יש מראות שלא שוכחים, מראות שמאיימים להאפיל על זיכרונות אחרים. המבט הקפוא בפניו החיוורות של אייל שמעוני, כשנכנסתי לזהות אותו, הוא מראה שכזה. מראה שמאיים לתפוס את המקום של אייל החי. אייל המ"מ הצעיר שכל כך אהבתי ואליו נקשרתי. הייתי אז סמג"ד ובימים ההם של רצועת הביטחון, בשנת 1997, הכנסתי שיירות למוצבים בהם היו טנקים של הגדוד ונכנסתי איתן.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
את אייל פגשתי לא מעט בתחילת הקו במוצב ליד מרג' עיון. מהר מאוד עמדתי על איכותו האישית, ערכיותו, רמתו המקצועית הגבוהה, סקרנותו ורצינותו. אייל שיתף אותי ברצון שלו להישאר עם הפלוגה בתעסוקה בלבנון, ולא לרדת להדרכה כפי שתוכנן עבורו. ממפגש למפגש אייל לחץ עלי לפעול אצל המג"ד לבטל את רוע הגזרה מבחינתו. לעזוב את הצוות שלו ואת המחלקה באמצע הקו היה דבר בלתי נתפס עבורו.
לבסוף הצלחנו לשכנע את המג"ד, ובביקור הבא שלי אצלו בישרתי לו שהוא נשאר בפלוגה וכי הוא עולה למוצב ריחן. שמחתו הייתה רבה, אך קצרה למדי. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים. יומיים אחרי שעלה למוצב ריחן, עלה הטנק של אייל לשטח השולט על המוצב בכסרה במטרה לפגוע במקורות ירי שהפגיזו את הגזרה. הטנק שלו נפגע מטיל נ"ט והוא נהרג.
הרבה דברים למדתי עליו אחרי מותו, שחיזקו את הערכתי אותו כאדם וכקצין. גם למשפחתו המרשימה נחשפתי. יפתח, בן הדוד, היה הרס"פ של הפלוגה המבצעית השנייה בגדוד. גם את אחותו כבר הכרתי, היא הייתה מש"קית הת"ש בגדוד שלי כשהייתי מט"ק צעיר. בעלה, אמנון, היה המ"מ שלי. למדתי להכיר את אחיו ואת אורנה, אמו ששכלה גם את אחיה הטייס.
"מחוייב לקשר עם המשפחות השכולות"
אחד הפרויקטים שיצרה אורנה היה אתר ההנצחה הפורח לבנות שנרצחו באי השלום. לאחר נפילתו של אייל היא החלה בפרויקט הנצחה - "בית אייל", בקיבוצו אשדות יעקב. מרכז בריאות, חינוך, תרבות וספורט הפך לשם דבר בעמק, מקום שוקק חיים ותוסס, העוסק גם בשיקום ושילוב נכים. בקרוב ייחנך במקום אתר הנצחה ייחודי - 'ציר לבנון' - שעוסק במורשת קרב ובזיכרון החללים שנפלו בגבול הצפון.
עם השנים, למדתי כי חיבור עם משפחה מורכב מהקשר עם הבן שנפל, אך לא פחות מכך - מהקשר שנוצר עם המשפחה. כך התחברתי למשפחת שמעוני. כך גם למשפחת שטוקלמן, שבנם גלעד נהרג במלחמת לבנון השנייה.
את השיעור הראשון לגבי המחויבות שלנו למשפחות השכולות קיבלתי מאביגדור קהלני. מאז היותי מ"מ טנקים צעיר בגדוד "עוז" ועד תפקיד הסמג"ד שביצעתי בגדוד - פעמיים בשנה, ביום הזיכרון ובאוקטובר, היה הגדוד מקיים מפגש מסורתי למשפחות השכולות. קהלני, שפיקד על הגדוד במלחמת יום הכיפורים, היה זה שהוביל את המפגשים, וצרב בנו את חשיבות הקשר עם המשפחות, את הדאגה להן ואת הנצחת הנופלים.
עם כניסתי לתפקיד מג"ד "געש", גדוד שיש בו כ-130 משפחות שכולות מכל מלחמות ישראל, עלה נושא המשפחות השכולות כטעון, בעייתי, סבוך, לא פתיר ומשול לאותה "מיטה חולה" שרצוי לא להיכנס אליה. למרות זאת החלטתי לקיים יום משפחות. ידעתי כי למרות שהקשר עם המשפחות השכולות ידע עליות ומורדות רבים, חוסר רציפות, היעדר עקביות וקשיים, הרי שזו חובתנו לשמור עליו.
"חייהם ומותם של החיילים - צו מוסרי עבורנו"
עד מהרה נוכחתי כי הקשר עם הגדוד היה חשוב עד מאוד למשפחות השכולות. הקפדנו לשלוח נציגים לאזכרות ולעמוד על כלל קברי החללים בימי הזיכרון. הצלחנו אף ליצור קשר עם שארי בשר של חללים מתש"ח. התרגשתי לא אחת מגודל המעמד של הפגישה השנתית עמם וראיתי כמה חום יש בהם למרות הכאב האישי רב השנים שאין לו מרפא.
הקשר עם המשפחות השכולות, היה חשוב מאוד גם לנו כגדוד - היה זה חוט השני שחיבר את לוחמי ההווה הצעירים אל מורשת העבר העשירה של הגדוד. גם היום, בתפקידי כמפקד חטיבת עוצבת "הזקן", מורשת החטיבה המפוארת שמלווה אותנו יחד עם הזיכרון של הנופלים, דמותם, פועלם, חייהם ונסיבות מותם היא צו מוסרי עבורנו, לאחריות כבדה להמשיך ולפעול באמונה, בנחישות וללא לאות, ולהתכונן ליום פקודה.
במרוצת השנים, כפיפותה של החטיבה וכן יחידותיה שונו, ולכן נדרשנו להסדיר את רשימת נופלי החטיבה. פעלנו מול מדור נפגעים וענף היסטוריה בחקר משותף, והשנה יחקקו כלל שמות נופלי החטיבה באנדרטה המרכזית של חטיבת "עוצבת הזקן" שבנתב"ג.
כמדי שנה, שמענו את הצפירה בבוקר יום הזיכרון וציינו באנדרטה את זכר חללי החטיבה בטקס התייחדות חטיבתי ייחודי. בגמר הטקס, כמדי שנה, נסעתי צפונה למשפחת שמעוני ולמשפחת שטוקלמן.