שרת האוצר האמריקנית ג'נט יילן הודיעה היום (שלישי) במכתב לקונגרס כי ארה"ב לא תהיה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות החל מה-1 ביוני. בשבועות האחרונים המעצמה האמריקנית דנה בשאלה האם "לפרוץ" את תקרת הגירעון, וללוות כספים נוספים מהציבור וממדינות אחרות.
מאז ומתמיד הקונגרס האמריקני שולט באופן שבו ממשלת ארה"ב מנהלת את הוצאותיה. על מנת לממן את משכורות עובדי המדינה ואת תשלומי הרווחה, שהולכים ותופחים, נדרש הממשל האמריקני ללוות יותר ויותר כסף מדי שנה. על מנת ללוות יותר כסף מבשנה הקודמת נדרש הנשיא לבקש את אישור הקונגרס, אך בארה"ב המקוטבת מאי פעם - זה הפך ל"ריקוד" מורכב של אינטרסים בין המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית.
הפעם הראשונה שבה הקונגרס לא אישר את בקשת הנשיא להעלות את תקרת הגירעון היא ב-1953, בזמן כהונתו של אייזנהאור. מאז מלחמת העולם השנייה עודכנה תקרת הגירעון יותר מ-100 פעמים, אך הכללים השתנו: בקונגרס הבינו כי הם יכולים להשתמש בכלי למנוף לחץ על הנשיא - וכך הם עושים בכל שנה. הדרישה המרכזית היא שהנשיא יציג צעדים משמעותיים לצמצום הוצאות הממשל - בהתאם להעלאת הגירעון.
כשליש מהחוב האמריקני - לאזרחים וחברות אמריקניים
ב-1995, בזמן כהונתו של ביל קלינטון בבית הלבן, הקונגרס סירב לאשר את בקשתו לפרוץ את תקרת הגירעון. גם בשנות ה-50' ארה"ב נכנסה ל"שאטדאון" - השבתה של שירותים שאינם דחופים, והפסקת התשלום לעובדים שאינם נחוצים - עד שהקונגרס אישר את בקשות הנשיא. פרט טריוויה מעניין הוא שדווקא בליל שאטדאון נאלצה עוזרת צעירה בשם מוניקה לווינסקי להישאר עד שעה מאוחרת בבית הלבן, שם נתקלה בנשיא קלינטון - והשאר היסטוריה.
ב-2011 איבדה ארה"ב את דירוג האשראי AAA ושונמכה ל-AA אחרי שהנשיא אובמה לא הצליח להעלות את תקרת הגירעון במהלך כהונתו. המהלך סימן למשקיעים כי ארה"ב לא יכולה לעמוד בתשלומים על אגרות החוב שלה, וחברות הדירוג פעלו בהתאם.
כשליש מהחוב האמריקני הוא כלפי אזרחים וחברות אמריקניים, שקנו אגרות חוב. כ-40% מהחוב הוא בכלל כלפי התחייבויות משל עצמו - מערכת הרווחה וביטוחי הבריאות הממשלתיים משולמים כולם בעזרת אגרות חוב. רק כרבע מהחוב האמריקני מוחזק על ידי ממשלות וחברות זרות.