"בכפר אני מראה שאני הכי סטרייט שיש, אני מביא חברות. אני מתנהג כאילו אני הכי גבר בכפר. אני נכנס לעולם אחר, כאילו אני בסרט משחק בדמות ראשית". החיים של לון (שם בדוי), רק בן 21, כבר ידעו תהפוכות רבות. מגיל 13 הוא סוחב איתו סוד שהוא מסתיר מהסביבה - ומנסה "להסתוות". רק אחותו יודעת על נטייתו המינית ועל אורח חייו, והחשש שהסוד יתגלה מלווה אותו. בשיחה עם מגזין N12 הוא מסכים לספר על החיים הכפולים שהוא מנהל. יש כמוהו עוד רבים, אבל מעטים מוכנים לדבר - אפילו בעילום שם: הניסיון לדבר איתם נתקל בניתוקים, חשדנות והיעלמויות: בעיקר בגלל החשש שדרך הכתבה, משפחתם תבין מי הם.
"להורים לא אמרתי עד היום. אני מפחד מהם, אני חושב שהם אם הם יידעו - לא יהיו לי עוד הורים", הוא מודה. סיפורו של לון הוא רק אחד מיני רבים בחברה הערבית, שמתמודדת בימים אלה עם עימות חריף שטלטל גם את הממשלה: היוזמה להקים מקלט ללהט"בים שלא יכולים לגור בבתיהם נתקלה בהתנגדות עזה מצד חלק מהמפלגות הערביות, שמעידה על הפערים הפנימיים העצומים.
ח"כ אבתיסאם מרעאנה מהעבודה סיפרה החודש בהתרגשות על הקמת מקלט ראשון מסוגו לצעירים ערבים מהקהילה הגאה, והתגובה שהיא נתקלה בה הייתה נחרצת. ח"כ ווליד טאהא מרע"ם הופתע לשמוע על כך ואמר "לא יקום מקלט שמעודד קבלה של מי שמתחתנים עם בני מינם בחברה הערבית - נקודה". במקביל, בכירים ברע"ם הבהירו: "לא נאפשר את הקמת המקלט ונפעיל את כל הלחצים האפשריים על הגורמים הרלוונטיים כדי לטרפד את זה". אבל הסיפור הזה מתחיל הרבה קודם, בבתים רבים בחברה הערבית - בערים וגם בכפרים, סביב שולחן הערב או במחשב הרחק מעיני ההורים.
כך בערך הסיפור התחיל גם אצל לון. "בגיל 13 הבנתי שאני אוהב גברים. פעם נכנסתי לגוגל וכתבתי באנגלית 'בוי לאב בוי' והתחלתי להבין שיש משהו שקוראים לו הומו ושזה קיים. קיבלתי את עצמי בגיל 16". למרות הקבלה העצמית, הוא הסתיר את זה כמעט מכל משפחתו: "יש לי חברים שיודעים. במשפחה סיפרתי רק לאחותי בגיל 18, שגדולה ממני בשנתיים. היא הגיבה סבבה, היא התחילה להבין עוד קודם כי היא ראתה אותי מדבר כמה פעמים מסתובב בחבורות של להט"בים, וחיברה".
"מדמיין שאלוהים איתי וזה עוזר עם הבדידות"
בשיחה גלויה, שלוותה בחששות כבדים, הוא התוודה על המחיר הנפשי: "אני מרגיש לבד, אני מרגיש שאין מישהו לידי, אבל לפעמים אני מסתכל לשמיים ומדמיין שאלוהים איתי וזה עוזר לי עם הבדידות". שורשי הפחד לפתוח את הנושא עם הוריו טמונים ברגעים שזכורים לו היטב: "אני יודע שהם הומופובים ואני מסתיר את זה מהם תמיד. פעם ישבתי באוטו עם אימא שלי והיא אמרה הרבה דברים הומופוביים על לסביות, והבנתי שהיא לא תקבל אותי. אבא שלי עושה לי בעיות עם כל דבר קטן: נגיד כשאני צובע את השיער בצבע אחר, הוא מסתכל עליי ואומר שאני נראה כמו הומו, הוא לא מקבל שאני אחליף את איך שאני נראה".
ההתנגשות של האהבה והאמונה אצל לון נתפרת בדרך שהוריו לא יכולים לקבל, לדבריו: "הם שניהם מוסלמים, אני גם מגדיר את עצמי כמוסלמי. אני מאמין שיש אלוהים. למרות שהדת שלנו לא מקבלת את זה, עשיתי סוג של מחקר וקראתי על העניין הזה, ונפגשתי עם מישהו שאמר לי שאלוהים הוא לא ככה והוא אוהב את כולם ולא יעשה לי בעיות שאני גיי, ושאת הקוראן אפשר לפרש בכל מיני דרכים".
"בכפר שלי חושבים שהדת זה הדבר הכי חשוב. להיות הומו זה לא טעות - זה כאילו אני הרגתי בנאדם, כאילו יצאתי מכלא אחרי שהרגתי מישהו", מספר לון, שמתגורר בחיפה אך עדיין חוזר לביקורים טעונים בכפר. "אני אשכרה מפחד למות. אני חושב שלהרוג אותי זו אופציה, כי מסתכלים על זה כדבר רע לכל הכפר. כאילו אנחנו כולנו אחד. הם לא ירצו שזה יפגע להם בכבוד. אני פוחד שזה יתגלה".
"בכפר שלי חושבים שהדת זה הדבר הכי חשוב. להיות הומו זה לא טעות - זה כאילו אני הרגתי בנאדם, כאילו יצאתי מכלא אחרי שהרגתי מישהו"
לון, צעיר ערבי מהצפון
השינוי האישי האחרון נבע לא רק מחשש לחייו: "עברתי לחיפה כדי להרגיש שאני פחות מזויף. אני רק רוצה לחיות כבנאדם, להיות האדם שרציתי להיות. בחמישי-שישי אני סטרייט גם בחיפה, כי אנשים מגיעים מבחוץ לעיר. אני גם מסביר את זה לדייטים שלי, שלא יתקדמו יותר מדי. רוב החברים שלי בחיפה, שהם להט"בים, גם בעיר הם בארון. הם יוצאים ממנו רק בחדר סגור".
בהתייחסות למתיחות בין נציגי החברה הערבית בכנסת, לון אומר: "הצבעתי למשותפת. אני גאה במקלט החדש שנפתח, ומתחילים לדבר על זה סוף סוף בחברה הערבית. מה שרע"ם אומרים גורם לי להרגיש רע, אבל אני מסתכל על פוליטיקה כאילו זה משחק ולא אכפת לי".
נראה לך שמתישהו תצא מהארון?
"אולי מתישהו כן. אני מאוד רוצה לעשות את זה בצורה 'ארטיסטית', כי אני רוצה להשפיע על החברה הערבית לשנות את דרך ההסתכלות שלה. אבל אני חייב לעבוד על עצמי כלכלית קודם, שיהיה לי איפה להיות אם ההורים שלי לא יקבלו אותי. אם הם יזרקו אותי מהבית - שיהיה לי איפה להיות. אני מתחיל לעבוד על עצמי שאני אהיה מאה אחוז עצמאי ואז אני אצא מהארון".
"פחדתי שיפגעו בי כי אני שונה"
ואכן, הקושי שהוא מדבר עליו הוא נחלתם של רבים. כיום להט"בים ערבים מקבלים מענה במסגרות הכלליות ללהט"בים של משרד הרווחה. השיעור הגבוה שלהם במסגרות הללו גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה - ומעיד על מספר הצעירים שנזרקים מבתיהם לרחוב בגלל נטייתם ואהבתם. על פי נתוני משרד הרווחה שהגיעו לידי N12, בין 30% ל-40% מדיירי המסגרות החוץ-ביתיות של המשרד לבני נוער ולצעירים להט"בים מגיעים מקרב החברה הערבית. ב"בית דרור" שמיועד לנוער גאה מדובר על כ-30%, וב"אבני דרך" ו"הגג הוורוד" שמיועדים לצעירים יש כ-40-38% ערבים מהקהילה הגאה. המצב הזה מציף את הצורך בצוות ערבי שיבין אותם - ובמסגרות שמיועדות לאיפיון הלאומי שלהם.
כיום, מכרז לשתי דירות מעבר ללהט"בים ערבים בוגרים במצבי סיכון כבר נמצא לקראת סגירה. מכרז נוסף להוסטל לבני נוער להט"בים יפורסם בקרוב בהתאם להבטחה של שר הרווחה מאיר כהן לחברת הכנסת מרעאנה - וכעת עולה השאלה אם הוויכוחים הסוערים בתוך הממשלה עוד ימנעו את זה. אבל אותן הצהרות לוחמניות של אנשי רע"ם לא רק מאיימות להקשות על אותם צעירים שנפלטו מהבית - אלא גם לדחוף רבים אחרים לחיים של הסתרה, פחד ובושה.
"מאוד בא לי שערבים וערביות יתחילו להתקדם, להבין מה זה להט"בים, שאנחנו לא יכולים לשנות את זה, שזה גם כואב לנו", מסכם לון בכאב. "קשה לנו להסתכל על עצמנו במראה ולהגיד שאנחנו להט"בים. אנחנו רק בני אדם שרוצים לחיות, ורוצה שיסתכלו עלינו ככה, ולא על הנטייה המינית שלי קודם. לפני שאני הומו אני בנאדם".
מוסא (שם בדוי), צעיר בן 29 שגדל בכפר בצפון הארץ, חש על בשרו את הנידוי. "סיפרתי לאבא שלי שאני גיי בגיל 18, הוא פשוט זרק אותי מהבית. נתן לי לבחור - או להמשיך להסתיר את זה ולסתום את הפה, או שאני יוצא מהבית החוצה להסתדר לבד. לא לקבל כסף, לא לישון בבית, לא להיות בקשר איתם. ואכן, מגיל 18 אני לא בקשר איתם".
הוא נזרק לרחוב ובמהרה ניסה לבנות מחדש את חייו: "התחלתי לחפש עבודה, שכרתי דירה. בהתחלה לא היה לי כסף לשלם אז נאלצתי לעבוד בעבודות מעפנות כדי סתם לעשות כסף. לא היה קל. היה צריך לעבוד בכל חרא שאפשר. מלצרות זה כסף מיידי ושחור, לחלק פלייארים פה ושם, לשטוף כלים במסעדות. בתור התחלה היה מאוד קשה כי צריך למצוא את המקומות האלה ולשרוד את העבודה עצמה, עד שמצאתי עבודה מסודרת במקדונלדס. פתחתי חשבון בנק לראשונה, כדי להוציא צ'קים ולשלם חשבונות".
"סיפרתי לאבא שלי שאני גיי בגיל 18, הוא פשוט זרק אותי מהבית. נתן לי לבחור - או להמשיך להסתיר את זה ולסתום את הפה, או שאני יוצא מהבית החוצה להסתדר לבד"
מוסא, בן 29 מהצפון
הצלקות מאותו עימות עם האבא המשיכו ללוות אותו: "לא אמרתי לאף אחד שאני גיי באותה תקופה. היה לא קל, פחדתי שיפגעו בי כי אני שונה מהאחר, ותהיתי איך להתמודד עם העולם בחוץ כשאני גיי. היו מחשבות לברוח לחו"ל. שם יותר קל, גם נפשית. אבל בסוף התמודדתי עם המצב והצלחתי כמו שצריך. מול חברים החלטתי לצאת מהארון אחרי שנה-שנתיים, יש כאלה שקיבלו אותי ויש כאלה שניתקו קשר. לא ניסיתי להילחם על מי שניתק".
"ההורים שלי מפסידים את הבן שלהם"
ולא רק הקשר עם האבא נהרס: "בהתחלה גם שני אחיי לא יצרו איתי קשר בגלל איסור של ההורים, במקרה אחרי שנתיים פגשתי את אחי ברחוב. זה היה מרגש, התחבקנו והתחלנו לדבר והוא קישר ביני לבין האח השני. לא דיברנו אפילו על היציאה מהארון, ואני יודע עד היום שהם לא מקבלים, פשוט לא מדברים איתי על החיים האישיים שלי. אנחנו בקשר אבל הוא לא קשר אמיתי שמקבלים אותי עד הסוף. אימא שלי מתעדכנת דרך האחים שלי, אבל היא לא יוצרת קשר".
בריאיון הוא מודה ברגשות הקשים: "אני כועס מאוד על ההורים שלי. אני הבן שלהם, לא? אתה מצפה שהמשפחה הקטנה שלך תהיה המקום הכי חם והכי מוגן שיכול להיות. וזה לא קרה. היום זה כבר לא מעניין אותי, אני ממשיך את חיי. אני חי, אני עובד, אני מצליח, הם אלה שמפסידים את הבן שלהם".
גם הוא, כמו לון, רואה פוטנציאל שהדברים ייראו אחרת. "בחברה הערבית יש טיפה שינוי בדור הצעיר, אבל צריך לעבוד על המודעות. איך זה אמור לקרות? עבודה של עמותות, ח"כים, אגודות. אני משוכנע במשפט הזה: הקושי החברתי הוא גובר על הקושי הדתי. אני באתי מכפר לא ממש דתי, אבל הוא ממש חלש בצד הזה של לקבל את האחר".
צעיר נוסף, גם הוא מהצפון, הסכים לספר - רק מעט - על חייו הסודיים. "אני מהחברה הערבית ומשפחתי משתייכת לזרם דתי שנחשב למסורתי", אומר אלי (שם בדוי). "בחברה מצפים ממני להתחתן עם אישה ולהביא ילדים, דבר שכנראה לא יקרה כי אני נמשך לגברים אבל לא יכול לדמיין את עצמי מצהיר על זה מול ההורים שלי, הם לא יקבלו אותי ואני לא מצליח לדמיין שאוכל להביא להם בן זוג הביתה".
"אולי אם הייתי בזוגיות ארוכת טווח שיש בה יציבות, הייתי מעז, כי אז הייתי מרגיש שגם אם לא יקבלו אותי, לא אהיה לבד", הוא מוסיף. "אבל גם העובדה שאני בארון מקשה על מציאת זוגיות. עם אחי אני לא מרגיש בנוח לפתוח את הנושא כי אני יכול לשער מה תהיה התגובה".
אלי מתאר גם הוא חיים בודדים ומלאי חרדות: "בעיקרון הבדידות והחיים הכפולים שאני נאלץ לחיות הם הקשיים העיקריים שלי. מול ההורים שלי והמשפחה אני נאלץ להפגין אופי קשוח ו'גברי' ועם החברים שלי אני מרשה לעצמי יותר להשתחרר".
"אני נמשך לגברים אבל לא יכול לדמיין את עצמי מצהיר על זה מול ההורים שלי, הם לא יקבלו אותי ואני לא מצליח לדמיין שאוכל להביא להם בן זוג הביתה"
אלי, צעיר מהצפון
גם אנשי המקצוע מודאגים ואף מודים כי "חסרים לנו המון כלים ומידע כדי לעזור להם". רושדי עראידה, מנהל מפתן "חזון" בעיר מר'אר, סיפר ל-N12 כי המצב בקהילה הדרוזית חמור עוד יותר: "אלו שתי חברות שונות, הערבית עוד מתחילה להיות קצת יותר פתוחה. אצל הדרוזים זה אטום - זו גדר חזקה של טאבו. אנשי הדת מאוד קפדנים אצלנו בקטע הזה, אין פשרות".
לדבריו, אופיה של החברה מחייב את הצעירים והנוער לצאת מהארון רק לאחר שעזבו את הבית ועברו למרכז: "לא מקובלים בכלל בכפר, הם מנותקים מהמשפחה ומהבית". גם קשר השתיקה סביב הנושא עמוק ונוקשה: "אני 19 שנה מנהל מפתן ואף אחד לא העז לבוא אליי ולהגיד שהוא צריך עזרה כי הוא יצא מהארון. היו שני מקרים של בחורים בוגרים, והם העזו רק כשהתבססו במרכז. לפני שנתיים בחור שעבר לגור במרכז פרסם בפייסבוק שיצא מהארון, ולהורים לקח חצי שנה לצאת מהבית. זה היה מקרה מאוד קשה, כמעט כמו מוות במשפחה".
עראידה מסביר עד כמה המצב קשה אצל הדרוזים: "אין מרכזים שאפשר לסייע – לא יודעים למי לפנות. זה נוער בסיכון, ואין לך כתובת עבורו. ככה זה לפחות אצלנו. בחברה הערבית התחילו קצת לתת מענה, אצלנו עוד לא. החברה הדרוזית היא קטנה – 16 כפרים וזהו. המשמעות היא שמי שנחשף פשוט בורח. יש מקרים שאף אחד לא יודע עליהם".
"לפני שנתיים בחור שעבר לגור במרכז פרסם בפייסבוק שיצא מהארון, ולהורים לקח חצי שנה לצאת מהבית. זה היה מקרה מאוד קשה, כמעט כמו מוות במשפחה"
רושדי עראידה, מנהל מפתן "חזון" בעיר מר'אר
עם זאת, הוא חושב שהמקלט שמנסים להקים ייתקל בקשיים רבים: "תהיה הרבה התנגדות, זה לא יהיה פשוט ולדעתי זה גם לא יועיל. יש פה קודים חברתיים נוקשים". והוא מספק דוגמה אישית: "אבא שלי הקים לפני 15 שנה את כפר הילדים בחורפיש – מקום לילדים למשפחות הרוסות שמחנכים אותם ונותנים להם בית חם. הייתה לו התנגדות מאוד קשה בקרב אנשי הדת והעדה שאמרו 'אצלנו אין דבר כזה'. אבל אני מסייע לכל הנוער בסיכון, מסתכל על זה כשליחות". המצוקה, לדבריו, לא תיפתר בקרוב: "החברה הערבית שונה מהחברה הדרוזית ושתיהן שונות מהחברה היהודית. יש בעיה רצינית - אנחנו במרחק שנות אור מהחברה היהודית בנושא הזה".
בשבוע שעבר נעשה ניסיון לטפל בחלק מהפערים הללו, עם יום למידה ביוזמת האגודה למען הלהט"ב ומשרד הרווחה והביטחון החברתי. השתתפו בו יותר מ-100 עובדות ועובדים סוציאליים מהחברה הערבית במטרה לבחון צרכים והרחבת המענים לטיפול בחברי קהילת הלהט"ב הערבית. "עד לפני כמה שנים לא יכולנו בכלל לדמיין קיום מפגש מסוג זה בוודאי שלא בהיקפים כל כך נרחבים. מדובר בהיענות מרגשת", אמרה גלית גבע, מנהלת אגף תקון במשרד הרווחה והביטחון החברתי.
העובדת הסוציאלית רולא עבאדי מכפר קרע, שהשתתפה ביום העיון, אמרה: "אנחנו חייבים את ההדרכה הזאת כדי לטפל בחברי הקהילה שפונים אלינו לקבל סיוע. נתקלתי בעבר במקרים של אנשים שכבר חיים מחוץ לארון וצריכים סיוע וגם מקרים של אנשים שבתוך הארון וחוששים. כאישה ערביה ומוסלמית שלא נתקלה בעבר במצבים האלו, חשוב לפחות שאדע להיכן להפנות אותם. חשוב היה לנו שגם נציגי הארגונים ומשרד הרווחה ישמע על הקשיים שלנו יש כעובדות סוציאליות ערביות ומוסלמיות כאשר אנחנו באות לטפל בסוגיה הזאת. אפילו בכפר מתקדם ומפותח כמו כפר קרע שבו אני עובדת עדיין אין קשב לצרכים האלו וחיים עדיין על פי האיסור הדתי על קשרים כאלו".
ראיפה חכרוש, מפקחת מחוזית במשרד הרווחה והביטחון החברתי בתחום הנוער והצעירים ביישובי החברה הערבית במחוז צפון, הייתה מיוזמי האירוע. "זו הייתה פריצת דרך מבחינת השיח שמתנהל בחברה הערבית – הופתעתי מכמות העובדים הסוציאליים שרצו המשך. אנחנו מאוד מודעים עדיין לפער למרות ההתקדמות והשיח, אבל יש פריצת דרך מבחינת ההבנה שהתופעה קיימת. מבחינתנו זו הייתה הוכחה לכך שהשטח כבר מדבר על התופעה, אנחנו כשירותי רווחה חייבים להיות רלוונטיים לנוער ולצעירים", הסבירה. "כל אירוע שקורה בחברה הערבית היום, כשאי אפשר להסתיר כלום וכמעט כל הגילים נמצאים ברשתות החברתיות, מעורר תגובות ומעלה את השיח".
"ההורים נקרעים בין הבן לבין הלחץ החברתי"
"העובדים הסוציאליים מודעים לחשיבות שהם יידעו את המושגים המקצועיים והבנת השפה והזהות של הקהילה", היא הוסיפה. "עוד לפני שמדברים על הוסטל, חובה עלינו שנתאים את השפה. שכל עובד סוציאלי שמגיעה אליו פנייה יבין את המושגים וההגדרות, כי בחברה הערבית הנטייה הייתה להשתמש בקללות כמו 'סוטה' ו'לא טבעי' ו'לא נורמלי', והיום אנחנו מכניסים את השיח של זהות מינית ומגדרית. אנחנו עוזרים לעובדים להבין ולהתאים את השפה המקצועית בכדי שיוכלו לתת מענה טיפולי רגיש ומותאם תרבותית . חלק מהעובדים אמרו שהם לא ידעו באיזו שפה לדבר איתם – איך מתאים לו או לה שייפנו אליהם".
גם היא משקפת מצב קשה מהשטח: "אני כמפקחת במשרד הרווחה והביטחון החברתי נמצאת בקשר יום-יומי עם עובדים סוציאליים – כמות הפניות לסיוע היא גבוהה הרבה יותר ממה שמדווח. היציאה מהארון מכניסה אותם למשבר מאוד גדול. גם למשפחה יש קושי והם נקרעים בין הבן שלהם לבין הלחץ החברתי וההתנגדות שהם עצמם חשים. אנחנו כאנשי מקצוע נתקלים כל הזמן בבני נוער שמתקשים להתמודד עם זה בתוך היישוב או בתוך המשפחה ובורחים ליישוב מעורב או יהודי. הם חוזרים אלינו דרך ארגונים שמטפלים ומסייעים ביישובים המעורבים ואנחנו רוצים לעזור להם שלא יהיה מנותקים. אנחנו רוצים לחבר אותם בחזרה גם למשפחה שתמשיך להיות משפחה שלהם כל החיים וגם לחברה".
חכרוש הסבירה עד כמה חשוב להעניק לאותם צעירים וצעירות תמיכה כמה שיותר מוקדם: "אנחנו מחויבים כמשרד וכחברה לטפל ולהעניק את הסיוע לפני שיגיעו למעגלים יותר קשים– אם הם לא יקבלו את הסיוע, נקבל אותם בדלת השנייה: מכורים לסמים או ברצף הזנות. צריך לתת את המענה בשלב הרבה יותר מוקדם. אם הם צריכים לברוח, הם בורחים לעיר הגדולה ומוצאים את עצמם בלי אמצעים ובלי יכולת להתפרנס, ואז הם נזרקים לרחוב – ויכולים להיקלט אצל חבורות עברייניות שיגררו אותו לסמים ולזנות".
"אם הם לא יקבלו את הסיוע, נקבל אותם בדלת השנייה: מכורים לסמים או ברצף הזנות. צריך לתת את המענה בשלב הרבה יותר מוקדם"
ראיפה חכרוש, מפקחת מחוזית במשרד הרווחה והביטחון החברתי בתחום הנוער והצעירים ביישובי החברה הערבית במחוז צפון
הניסיון המקצועי שלה ממחיש עד כמה חשוב ההוסטל: "אם אני שמה את מי שנזרק לרחוב בהוסטל של החברה היהודית, הוא במיעוט בתוך הקבוצה. מביאים אותו למקום עם שפה שונה – חלקם לא מבינים עברית – זו בדידות, וזו בעיה גדולה שאנחנו שומעים מהעובדים. אותם צעירים מאוד זקוקים לליווי כדי שהבדידות תתחלף בתמיכה ובסיוע ובהכוונה. אנחנו רואים הבדל גדול בין נערים וצעירים שקיבלו סיוע ותמיכה – משפחה, חברה או גורמי טיפול: הם הצליחו לסלול מסלול הרבה יותר נורמטיבי. אם אין תמיכה, הסיכון גדול – מחקרים, גם בעולם, הוכיחו שהקהילה הלהט"בית פונה לסמים ולזנות אם אין סיוע, ואנחנו רוצים לטפל בשורש הבעיה: קבלה והתייחסות מכבדת לזהות שלהם ולמקום שהם נמצאים בו. הקבלה תסייע להם לבוא ולבקש סיוע".
ח"כ אבתיסאם מראענה סיפרה ל-N12 על המאבק למען הקמת מקלט עבור אותם צעירים: "קהילת הלהט"ב הערבית היא חלק בלתי נפרד מחיי המקצועיים והאישיים עוד לפני שנכנסתי לכנסת. כבמאית, יצרתי את הגרסה הערבית לסדרה 'סליחה על השאלה'. הפרק שעסק בקהילת הלהט"ב הערבית שבר טאבו של שנים בחברה הערבית, ועורר שם שיח ער בנושא. זמן קצר לאחר כניסתי לכנסת, הקמתי את פורום הלהט"ב הערבי - קבוצה תוססת שמורכבת מנשות ואנשי מקצוע גאים המסייעים לקהילה"
לדבריה, "מפעילות הפורום עלה הצורך המיידי במסגרת הלנת חירום ייעודית לקטינים וצעירים ערבים שנפלטו מבתיהם בגלל זהותם המגדרית או המינית, ובהקמת מסגרת שיקום לצעירים (35-18) שתאפשר להן ולהם להישאר מחוץ לארון, ולא לחזור בחזרה. כיום הם מתקבלים במסגרות הכלליות, אך מתקשים לשרוד שם עקב פערי שפה, תרבות וזהות. חברות וחברי הפורום ביקשו להקים בית חם ללהט"ב ערבי שממוקם בסביבה מוכרת שלא מנותקת חברתית מהרחוב עצמו ומהמרחב התרבותי, ויקל על הצעירות והצעירים את המעבר לחיים עצמאיים".
ח"כ מראענה הסבירה איפה עומד המהלך ההיסטורי: קיבלנו הבטחה ממשרד הרווחה בראשותו של השר מאיר כהן לתקציב להקמת ולהפעלת המרכז הראשון. הפרויקט יצא לדרך, וממש בימים אלה שוקדים על הכנת המכרז להפעלתו. המרכז ימוקם בעיר מעורבת, שבה השוהות והשוהים בו יוכלו להרגיש בנוח. אני כבר חולמת על הקמת מרכזים נוספים - לא רק לחירום, אלא לשינוי תודעה, רוח, תרבות ושוויון, עם דגש על קהילת הטרנסיות והטרנסים".
עוד סיפרה: "מאז פרסום הקמת המרכז, הלשכה שלי מוצפת בפניות של להט״בים ערבים מהארץ וממדינות ערב השכנות - ירדן ומצרים, שמבינים שזה מהלך היסטורי. הם מבקשים סיוע, הכרה, ולפעמים רק רוצות ורוצים להביע תמיכה. זה רק מראה לי כמה הדרך שלנו נכונה וכמה הבית הזה נחוץ להם. בחברה הערבית יש מגוון קולות וצבעים, ויש שם ציבור ליברלי גדול שמגיע לו להישמע ולהיות מיוצג במשרדי הממשלה והכנסת. אני מקווה שהמהלך הזה יביא גם להסתכלות רחבה על זכויות אדם ואוכלוסיות מושתקות".
אור קשת, מנהל קשרי הממשל של ארגוני הקהילה הגאה באגודה למען הלהט"ב שלוקחים חלק בהקמת המקלט אמר ל-N12: "הציבור הערבי נמצא בנקודת מפנה שתשפיע עמוקות על מציאות חייהם של להט"ב בחברה הערבית. קשר השתיקה ביחס ללהט"ב נסדק, ועל כן צפויה עלייה בשיעורי הלהט"ב הערבים שיצאו מהארון גם במחיר של עימות עם משפחותיהם, וימצאו עצמם נזקקים לסיוע נרחב מצד רשויות הרווחה".
לדבריו, "ההכשרה הראשונה למטפלים ומטפלות ערבים בנושא להט״ב הוא אירוע פורץ דרך שיכול להציל חיי אדם. היא תסייע להם להבין יותר טוב את המצוקות הייחודיות של קהילת הלהט״ב הערבית ולהיות שם עבור כל אחד ואחת. זאת, לצד קידום מאבק אקטיביסטי שמובל על ידי פעילים ופעילות להט"ב מהחברה הערבית שנאבקים על זכותם ועל זכות כלל חברי הקהילה הגאה הערבית להיות מי שהם והן. הרכבת כבר יצאה לדרך ואף אחד לא יוכל לעצור אותה".
עידן סימון השתתף בהכנת הידיעה.