בוקר 25 באפריל 2002, הטלפון של שלומי אלון מצלצל. "אשתך נמצאת פה אצלי ואתה צריך להגיע בדחיפות", אומר לו מהצד השני של הקו עורך הדין בני נהרי. הוא עולה על האופנוע, רוכב במהירות למשרד ונכנס אל החדר. אתי אלון יושבת על כיסא, שותקת. נהרי שובר את הדממה ומסביר: "היא באה להסגיר את עצמה, ולהודות שמעלה בכספי הבנק". מרגע זה עולמו של שלומי השתנה.
"היא נראתה רע מאוד", משחזר שלומי את הפגישה. "שאלתי על כמה כסף מדובר, והוא ענה 'מיליונים, הרבה מאוד מיליונים'". את הסכום המדויק, והבלתי נתפס, ישמע שלומי אלון רק בדיון בבית המשפט על הארכת מעצרה - 250 מיליון שקלים.
בסיפור המעילה הענק של אתי אלון היו מאות קורבנות. הם נפגעו בכיסם ובבריאותם. עולמם של רבים חרב עליהם ברגע. אחד מהם היה האיש שלצידה, זה שהייתה נשואה לו 14 שנה - וגם עליו נפלו השמיים ברגע אחד. שיחת הטלפון המפתיעה חשפה בפניו את האמת שהוסתרה ממנו זמן רב.
את אתי אשתו הוא הכיר, כמה סמלי, בכיכר הדמעות בחולון. הכיכר נקראת כך בגלל הדמעות שמזילים שם כל נכשלי הטסטים במכון הרישוי הקרוב. אצלו, הסמליות היא אחרת: "אני עמדתי בפקק. צמוד אליי עמד הרכב שאתי נהגה בו, ולידה ישבו שתי חברות שלה. התחלנו בתנועות ידיים ואז חברה שלה פתחה את החלון, זרקה מספר טלפון באוויר ואמרה: 'תתקשר. זאת הנהגת אתי, היא פנויה'. והשאר היסטוריה".
בני הזוג הצעירים נישאו זה לזו בחתונה מפוארת ונשארו לגור בחולון. שלומי התחיל לעבוד עם אביה ואחיה של אתי, אביגדור ועופר, בעסקי הירקות של משפחת מקסימוב. אתי עבדה שעות רבות בבנק. הם לא התראו הרבה, אבל גם ממרחק הזמן שלומי מעיד שהייתה אהבה בבית.
עופר ושלומי פיתחו יחסים טובים, אז כשעופר נקלע לחובות בגלל ההימורים שהיה מכור אליהם הוא לא היסס לפנות לגיסו. "הוא ביקש ממני לפרוט לו צ'קים דחויים בסכומים סבירים יחסית של 3,000, 5,000 שקל. אמר שהוא צריך מזומנים", מספר שלומי. "באותה תקופה הבקשות שלו התרבו והסכומים עלו אז אני אמרתי לו 'עופר, אני לא יכול יותר לתת צ'קים'". הוא לא העלה על דעתו שהתחנה הבאה של עופר תהיה אתי.
במשך חמש שנים מעלה אתי בכספי הלקוחות. תחילה בסכומים קטנים, אך הם הלכו וגדלו. לעופר היא לא סיפרה דבר. בדיעבד, הוא משחזר, היו שם סימנים. "היו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים", הוא נזכר. "לא חשבתי שזה קשור למשהו שקורה בעבודה. תמיד שייכתי את המועקות וההסתגרויות שלה למשהו רפואי, לחץ, או פשוט עייפות. בשעה 21:00 כשהילדים היו הולכים לישון היא הייתה נכנסת למיטה. בדיעבד, אני אומר שאולי זו בריחה מהמפגשים איתי. היה קטע שביום שישי אחד תוך כדי הארוחה פתאום אתי פשוט קרסה והתעלפה. ואז כמובן כולם קמו, קפצו, הרימו אותה. ההתעלפות הזאת הייתה אחרי שהיא הבינה שזה לא הולך להיגמר".
באותה התקופה הוא עבד בחברת נסיעות, ובין הלקוחות היו גם מהמרים שטסו לחו"ל. יום אחד ניגש אליו אחד מגובי הכספים ואמר לו "יש לך אישה תותח" ו"אצלה מילה זה מילה. הכול בזמן". האמירה המפתיעה חיברה את הנקודות עבור שלומי: "ואז אני מחשב אחד ועוד אחד - את זה שעופר ביקש ממני צ'קים ואת העובדה שהיא הייתה לחוצה".
שלומי מחליט לבדוק את העניין. הוא מחכה ליום שבו אתי לא הולכת לעבודה, ואז מגיע לבנק ומבקש לראות את תדפיסי החשבון שלהם. "מה שאני רואה באותו רגע מעמיד אותי בהלם", הוא משחזר. "בכל שבוע יש צ'קים שיוצאים מהחשבון, ומולם יש כסף מזומן שנכנס. כמה עשרות אלפי שקלים. ואז אני מבין שאתי נותנת לעופר צ'קים".
ולא ידעת מה קורה בחשבון שלך?
"לא. באמת סמכתי עליה שהיא מנהלת את העניינים".
הוא חוזר הביתה ומתעמת עם אתי: "היא בכתה, התנצלה וביקשה סליחה. הבטיחה שזה לא יקרה שוב".
מה היא אמרה? מה היא הסבירה?
"שעופר היה לחוץ. הוא היה דמות, אם הוא מבקש משהו אז עושים".
האמנת לה?
"כן, האמנתי. ואז אמרתי שאם יש משהו שאני לא יודע ואגלה אחר כך, אז אני לא אסלח שוב".
אבל אתי לא קיימה את ההבטחה. היא המשיכה לגנוב כספים והעבירה אותם לעופר לכיסוי חובות ההימורים שלו. באפריל 2002, כשהיא הבינה שהיא שמעשיה כנראה עומדים להיחשף, היא הסגירה את עצמה ונעצרה. בבית חיכו שני הבנים, נאור בן התשע ושגיא - רק בן חמש. שלומי, שהבין שהפרשה על סף פיצוץ, ושהילדים צפויים לראות את אימם בכל מהדורות החדשות, החליט לספר לבנו נאור ולקח אותו לחוף הים בבת ים.
"הוא הסתכל עליי ואמר לי 'אבא, מה קרה? יש הרגשה של אבל'. כשהוא אמר לי את זה, זה צימרר אותי. אני נחנקתי ואמרתי לו שאימא עשתה טעות. היא נגעה בכסף שאסור היה לה בעצם לגעת בו". נאור הסתכל עליו ואמר: "אבא, מה עכשיו?". שלומי ענה לו: "אימא במשטרה. והיא כנראה תישאר שם. תוכל לדבר איתה בהמשך. ואתה ושגיא ואני... אנחנו נעבור את זה ביחד".
גם היום הוא לא שוכח את התגובה: "נאור הסתכל עליי ואמר לי שלוש מילים: 'אבא, אל תדאג'. חיבקתי אותו חזק. והדמעות ירדו לי מעליו שהוא לא יראה. כשנכנסנו לאוטו חשבתי לעצמי: איך אפשר להעיז לעשות משהו שיגרום לך להתרחק מהילד הזה, מהמופלאות הזאת, מהאהבה הענקית הזאת? לזה אין לי תשובות".
הוא ליווה את אשתו בהארכות המעצר, נחקר גם הוא ונוקה מכל חשד. גם לדיונים במשפט הגיע. "בדיעבד, אני חושב שהחלטתי לעזור לה משתי סיבות עיקריות. ראשית, לא עוזבים בן אדם בשעת צרה. אבל הדבר השני הוא שיכול להיות שיש בי איזושהי אשמה. כי אם הייתה בינינו זוגיות נכונה וטובה, אז יכול להיות שהיא הייתה באה אליי בשעת צרה. ואם אני לא הקניתי את הביטחון ואת השותפות אז יש בי אשמה בקטע הזה".
במהלך המשפט שלומי ואתי אלון התגרשו. שלומי מספר שמהרגע שפגש אותה במשרדו של עורך הדין נהרי, היה ברור לשניהם שזה יגיע. הם לא ניהלו על כך דיון. "רק היה חשוב לה שאשמור על הילדים", הוא מסביר. שלומי נשאר לגדל את שני הבנים לבד, פרנס אותם לבד, התמודד גם עם הקשיים שלהם.
את מי שהיום היא אשתו, נועה, פגש בבליינד דייט, הזמין בקבוק יין וסיפר לה את כל הסיפור. זה קרה שלוש שנים אחרי התפוצצות הפרשה ונועה בכלל לא זכרה: "אני זוכרת שהגעתי ונכנסתי לאינטרנט לראות מה היה, כי לא זכרתי כל כך את הסיפור. ואז אמרתי 'מה אני עושה עם התיק הזה'. בפגישה הבאה שאלתי את כל השאלות, ובזה זה הסתיים. לא חפרנו בזה יותר".
אתה זוכר מה היא שאלה?
"השאלה הברורה מאליה: איך לא ידעת? איך לא הרגשת?"
ארבע שנים אחרי המעצר של אתי, שלומי ונועה התחתנו. עם השנים נולדו גם גל ומאיה. בשנים הראשונות, נועה הייתה צריכה למלא את מקומה של אתי, שלא יצאה מנווה תרצה אפילו לחופשות.
"מישהו היה צריך ללכת לאסיפות הורים, ללוות אותם בטיולים, לקחת לחוגים", אומרת נועה. "היה לי חשוב שאף אחד לא יחשוב שהם מסכנים. היה לי חשוב שייפגשו איתה, גם כשלא תמיד רצו. והם לא תמיד רצו. אבל הם הלכו בכל זאת. אמרתי להם: עד גיל 18 אני אגיד לכם, ובגיל 18 אתם תקבלו את ההחלטה לבד. מי שיבחר להיות בקשר, בבקשה. מי שלא, לא. לא רציתי שזה יהיה על המצפון שלי שהם לא בקשר איתה. שזה לא יהיה בגללי".
כיום נאור בן 27 ושגיא כבר בן 23. למרות שעברו כמעט 20 שנה, הזיכרונות לא נמחקו. בראיון, הם מספרים על הקשיים לגדול בלי אימא, הביקורים בכלא והקשר שלהם איתה כיום לאחר שהשתחררה בתום 14 שנות מאסר.
שלומי נשאר בעסקי הירקות. כיום הוא מסתובב בארץ, קונה ישירות מהחקלאים ומוכר את הסחורה בדוכנים במרכזי קניות. בתקופה האחרונה הוא הרגיש שהוא בשל לספר את הצד שלו. "לישון עם פצצה מתקתקת" קרא להרצאה שלו, שבה הוא מגולל את הסיפור המדהים מנקודת המבט שלו.
היום כשאומרים אתי אלון, יש איזה נרטיב של קורבן. אתה מקבל אותו?
"לא, אני לא חושב שהיא קורבן. הייתה לה ברירה. היא החליטה לגעת בכסף אחר, היא התוודתה אחרי שנים כשיכלה להתוודות אחרי שבועיים. אנחנו קובעים את הגורל שלנו, את מה שיקרה איתנו, ההחלטה היא שלנו".
היא התנצלה בפניך?
"היא ניסתה לעשות את זה כמה וכמה פעמים, אחרי יום כיפור הרביעי היא הפסיקה. אמרתי לה שזה מיותר".
סלחת?
"לא. אבל לכעוס, לשנוא ולהתעצבן על דברים שקרו וכבר אין לך שליטה עליהם - זה בזבוז זמן. תדאג למה שקורה מעכשיו. כאילו אלוהים אמר לי 'תשמע. חיית עד פה? אוקיי, קח את הילדים שלך ואני נותן לך חיים חדשים. קיבלת צ'אנס נוסף'. 40-38 זה גיל טוב לקבל עוד צ'אנס, לקחתי אותו".