ירון פוגל מתקשה להסתיר את המתח. בתחילת ינואר השנה חרב עליו עולמו כשבנו רב סרן חן פוגל נהרג בהתרסקות מסוק ה"עטלף" מול חופי חיפה. שישה שבועות ארוכים הוא חיכה לרגע הזה. לעדות האחרונה מבנו הבכור.
- "העטלף" שמשמש את צה"ל יותר מ-25 שנה: זה המסוק שהתרסק מול חיפה
- מאסף רמון ועד להתרסקות בקורס הטיס: האסונות בחיל האוויר
- הותר לפרסום: שני טייסי חיל האוויר נהרגו בהתרסקות מסוק ה"עטלף" מול חופי חיפה
- הטייסים שנהרגו בהתרסקות: סא"ל ארז שחייני ורס"ן חן פוגל
- חברי הכנסת הפרו את הוראות הצנזורה מעל הדוכן - והתנצלו
- המשפחות והקרובים נפרדים: "חן היה טייס בגלל האהבה לארץ", "ארז עסק בדברים גדולים"
- תחקיר אסון מסוק העטלף: "כשל ראשון מסוגו בעולם, הטייסים טבעו"
- הקצין ששרד את ההתרסקות: "ניסיתי להציל את החברים"
"מפה בעצם נוכל להציג לך את כל הממצאים, למעשה זה כל מה שנמצא בתוך הטלפון, אין פה משהו שאבד בגלל האירוע", אומר לו יואב זילברשטיין, מנכ"ל חברת TicTac - שעמל במשך שבועות על שחזור הטלפון של חן, שנמצא אחרי מותו בסרבל הטיס שלו.
התמונות שנמצאו במכשיר הן תמונות שאף אחד לא האמין שיראו אור אי פעם. רס"ן חן פוגל ז"ל בטיולים בטבע, עם חברים מהטייסת ועם בת הזוג לילך, ובכל התמונות חוזר החיוך שלו.
האב מתרגש למראה תמונה קבוצתית של טייסי חיל האוויר, מאתר בה את הטייס שהיה במסוק השני. "היה עוד מסוק בים. הוא הראשון שהגיע לשם".
"הייתי פה בסלון, ראיתי משחק, ואז אשתי הגיעה לפה בפאניקה ומראה לי כתבה על מסוק ימי שהתרסק. התחיל פה מחול שדים של שעה וחצי, עד שהגיעו הקצינים המבשרים, ואנחנו בינתיים מנסים לחפש מידע מעבר לכתבה ששודרה בטלוויזיה, שאומרת שיש ניצולים"
"הוא רצה סיירות"
חן פוגל היה ילד טוב חיפה. אח בכור לשחר ולמתן. "הוא היה ילד מקסים אהוב, מאוד אינטליגנטי, מלא קסם", אומר אביו בכאב. "כנער אהב לצייר ולנגן ובעיקר לטייל ולצלם. הוא היה מדריך בחוגי הסיור של קק"ל והשלים בגרויות בחמש יחידות במתמטיקה, בפיזיקה בכימיה ואחר כך המשיך לשנת שירות באופקים".
"הוא הלך לטופ", הוא אומר. "אשתי היא פרופסורית באוניברסיטה וכל העניין של מצוינות זה הדבר שהיא הכי מוליכה אליו והוא זרם עם זה".
כשהגיע הצו הראשון היה ברור שהוא הולך לקרבי?
"זה היה ברור כן, הוא רצה סיירות, כשהגיע חיל האוויר, אמרו לו שהוא מועמד לטיס, הוא אמר בסדר אין לי מה להפסיד. לא הייתה לו שום שאיפה להיות טייס, זה לא מה שהוביל אותו, והוא עבר את קורס הטיס".
עבר לך פעם תסריט כזה בראש שהוא הולך לצבא ולא חוזר?
"הדחקתי, אי אפשר לחיות כל הזמן בחרדות. יותר הדאיגו אותי הנסיעות הארוכות מהבסיס לבית שלו, הוא גר ברחובות. אם אשתי הייתה מעלה משהו, אז הוא היה אומר לה 'אין לך מה לדאוג הכול בסדר'".
"אני מעריך שהוא סמך על זה שלא יקרה כלום", הוא ממשיך, "היה ברור שהוא טס בכלי טיס אמין ושלא צריכה להיות שום תקלה כזאת כמו שקרתה".
"אשתי התקשרה לרמב"ם, אמרו לה שלא הגיע אף אחד בשם חן פוגל. השגנו בדרך לא דרך טלפון של מישהו מהיחידה שלו, והוא אומר לי 'אני לא יכול לתת לך מידע' וסוגר לי את הטלפון בפנים. בסופו של דבר אנחנו כבר בוכים ובוכים ובוכים והם מגיעים מתישהו"
"החיים נעצרו"
הוא משחזר את הערב שבו החלו הדיווחים על ההתרסקות שבה נהרג גם סא"ל ארז שחייני. סרן רון בירמן, קצין סיור ימי שהיה בחלקו האחורי של המסוק, הצליח להיחלץ מהמסוק וחייו ניצלו.
איך שמעת על התאונה?
"הייתי פה בסלון, ראיתי משחק מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה. זה היה משחק מאוד דרמטי, ואז אשתי הגיעה לפה בפאניקה עם הטלפון ביד ומראה לי כתבה על מסוק ימי שהתרסק. אז התחיל פה מחול שדים של שעה וחצי, עד שהגיעו הקצינים המבשרים, מה שנקרא, ואנחנו בינתיים מנסים לחפש מידע מעבר לכתבה ששודרה בטלוויזיה, שאומרת שיש ניצולים".
"אשתי התקשרה לרמב"ם, אמרו לה שלא הגיע אף אחד בשם חן פוגל, ואני התקשרתי לטלפון שלו, כמובן, הטלפון מנותק. אז השגנו בדרך לא דרך טלפון של מישהו מהיחידה שלו, והוא אומר לי 'אני לא יכול לתת לך מידע' וסוגר לי את הטלפון בפנים. בסופו של דבר אנחנו כבר בוכים ובוכים ובוכים והם מגיעים מתישהו, אחרי שעה וחצי".
כשעתיים אחרי ההתרסקות כוחות החילוץ הצליחו לאתר במים את גופותיהם של שני טייסי המסוק – סגן אלוף ארז שחייני בן ה-38 ורב סרן חן פוגל שהיה רק בן 27 במותו.
"זה שבר, שבר", אומר ירון ומנגב את הדמעות מעיניו, "יש החיים לפני ויש את החיים אחרי. האובדן הזה, הסופיות הזאת שזהו, זה לא יהיה יותר. שהיו לך 27 שנים טובות של ילד וילד מוצלח", הוא אומר בקושי רב. "והחיים נעצרו. אנחנו לא עושים כלום. כלום. כרגע הכול עצר מלכת".
"אני לא רוצה להרגיש שאיבדתי את הבן שלי ואין אחריות על העניין הזה. הוא לא היה צריך למות, זה לא היה צריך לקרות, יש שמה כשל ושאומרים לי שתקלות קורות, אני לא מקבל את זה. לכל דבר יש סיבה"
"כבר מההתחלה רציתי לאסוף כמה שיותר מידע על חן"
הטלפון שנמצא אחרי מותו של חן בסרבל הטיס שלו, אלא שאחרי יותר משעה מתחת למי הים נראה היה שכל המידע שהיה עליו אבוד.
מתי נודע לך שמצאו את הטלפון שלו?
"כבר מההתחלה רציתי לאסוף כמה שיותר מידע על חן".
ירון מספר על המאמצים שנעשו כדי לשחזר את המידע שעל המכשיר: "בחיל האוויר ביקשו קודם כל אישור כדי להכניס את הטלפון למים מתוקים כדי להיפטר מהמלח ואחרי זה ליבש אותו ואחרי זה לנסות להשמיש אותו. כמובן שזה לא הלך להם. הלכתי למעבדה של סמסונג, גם הם לא הצליחו".
ואז רגע לפני שהוא מרים ידיים, חברת משפחה סיפרה לו על המעבדה הזאת ברמת גן שמתמחה בשחזור מידע. "כמו שאפשר לראות הוא אחרי קורוזיה קשה, וזאת הסיבה שהמכשיר לא עובד", אומר המנכ"ל זילברשטיין במעבדה ומציג לירון את הטלפון של חן. בתהליך ארוך ועדין פורק המכשיר לגורמים, חלקי האלקטרוניקה שניזוקו בודדו, והוחלפו.
"בעצם בסוף התהליך אנחנו אורזים את האלקטרוניקה בחזרה למצב שהטלפון יידלק", הוא מוסיף. "זה מאוד מרגש אותנו. המכשיר הוא סוג של קופסה שחורה שאוגרת הרבה מאוד מידע אישי של המשתמש. אנחנו מבינים את החשיבות של החזרת הזיכרונות האלה למשפחה, שאלה בעצם את הזיכרונות האחרונים שהיא רוצה לקבל".
"אני רוצה למצוא עוד תמונות, תמונות שלא ראיתי", אומר ירון. "דברים כאלה. סתם לחוש אותו דרך הטלפון. אני מאוד מפחד לאבד אותו, מאוד מפחד שבסופו של דבר הוא ילך ויתעמעם לי בזיכרון. אני רוצה לשמר אותו כמה שיותר חי, אם זה סרטונים, אם זה תמונות".
"האובדן הזה, הסופיות הזאת שזהו, זה לא יהיה יותר. שהיו לך 27 שנים טובות של ילד וילד מוצלח והחיים נעצרו. אנחנו לא עושים כלום. כלום. כרגע הכול עצר מלכת"
"צמרמורת"
"אני מתחיל בעצם בהצגה של דברים שמצאתי בתוך המכשיר", מסביר זילברשטיין - "צמרמורת", עונה ירון. ממכשיר הטלפון התקול הצליחו לשלוף כמות גדולה של תמונות וירון מתמלא חיוך כשהוא מביט בהן. התמונות לא כולן ברורות, חלקן נראות בנאליות למדי, ועדיין כולן של חן – החל בטיול בדרום אמריקה עם בת הזוג ועד השגרה בטייסת. שעה ארוכה הם ישבו והביטו בתמונות, ואז נחשפו גם הסרטונים שנמצאו על המכשיר.
"זה איזושהי טיסה שצולמה במסוק, טיסה בתוך נחל, שני סרטונים נוספים שצולמו כנראה בחו"ל".
סרטון אחד מטלטל במיוחד. "זה אימון של בעצם נטישה בתוך המים, ואז עושים להם תאי חשיכה", מציין זילברשטיין. "זה לא עזר לו", אומר ירון בצער, "אתה מבין שכל זה במהירות כל כך איטית לעומת מה שהם עברו".
ידעו להגיד לך באיזה מהירות הייתה הפגיעה במים?
"בין 100 ל-120 קמ"ש", משיב האב.
"אני רוצה למצוא עוד תמונות, תמונות שלא ראיתי. דברים כאלה. סתם לחוש אותו דרך הטלפון. אני מאוד מפחד לאבד אותו, מאוד מפחד שבסופו של דבר הוא ילך ויתעמעם לי בזיכרון. אני רוצה לשמר אותו כמה שיותר חי"
"נשארנו עם הרבה מאוד שאלות"
לפני חודש פורסם דוח ביניים שני לחקירת התרסקות המסוק שהצביע על כשל טכני ראשון מסוגו בעולם, בלשונו של הדו"ח, קורוזיה ברכיב פנימי במנוע גרמה להתלקחות, מה שהביא בסופו של דבר להתרסקות המסוק.
"אנחנו נשארנו עם הרבה מאוד שאלות, תהיות", אומר ירון, "מי לוקח אחריות על כל תקלה. אני איבדתי את הבן שלי, ואני לא רוצה להרגיש שאיבדתי את הבן שלי ואין אחריות על העניין הזה. הוא לא היה צריך למות, זה לא היה צריך לקרות, יש שמה כשל ושאומרים לי שתקלות קורות, אני לא מקבל את זה. לכל דבר יש סיבה".
"הדבר האחרון שהיה בטלפון זה הודעת וואטסאפ. את זה הוא שלח בשעה 7:37 לפני הטיסה", אומר מנכ"ל חברת שחזור המידע לאב. ירון קורא את הודעת הוואטסאפ האחרונה ששלח בנו, מודיע שהוא חוזר לדירה ששכר בקרבת הבסיס. "רואים במכשיר שהוא היה מאוד מאוד אינטנסיבי, עם הודעות שוטפות לכל הכיוונים. זה היה יומיומי אצלו", הוא אומר וקולו נסדק.
"היו איזה הודעות שקשורות לתקלה במסוק?", הוא שואל.
"אני לא ראיתי, יכול להיות שאפשר לחפש את זה", עונה לו זילברשטיין. "אגב היו הודעות קוליות בתוך הוואטסאפ".
הם שומעים הודעה בקולו של חן, האב עוצם עיניים בכאב ובגעגוע. "כל כך חי", הוא אומר ומנגב את הדמעות. "תודה לך, תודה לך על הכול".
"מאוד מרגש", אומר ירון. "זה מרגש, מרגש וכואב בו זמנית. עצב, עצב גדול, אני נשארתי רק עם תמונות. מאוד קשה. מאוד קשה. היה לי בן כל כך מוצלח כל כך אהוב. קשה, קשה עם המחסור הזה, הגעגוע, אני מאוד מתגעגע אליו".