרו לו לשפוך מים על הקירות. כל הגברים עלו, ובגלל שהוצאנו לבנה כדי שייכנס אוויר, במקומו נכנס עשן, שלא יכול היה לצאת כי אין חלונות. חשבנו שזהו, יכולנו להיחנק", היא מספרת.

"ברגע האחרון מישהו נזכר שחפרו עוד חור לשעת חירום. פרצנו את הקיר וקפצנו לשם", אומרת מתוקה על האירוע שבו כמעט איבדה את חייה ומוכיח לה שלפעמים קורים ניסים.

היו פעמים שבכית?

"הייתה פעם שהתעוררתי מסיוט והתחלתי לבכות. לא הצליחו להרגיע אותי, ובדיוק היו למעלה אורחים, יולה (אשתו של אדון בק) דפקה בשקט על הפרקט ואמרה: 'תשתיקו את הקטנה, שומעים'. ואז זרקו עליי שמיכת פוך שכולה עם נוצות בפנים שזזות מצד לצד".

נעמי קורנברג (מתוקה) יוצאת מהבונקר
"חשוך כמעט כל הזמן, אין חלונות, אין פתחים". קורנברג בפתח הבונקר שבו הסתתרה

"שמעו קצת את הבכי שלי, אז לחצו על השמיכה הזו ואיבדתי הכרה. לא הבנתי למה חנקו אותי", מספרת מתוקה על הסיוט שהמשיך בסיוט אחר. "לא היה לי אוויר, והייתי מעורפלת לגמרי. ברגע האחרון משך אותי אדון מלמן מתחת לשמיכה והציל אותי, ואז דודה שלי עשתה לי הנשמה עד שחזרתי להכרה". 

פרק חדש בחיים מחוץ למסתור

23 ביולי 1944, הצבא הרוסי כבש את העיירה שבה הסתתרה מתוקה. היא והמסתתרים הנוספים שהעבירו שעות ארוכות בבונקר, יממה אחר יממה, שרדו את השואה. וכך, לאחר ציפייה ממושכת – היא מצאה עצמה מטפסת לעבר היציאה מהמחבוא ולפתע נגלה לפניה אור היום. "היו הרבה ניסים ונפלאות, בשנייה היו יכולים להסגיר אותנו", אומרת מתוקה.

נעמי עם המשפחה - הבנות, הנכדים ובעלה ראובן ז״ל (צילום: ינאי רובחה)
"בנינו את חיינו מחדש, הקמנו משפחה". נעמי ובעלה|צילום: ינאי רובחה

ואולם, ברגע שהצבא הרוסי כבש את העיירה, הבינה מתוקה את מה שבהיותה ילדה קטנה סירבה עד כה לעכל – אימה נרצחה במלחמה ואינה עוד בין החיים. "כשדודה שלי באה לקחת אותי מהגן, רצתי אליה וצעקתי: 'אימא'. הבנתי שאימא שלי לא תחזור ושזאת אימא שלי מעכשיו", היא נזכרת בכאב.

לאחר המלחמה נדדו היא ומשפחתה כמה שנים במחנות העקורים באירופה, ובהמשך הם התאחדו ועלו ארצה ב-1949. כשמתוקה הייתה בת 10, היא נכנסה לפנימיית "הדסים", ושם עברה הכשרה בסמינר למורים. בהמשך היא התגייסה לצבא – שם שירתה כמורה שקלטה את העולים החדשים, וגם הכירה את מי שלימים הפך לבעלה, ראובן ז"ל.

נעמי קורנברג (מתוקה) ובעלה ראובן ז״ל
נעמי קורנברג (מתוקה) ובעלה ראובן ז"ל
_OBJ

למרות הפצע הפתוח בהיסטוריה של משפחתה, שלא יגליד לעולם, כאם לשלוש (רחלי, איילת ומירי) וסבתא לחמישה נכדים – מתוקה רואה בדור ההמשך שלה תרופת פלא שמעניקה לה כוחות. היא מראה לי את התמונות המשפחתיות התלויות בחדר השינה שלה ומכריזה בקול נחרץ: "זה שלנו, זה שלנו. אחרי מה שראינו ומה שעברנו – אין עוד מקום ליהודים בעולם".  

כדי להתמודד עם הזיכרונות הקשים, מתוקה מרגישה צורך לספר את מה שעבר עליה. "אני עושה את זה הרבה מאוד שנים, מאז שהבנות שלי היו בבית הספר. לא קל להיזכר בזה, אבל חשוב לי להעביר את הסיפור שלי לדורות הבאים", היא מסבירה. אחת הדרכים שלה לעשות זאת היא הצגת תיאטרון. סיפורה של מתוקה מוצג במיזם "תיאטרון מקום של תקווה" – תיאטרון נודד שמתמחה בהנצחת סיפורי השואה באמצעות שיתוף הקהל.

המלחמה באוקראינה מעלה בה זיכרונות קשים. כמי שגדלה במדינה ומכירה אותה היטב – מתוקה אינה אדישה למתרחש. "תראי מה פוטין עושה. לעזאזל, הוא מצפצף על כולם. נורא בשבילי לשמוע על מה שקורה שם".

הפגישה עם מתוקה מסתיימת אחר הצוהריים, וכיאה לשמה היא בוחרת לסיים בטעם מתוק: "אני הכי אוהבת עוגת שמרים שוקולד ליד כוס קפה", מסכמת מתוקה באופטימיות. "בנינו את חיינו מחדש, הקמנו משפחה ולקחנו חלק פעיל בבניית המדינה. על כך אנחנו גאים ואסירי תודה".