מחסום 300 בבית לחם, 03:45 לפנות בוקר - עולם עם חוקים משלו. למחסום הזה מגיעים ברי המזל, אלה עם אישורי הכניסה לישראל. כאשר יחזרו כעבור 10 או 12 שעות של עבודה קשה, הם יהיו עשירים בעוד 150, אולי 200 שקלים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הצעירים שבהם ממהרים, רצים. המבוגרים, אלה שראו הכל, שהעבירו את מרבית הבקרים של חייהם במקום העצוב הזה - צועדים בנחת. "אני יוצא בשעה 3-4 בבוקר כי אני רוצה למות? לא, כי אני רוצה לחיות, כדי שגם הילדים שלי יחיו", אומר אחד מהם.
ספק אם יש מישהו במקום הזה שתומך בפיגועים. אלה רק חלק מ-55 אלף פלסטינים בעלי אישורי עבודה שנכנסים אל תוך הקו הירוק מדי יום, מבקשים להתפרנס. מבחינתם כל פיגוע רק פוגע בהם, במרקם החיים הכל כך עדין שנוצר כאן.
בתוך המחסום התור משתרך, נראה ללא סוף. גם כאן, כמו אצלנו, יש את המתפלחים, כאלה שעוברים מעל לראשי הפועלים, ואיש לא צועק עליהם או נוזף בהם. הכל כאן מתקבל בהשלמה, כגזירת גורל. "זאת פעם ראשונה שפועל עם אישור עבודה ביצע פיגוע וזה משפיע מאוד על כל הפועלים", אומר אחד מהם.
"מוציא סיגריה ועלולים לירות בי"
ביום חמישי האחרון, בפעם הראשונה זה לפחות שני עשורים, רצח פועל עם אישור עבודה שני ישראלים בבית פנורמה בתל אביב. "אני עובד בישראל ופעם אחת חייל שעבר לידי דרך את הנשק. הוא פוחד ואני פוחד", מספר עוד פועל. "אם אושיט יד לטלפון - עלולים לירות בי, אם אני מוציא סיגריה - עלולים לירות בי, אם אני רוכן לכיוון הרצפה - עלולים לירות בי".
בעקבות הפיגוע הקפיא מתאם הפעולות בשטחים 1,200 אשרות שהייה של תושבי חברון, אבל כל שיחה במחסום 300 מבהירה שמבחינתם אין תחליף לעבודה בישראל. במחסום פגשנו גם את אמין. כבר 15 שנים שהוא מתייצב כאן מדי יום ב-02:00 לפנות בוקר. את הקריירה הקודמת שלו כמדריך תיירים החליפו תה וקפה שהוא מוכר לפועלים.
אולי זו הנוכחות שלנו ואולי הפער בין התקווה של פעם לייאוש של היום, אבל רגע לפני שעזבנו את בית לחם - מדריך הטיולים פרץ לפתע החוצה, מגלגל את השפה שבה לא השתמש כבר שנים. "אני מתגעגע לאנגלית, לתיירים, לחיים הטובים, לשלום", הוא אומר. "אנחנו צריכים לחיות יחד ואם יום אחד יתמזל מזלי להיות הנשיא של שתי הממשלות - אערבב את שני העמים ביחד".