ברחוב דרך בית לחם 110, במספרת "גזום" הירושלמית, אירעה ביום ראשון התפתחות שמשמעותה חורגת מגבולות התספורת הסטנדרטית. אם להמשיך באותו שדה סמנטי קורץ, האירוע במספרה ממחיש שבנימין נתניהו עדיין מתלבט באילו גוונים לצבוע את כהונתו באופוזיציה, וזה לא שיש יותר מדי אפשרויות. נתניהו של ימי השלטון, בעיקר בימי בחירות, דאג להדגיש את האהבה העצומה שיש כלפיו – ויש כזאת, בטח יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל – בכל ישיבת סיעה שאליה נכנס במסע לחיצות ידיים בלתי פוסק, בכל סיור בחוף הים בקיסריה, בכל גיחה "ספונטנית" לשוק. המסר היה ברור: הרחוב מת עליי – ואתם בתקשורת יכולים להמשיך להתפוצץ.
אלא שמה שהתפוצץ מאז הוא הבועה שהרחוב בהכרח מחליט. למרות שזכה ל-25% מקולות הבוחרים באופן ישיר, וחרף העובדה שהוא הפוליטיקאי הפופולרי בישראל בפער מרשים על כל יריביו, נתניהו לא הצליח לעשות את הקסם המוכר. יריביו המושבעים, חבריו בהווה, החליטו להראות לו שלמדו פוליטיקה מהטוב ביותר. הוא לא ראה את זה בא. וזה בא, ובגדול. מאז הפסד השלטון, זה נראה שנתניהו מעט אובד עצות. הממשלה לא עושה סימנים של מפלה – למרות הקרטועים והחריקות שמהווים בעיקר רעשי רקע – והאופוזיציה נראית כמו מדבר שיכול להיות ארוך יותר ממה שחשב, או שיווק כלפי חוץ בתחילה.
והנה מגיע סרטון אחד מהמספרה שממחיש יותר מכל את הדילמה של נתניהו (וזאת בהנחה שלא מסתתר לו "ילד בפונדקאות", הלא הוא סרטון אחר מזווית בלתי צפויה): האם אפשר למחזר את אותה "היסטריה" סביב ראש הממשלה לשעבר, בהינתן העובדה שהוא כבר לשעבר? אז מתברר שדרך בית לחם המנומנמת לא התעוררה למרות שנתניהו הגיע, ובטח שאנשים לא בכו על כתפיו והתייפחו את עצמם למוות מולו.
זה לא אומר שאין המונים שרוצים שהוא יחזור, זה רק אומר שהם לא עלו לירושלים באותו היום, וזה אנדרסטייטמנט. ביום שאחרי נתניהו החליט שהוא מתקן והגיע לשוק מחנה יהודה. שם הוא באמת ביבי קינג, רוק סטאר אמיתי. אין שני לו שם. הסוחרים הריעו, העוברים והשבים רצו רק לגעת. זאת הזירה שנתניהו מפיק בה סרטון אותנטי, לא כזה שבו יש תסרוקות מלאכותיות.
כך או כך, ואחרי שנתיים של קורונה, נתניהו קיבל החלטה. הוא את השטח יראה יותר בחודשים הקרובים. אם הממשלה תיפול, בין אם בתקציב ובין אם לאחר מכן באיזושהי דרך, הוא יהיה שם מוכן יותר. לא בזום המנוכר אלא ברחוב ובכיכר. לא רק אצל צוקרברג אלא שוב אצל מרים פיירברג. אם הממשלה לא תיפול יהיה לו יותר זמן להתכונן, להכשיר מחדש את הלבבות. את האסטרטגיה הזאת הוא לא זנח לרגע: את השלטון הוא יודע שהוא יכול לכבוש רק דרך הליכוד. זה לא השתנה, בטח ביום שאחרי הכרזת אדלשטיין שיתמודד נגדו בבוא הזמן.
בינתיים, בתוך הכנסת – תחת שרביטו של נתניהו – משהו משתחרר באופוזיציה. סופסוף ממנים חברים לוועדות, אחרי שבג"ץ גלגל את העתירה מכל המדרגות, די כצפוי. אגב, פתאום בג"ץ הוא סעד לגיטימי – עד לפני רגע, בהיותם בשלטון, כל פנייה של האופוזיציה נתפסה על ידי הליכוד כ"התערבות גסה בסמכויות של הכנסת". על זה כבר נאמר: אוי, הפוזיציה, הפוזיציה המתישה.
לגופם של דברים, המינוי לוועדות שחרר את הלחץ בעיקר בסיעות החרדיות. שם אולי יזמו את החרם בתחילה, אבל חשבו שיהיה רגעי ולא יימשך כל כך הרבה זמן. נציגי החרדים רואים בוועדות הכנסת, כפרלמנטרים מוכשרים מאוד, כלי חשוב לקריאת תיגר נגד הקואליציה ולערעורה - בטח כשמדובר בחברי כנסת ושרים חדשים, שמלחמה מולם באופוזיציה דרך תקנון הכנסת והיכרות עם הפרוצדורות השלטוניות והחקיקתיות מביאות תוצאות.
אפרופו החרדים, המערכת הפוליטית – ובעיקר התקשורתית – סערה בעקבות הדברים של ח"כ ישראל אייכלר לישי כהן חברנו ב"כיכר השבת". "מההתחלה כשקמה הממשלה הייתי נגד החרמת הוועדות אבל היינו חייבים להשתעבד לליכוד ולנתניהו", אמר אייכלר והטיח בנתניהו שהוא גורר את כל האופוזיציה על סמך אשליות שהממשלה תיפול בקרוב. "הפקדנו את עתיד עולם התורה באשליות של נתניהו 4 פעמים. כל פעם הוא חשב שהוא עומד לנצח אך זה לא קרה ולכן הוא צריך לפרוש. כבר אחרי הבחירות הראשונות הוא היה צריך להכיר בעובדה שהפסיד", הימם בדברים נוקבים.
הדעת נותנת שנתניהו צריך לדאוג אם נציג חרדי בכיר משמיע אמירה כזאת, שנשמעת אם כבר, רק בחדרים סגורים. אבל האמת היא שלא נתניהו היה הנמען. אייכלר מנהל מערכה בדלנית שמטרתה להפריד את עצמו ציבורית מליצמן ומפורוש, ולגלות קו הרבה פחות "מתמסר" מהם. גם נתניהו יודע את זה. מהחרדים הוא לא מודאג. יש פה הוצאת קיטור אותנטית, אבל שלא תתורגם לשום מעשה. נתניהו לא יילך וגם לאייכלר אין לאן ללכת. מאזן הרתעה די מושלם.
הבעיה האמיתית של ראש האופוזיציה היא בתוך הסיעה שלו עצמו – בליכוד. הקרבות שם מתחילים להזכיר את סכיני מפלגת העבודה בימי יחימוביץ ופרץ: מרוב שהם בשימוש הם כבר מתחילים לקבל חלודה, וכולם נגד כולם: מירי רגב נגד מיקי זוהר, ביטן נגד אוחנה וגמליאל, ועוד לא דיברנו על מה שקורה מתחת לשטח אצל המועמדים הפוטנציאליים ניר ברקת וישראל כ"ץ. יו"ר הליכוד הוא הסיסמוגרף הכי טוב של עצמו: הוא מרגיש את הבקיעים, את השיחות בחדרים הסגורים, את יראת הכבוד שמעט פחתה מאז איבד את השלטון. אם הוא לא יצליח ללכד אותם סביבו, גם האופוזיציה כולה תתחיל עם בקעיה שלה. מהבלוק המפורסם כבר נפלה לבנה אחת בעריקה של בנט, אם תיפול עוד אחת – המגדל כולו עלול לקרוס סופית.
לקריאה נוספת:
עבאס עקץ: "לא אשכח את הנאום שנתניהו קרא מולי בבלפור"
הקלטות שקד: התגובה של השרה, השיחה עם לפיד - והרמז העבה מהליכוד