חגיגות היובל להתנחלויות הולכות ומתקרבות, כלומר המדינה חיה כבר פי 2.5 שנים עם השטחים, לעומת התקופה שהתקיימה בלעדיהם. נדמה שהגיע הזמן שהמנהיגים יחליטו סוף סוף איפה עובר הגבול עם ישראל, מה החזון שלה, מה היא מתכננת לעשות עם השטחים ובעיקר עם מי שנמצא בהם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
המאחז ההרוס מסמל את חוסר התוחלת במדיניות של מדינה שהובלה עשרות שנים בידי המתנחלים, שתמיד ידעו מה הם רוצים. זאת לעומת ממשלות שאף פעם לא החליטו באמת: מה עושים עם השטחים?
"זו חגיגה גדולה", אומר אליקים העצני, מראשוני מתנחלי חברון, על המשא ומתן שהתפוצץ. "מדינה פלסטינית היא לא רק סופה של חברון היהודית - היא סופה של תל אביב".
העצני היה בין האנשים שחגגו את ליל הסדר המיתולוגי של 1968 בחברון. משם נשלחה אותה ברכה לשר הביטחון דיין, זו שטבעה מילה שלא עזבה אותנו מאז - "חג ששמח ממתנחלי חברון". העצני אומר עתה כי הוא "לא מרגיש אויב, אך מרגיש הישג בלתי רגיל".
"ניצחון בנקודות אבל לא בנוקאאוט"
ישראל הראל, ממקימי מועצת יש"ע, אומר כי "הניצחון הוא בנקודות אבל לא בנוקאאוט". לדבריו, האזהרות כי ישראל תהפוך למדינת אפרטהייד ותסבול מחרם ונידוי עולמי - הן בגדר הפחדות עצמיות. "זו דמוגגיה ובעיני אלה שבאמת מבינים מה זה אפרטהייד זה גם שקר מכוון", הוא מדגיש.
הדרך שבה מקימים יישוב בשטחים לא השתנתה גם בחלוף עשרות שנים. לפני שלוש שנים פגשתי באותו מאחז "נערי ונערות גבעות" מאז לא מפסיקים לפנות אותם. הם מתפנים ואחר כך בעקשנות הם חוזרים. זזים רק כמה מאות מטרים הצידה ומקימים את המאחז מחדש - לא שונה בהרבה מהדרך שבה קמה למשל אלון מורה.
"אלון מורה זה היה לחזור ולבוא, לחזור ולבוא, לא נתנו לנו להגיע לשם", מספרת גאולה כהן, מיוזמות הקמת אלון מורה. פעם אחר פעם צה"ל פינה אותם והם חזרו. אחרי שמונה פעמים הצליחו להתיישב באופן סופי.
"אסור שתהיה מדינה נוספת"
אלון מורה של היום היא יישוב יציב עם יותר מ-1,500 איש. אבל אין טעם ללכת רחוק כל כך. בתחילת 2006 במאחז עמונה נהרסו תשעה מבנים בפינוי אלים. מאות פצועים היו באותו פינוי והארץ רעשה.
8 שנים אחרי אנחנו משוטטים על ההריסות, אבל אסור להתבלבל, הדרמה של הפינוי המתוקשר ההוא לא הפריעה להתנחלות הקטנה להמשיך ולצמוח והיום עמונה היא יישוב פורח של עשרות משפחות. "כשהלכנו לכבוש מקומות חדשים ליישוב זה היה אותו דבר", אומרת גאולה כהן ומדגישה כי כשהיא אומרת כיבוש היא אינה חשה שלקחה ממישהו משהו. "לקחנו את האדמה", היא מסבירה.
פנחס ולרשטיין, ממקימי עפרה, לא מאמין שיהיה שלום בקרוב. "אני חושב שבעתיד מדינת ישראל אסור שתהיה מדינה נוספת ממערב לירדן", הוא פורס את חזונו. "איפה שההתיישבות היהודית, אזור C, צריך לספח, אזור A ו-B יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית. בירדן כולם מעריכים שכסאו של המלך לא יחזיק הרבה זמן מעמד", מוסיף ישראל הראל.
"כמו פצע שאתה לא חובש"
ולרשטיין היה רוצה כי מי מהפלסטינים שירצו להיות חלק ממדינת ישראל, לפי חוקתה, יוכל אבל כל השאר יצטרכו להיות אזרחים פלסטינים השייכים לירדן. העצני מציע קודם לספח ואחר כך לחוקק אוטונומיה. "בבוקר הכנסת מחוקקת ריבונות על חברון, שעתיים-שלוש אחרי זה היא מחוקקת כריבון אוטונומיה כמו היום", הוא מתאר את חזונו.
האם הפתרונות האלה ישימים, שהפלסטינים, הירדנים והאמריקנים לא רוצים בהם? נכון להיום הסבירות לפתרונות האלו נמוכה, אבל לפחות קיבלנו תשובות - מה שאין סיכוי שנקבל מממשלת ישראל. "חלק גדול ממה שקורה עכשיו שזה נמרח ונמרח ומכניס רוח רעה בינינו והשיח הפוליטי הופך אלים - זה בגלל שלא מכריעים. זה כמו פצע שאתה לא מורח ולא חובש אותו", אומר הראל, ממקימי מועצת יש"ע.