"ברור כי היו תקלות ואין מילים בפי כדי להביע את כאבי עליהן": חלק מקרוביהם של חללי מערכות ישראל הרהיבו עוז וכתבו למנהיגי המדינה - חלקם שלחו לראש הממשלה או לנשיא את חוברת הזיכרון, בעוד אחרים הטיחו האשמות במנהיגים. חלק מקברניטי המדינה, במיוחד אלה שהנהיגו את מערכת הביטחון בתקופה של מלחמות, ניסו לנחם ולפייס - וגם להתמודד עם הטענות הקשות למחדלים. לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ארכיון המדינה חושף בחדשות 2 Online את מכתבי התנחומים ששלחו מנהיגי המדינה למשפחות שכולות, מכתבים השופכים אור על מרקם היחסים העדין בין גדולי האומה לבין אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
אחד המקרים הטראומטיים במלחמת העצמאות היה מותו של האלוף דוד (מיכאל) מרכוס, שנורה למוות בשל טעות בזיהוי. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון התייחס לאירוע הקשה במכתב ששלח לטדי קולק, שהתגורר אז בניו יורק והתבקש לדווח לאלמנה שחיה בארה"ב על מות בעלה. "תמסרו לאשתו שהלילה נפל בעלה על משמרתו בהרי ירושלים. ממשלת ישראל, הצבא היהודי וכל היישוב בארץ שולחים לה הבעת תנחומין נאמנה", כתב בן גוריון.
בן-גוריון הוסיף ושיבח את תרומתו של מרכוס: "בהיסטוריה היהודית יעמוד שמו לנצח – ויהדות אמריקה כולה תתגאה בבן הגדול והאמיץ שהוציאה בשעה קשה וגדולה למלחמת השחרור של ישראל". ב-1952, במכתב תנחומים למשפחה שכולה, חלק המנהיג את מחשבותיו על מושג המוות ומשמעותו: "המוות אינו חידלון מוחלט וסופי, חיי כל אדם נספגים בתוך החיים של דורו ושל הדורות הבאים. תפארת חיי האדם זו מצבת הנצח שהאדם מקים לעצמו בלא-יודעים, והחידלון אינו שולט בה".
כשבן-גוריון התווכח עם אם שכולה על צל"ש
באותו מכתב סיפר על האובדן שחווה בגיל 10 כאשר אמו מתה – תחושה ש"אחרי יותר מ-50 שנה לא חלפה לגמרי". לדברי בן-גוריון: "יום יום היה נדמה לי שהנה אני רואה אותה, ובכל פעם אוכזבתי מתוך כאב חריף". במכתב נוסף מ-1950 הביע צער על מותו של קצין וכתב לחבריו: "הכרתי הפנים הנשקפים מהתמונה – ראיתו אותו בגמר אחד המחזורים של קצינים בצה"ל. קשה להשלים עם הגורל האכזרי העיוור שגדע שתיל-חמודים זה, בכל עומק הווייתי חשתי באמת הטרגית'".
אך לא רק הודעות תנחומים היו מנת חלקו של ראש הממשלה הראשון: במכתב לאם שביקשה ממנו להעניק עיטור לבנה שנפל במסגרת פעילות של ארגון ההגנה, השיב בן-גוריון כי "אין כאן כל שיכחה ובוודאי לא שיכחה משפילה, אבל יש הבנה בין חיילי צה"ל במלחמת השחרור, בין אזרחים במלחמה ובין לוחמים לשחרור לפני הקמת המדינה". ראש הממשלה דאז ציין כי "הבחנה זו אינה קובעת הערך המוסרי של הסוגים השונים – מי ימדוד גבורת הבנים והבנות שלנו בהזדמנויות שונות? – אלא הבחנה פורמלית הכרחית".
ב-1955 הופל מטוס של אל-על על ידי חיל האוויר הבולגרי. 58 נוסעים ואנשי צוות נספו. יצחק בן-צבי, נשיא המדינה דאז, כתב למשפחת אחת ההרוגות כי "אין בפי מילים של תנחומים להורים שכולים, לבנים שנתייתמו ולקרובים אשר יקיריהם נספו באופן כה אכזרי". בן-צבי הביע תקווה כי הזדהות והזדעזעות בישראל ובעולם מהאסון "ישמשו חצי נחמה" וסיכם את מכתבו במילים הבאות: "אחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה וזכר יקירתכם יישאר לברכה לכולנו וגם לאלה שיבואו אחרינו".
"בשבילי מות כל חייל הוא מוות במשפחה"
באחד המכתבים מיולי 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, השיב ראש הממשלה לוי אשכול למשפחה שכולה ששלחה לו חוברת הנצחה וכתב: "בשבילי מות כל חייל הוא מוות במשפחה. אולי משום כך חיכינו עד שנתברר שאין לנו דרך אלא ללחום". אשכול הוסיף: "יודע אני שאין נחמה להורים, ובוודאי לא באסון כפול. תחזק אתכם רק הידיעה הברורה כי לקרבן זה היה שחר – ואולי הוא העלה שחר חדש לחיי עמנו במולדתו. אני משתתף עמכם מעומקא דליבא, באבל – אבלנו".
גולדה מאיר, ש"ירשה" את הכיסא של אשכול לאחר פטירתו, הקפידה לעמוד בקשר עם משפחות ההרוגים במלחמת ההתשה שנמשכה - גם בצפון וגם בגזרת התעלה - לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1970 כתבה לאחת המשפחות: "מותו של יקיריכם לא היה רק אבידה למשפחה, לקרובים ולידידים אלא לעם כולו שאיבד צעיר מבטיח, יפה נפש ובעל כשרונות שהיה רק בראשית דרכו. אני יודעת שאין ניחומים להורים שכולים על אבדן בנם, ויודעת שהזמן אינו יכול להשכיח את לשכך כאב זה".
לאם ששכלה את בנה במלחמת ההתשה ושלחה לראשת הממשלה חוברת הנצחה ענתה מאיר: "מאז נודעה הבשורה המרה על נפילתו לפני יותר משנה, דומה שלא שקט ליבי, לב כל אם בישראל ויהודי הארץ. אינני מוצאת לא את העוז ולא את המילים המתאימות לנחם אותך ביגונך".
בקו האש של המשפחות
תכתובת נוסף שנחשפה על ידי ארכיון המדינה מ-1973 היא בין מאיר לבין נדיה כהן - אלמנתו של המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל. כהן הזמינה את מאיר לטקס זיכרון וכתבה לה כי "הסכמתך להיות במחיצתנו תעניק לנו, לילדיי ולקרובי המשפחה את אותה ההרגשה הנפלאה של השתתפות, הזדהות ויוקרה ממלכתית לאלי ותתן לנו כוח ועידוד לשאת בליבנו את גדול הכאבים שבן אנוש יכול להתנסות בו".
מאיר השיבה כי לא תוכל להשתתף בשל חתונת נכדתה אך הוסיפה: "אין ספק כי לפרשת גבורתו של אלי ז"ל מקום ראשון במעלה במסכת המפוארת של גיבורי ישראל בכל הדורות. שמו ופעלו יהיו חרותים לעד על לוחות תקומות ישראל, כמו המשפחה, כן גם כולנו, גאים על בנים שכמוהו. כבכל יום, גם ביום הזיכרון, אהיה עמכם במחשבה".
לאחר מלחמת יום הכיפורים, ספגה מאיר ביקורת ציבורית רבה על התנהלותה: גם בתקופה זו, בה העידה בפני ועדת אגרנט שחקרה את המחדל שקדם למלחמה והתפטרה מראשות הממשלה, השתדלה מאיר להשיב למשפחות השכולות ולטענותיהן: כאשר אחת המשפחות הביעה זעם במהלך דברי מאיר בטקס, כתבה להם ראשת הממשלה: "כאבו לי דברים שנאמרו באותו מעמד בהר הרצל, אך בידעי את אשר עבר ועדיין עובר על המשפחות ששכלו את יקירהן ובידעי כי אין אדם נתפס על צערו, קיבלתי את הדברים בהשלמה. הוסיפו להיות חזקים ומי ייתן ולא נדע עוד מלחמות".
באותה תקופה השיבה מאיר גם למשפחה של חלל, שהובא לקבורה רק לאחר מספר חודשים: "הטיפול בבעיית איתור גופות יקירנו לא הוזנח, הננני מבינה לרחשי לבכם ומבקשת להביע את תנחומיי ואת הזדהותי הכנה עם הכאב הכבד מנשוא שלכם". על הביקורת כתבה מאיר: "ברצון אפגש איתכם לנסות לשכנע אתכם. כואב לי במיוחד שזה בא מכן. אנשי צה"ל, שר הביטחון ואני ישבנו לא פעם עם ועד המשפחות של הנעדרים, סיפרנו להם על כל צעד של צה"ל בחיפוש הנעדרים".
כשרבין הודה: "אין תנחומים לאבידה הגדולה"
בכיר נוסף שזכה לביקורת רבה לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא הנשיא אפרים קציר, שאמר לאחר המלחמה בריאיון לרדיו כי "כולנו אשמים". דבריו לא התפרשו כביקורת על ההנהגה אלא כפגיעה בנופלים: במכתבים למשפחות שאיבדו את יקירהן ניסה קציר להסביר את דבריו. "הובהר לי כי נפגעת אישית ממילותיי - לא התכוונתי להאשים כל אדם פרטי במדינת ישראל אלא את הרוח הכללית בציבור, ובוודאי שלא הייתה כל כוונה להאשים את הלוחמים, את המשפחות השכולות ואת אלו שחיו חיי צנע וחינכו את בניהם לאהבת האדם ואהבת המולדת", כתב.
גם ראש הממשלה יצחק רבין הגיב למשפחות ולקרובי הנופלים: באחד הימים קיבל למשרדו חוברת הנצחה לזכר חברות קיבוץ שנרצחו על ידי מחבלים והשיב למשפחותיהן כי "אין כמובן תנחומים לאבידתכם הגדולה אך אני יודע שהמשפחות יודעים (כך במקור) לשאת את הכאב בגאווה ובכבוד". רבין הוסיף במכתב נוסף למשפחתו של חלל כי "אין בכוחן של מילים לנחם, נפילתו היא אבידה גדולה שאין לה תמורה".
בגין: "צו החיים הוא לאומה כולה"
אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ראש הממשלה מנחם בגין ספג ביקורת - ועמד בקשר עם משפחות שכולות על מנת לנסות ולנחם, וגם להצדיק את המלחמה השנויה במחלוקת. "מבצע שלום הגליל הוא אחד החשובים והצודקים בתולדות האומה", כתב. "תודעה זו אינה משככת כאב, אבל בוודאי אינה מצדיקה כעס או האשמות. ברור כי היו תקלות ואין מילים בפי כדי להביע את כאבי עליהן. בטוחני כי תאמין אם אומר שכל מה שקרה – בשגגה קרה. גם עליה יש להצטער, אבל אין למנוע את הסליחה מאלה ששגו".
בגין כתב, במסמך אחר, לאישה מבני ברק: "אף אני יודע שכול ויתמות מה הם", וציין כי אינו יודע איפה נמצאים עצמותיהם של בני משפחתו שנרצחו בשואה. "איש מהם לא נותר, כאילו האדמה בלעתם". בהמשך הזכיר כי משפחתו כמעט הפכה לשכולה כאשר נעצר על ידי המשטרה הבריטית: "לו לא היו מביאים אותי למשפט אלא פותחים באש במקום, ולעיני בני-ביתי, עלול הייתי להשאיר את רעייתי ובני הקטן לבדם".
"איש לא יוכל לחזק את רוחך אם לא תאמרי: חזקה אני"
בהמשך הזכיר בגין את עברו כמנהיג מחתרת: "קרוב לחמש שנים תמימות בהן הייתי צריך גם לקבל החלטות אשר מובנן היה ידוע לי מראש: אולי מספר הבנים היוצא לקרב לא ישוב ממנו - כך גם קרה, אך הייתה חובה להמשיך בדרך ולא להירתע, לא לסגת, לא להישבר".
האישה ביקשה עצות להתגברות על האובדן, וראש הממשלה השיב לה: "צו החיים הוא לאומה כולה ולכל אחד ואחת מבניה ובנותיה. השתדלי לישון היטב בלילות ועבדי בימים: הכל תלוי בהחלטתך. איש לא יוכל לחזק את רוחך אלא אם את תאמרי לעצמך 'חזקה אני'". כמו כן קיווה בגין כי הלחימה תסתיים בקרוב "ותתחיל תקופה ממושכת של שלום בכל גבולותינו".
גם שמעון פרס, בתפקידו כראש ממשלה, שלח מכתבי תנחומים - שאחד מהם חשף עימות עם משפחות הנופלים. בנאום שנשא ב-1985 פרס לא הזכיר את אחי החללים בתוך הגדרתו ל"משפחת השכול". אחותו של הרוג כתבה לו בזעם: "לצערי הרב נפל אחי במלחמת יום כיפור, ואינני חושבת שאני פחות שכולה או כואבת מאלמנתו ואולי יותר. האם איננו שכולים או כואבים?". פרס השיב לה והתנצל: "לקחתי לתשומת לבי את הערכתך, כאב האחיות והאחים על נפילת יקיריהם איננו נופל בכאב בנים, הורים ואלמנות. כאשר דברים נאמרים בהתרגשות על קברות לוחמים יש ושוגים".