אמריקה הוכיחה שוב שלא בכדי היא נושאת בתואר "אם כל הדמוקרטיות". השבוע היא בחרה את ברק חוסיין אובמה, צעיר אפרו-אמריקני, לנשיא העולם החופשי, וזאת כשהיא פוסחת על מודל אמריקני טיפוסי כמו ג'ון מקיין, רפובליקני ותיק, גיבור מלחמה ששרד את השבי הנורא מכל בוייטנאם, וגם על סגניתו, שרה פיילין, שנכנסה למרוץ לא מזמן כבדיחה, אבל עוד תגיע רחוק.
האמריקנים אוהבים סטטיסטיקות בפוליטיקה ממש כמו בספורט, ולכן הם מציינים את העובדות. כמו למשל, שהאירוע המכונן של השבוע קרה 220 שנה לאחר תקומתה של האומה האמריקנית, 140 שנה לאחר שהשחורים זכו להצביע ו-40 שנה בדיוק לאחר שמנהיג השחורים, ד"ר מרטין לותר קינג, נרצח.
אותנו הישראלים מה שמעניין הוא כמובן האם אובמה טוב ליהודים. למרות הפראנויות והפחדים, התשובה היא שכנראה כן. הנשיא בוש, שנחשב לאוהד ישראל, לא עזר לנו במאומה - קודם כל בגלל דמותו החלשה, ושנית בגלל דרכו המיליטנטית שלא הובילה להסכמים ולשלום. אובמה לעומתו הוא ליברל ואיש של פשרות, ויחד עם הכריזמה החזקה ונחישותו הוא יוביל את העולם בדרך של תקווה והסכמים.
סיבה נוספת לאופטימיות ישראלית טמונה באנשים שינהלו את ממשל אובמה. אחד האנשים החזקים בממשל, ראש הצוות של הבית הלבן, נושא את השם רם עמנואל - שם קלאסי למפקד סיירת או טייסת. ואמנם, הבחור אכן שירת בצבא ההגנה לישראל. לאחר מינוי צפוי שכזה, אם יש מי שעוד חושש מאובמה, הייתי אומר בלשון המעטה שהוא פרנואיד.
לא נלאה אתכם בשמות, אבל רבים מבני עמנו ימצאו את מקומם בקרבתו של הנשיא החדש, שלא לדבר על סגן הנשיא, ג'ו ביידן, המכנה עצמו "ציוני לא יהודי".
אנחנו תמיד מקנאים באמריקנים - ובצדק. בין יתר גילויי הדמוקרטיה, הדבר שמשך את תשומת לבי במיוחד היה השקט והשלווה בהם עמדו המצביעים בתורים ארוכים שנמשכו שעות, במזג אוויר לא נוח. תארו לעצמכם איזה מכות וקללות היו בתור דומה בבחירות בישראל.
בשורה התחתונה, יום שלישי השבוע היה יום היסטורי, או כפי שהפרשנים הכתירו אותו - היום הגדול ביותר בתולדות הדמוקרטיה האמריקנית, שהביא לסיומו את הקמפיין המוצלח ביותר שנעשה שם מאז ומעולם. תזכרו את התאריך, ה-4/11/2008. חבל רק שאותו תאריך במקום אחר זכור כיום טראגי.