בשבועות האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב על המאבק להעלאת גיל הפרישה לנשים, אולם הפעם, אחרי יותר מ-20 שנה, הוחלט סוף סוף להעלותו. לכולם ברור כבר שנים שחוסר המתאם בין תוחלת החיים שממשיכה לעלות, לגיל הפרישה הנמוך- פוגע קשות בכלכלה. כי כשאישה נמצאת פתאום 20 שנה בפנסיה - מישהו צריך לסייע לה לממן את התקופה הזאת.
השינוי העיקרי הוא שיותר נשים יישארו זמן ממושך בשוק העבודה. דבר שפצוי להעלות את הפנסיה שאיתה הן יפרשו וכן להשפיע על הקרנות הוותיקות ועל הביטוח הלאומי. היום נשים יכולות לפרוש כבר בגיל 62 אם הן רוצות ולקבל קצבת זקנה מהמדינה.
אז על מה הויכוח?
לכולם כמעט ברור שכמו שאר מדינות העולם - גם בישראל חייבים להעלות את גיל הפרישה לנשים. העניין הוא איך וכמה מגנים על נשים מוחלשות, כאלו שעובדות בעבודות שוחקות כמו ניקיון או סיעוד – ששיעורן, לפי הנתונים של קרן ברל כצנלסון, הוא פי 3 מגברים בגילים המבוגרים.
כבר 20 שנה שמזל לוי מגיעה מידי בוקר למעון ויצ"ו ברחובות, שבו היא המבשלת היחידה. היא בת 58, והגוף כבר מרגיש את נטל העבודה הפיזית. "אני מגיעה הביתה ואז מתחילים הכאבים בידיים", היא משחזרת. "את לא יכולה להזיז אותן, אז עושים קצת התעמלות לשחרר. כל היום אני עם זרמים ברגליים. גם הגב - עשיתי סיטי לא מזמן. גריארטיה בקיצור".
"אני עם 4 פריצות דיסק ועם דלקת בגיד שלא עוברת כבר מעל מעבר ל-4 שנים", מספרת אורלי שרעבי שעוברת כבר יותר מ-30 שנים כמטפלת בתינוקות. "יש מחיר פיזי כבד - אם את עושה את זה שישה ימים בשבוע כבר 3 עשורים", היא מדגישה.