את הסיפור הזה צריך להתחיל במלחמת יום כיפור ב-1973. מצרים, האויבת הכי גדולה של ישראל מאז הקמתה, מפתיעה ויוצאת למלחמה שהיא כנראה הטראומה הכי גדולה בתולדות המדינה. מי שאחראי למתקפת הפתע הוא הנשיא אנואר סאדאת. בצעירותו הוא העריץ את היטלר, במלחמת יום כיפור הוא אחראי למותם של 2,600 ישראלים. המלחמה גרמה למשה דיין, שר הביטחון המיתולוגי, להתפטר בבושת פנים, ובעקיפין, סייעה למיאוס מממשלת המערך.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

במאי 1977 עולה לשלטון מנחם בגין, איש הימין שהיה באופוזיציה מאז קום המדינה. בגין, גם כדי לרכך את התדמית שלו, פונה למשה דיין, הסמל של המערך, ומציע לו לערוק ולהצטרף לממשלה כשר החוץ. "בגין רצה לשמר את האחיזה ביהודה ושומרון, והוא הבין שכדי לעשות את זה צריך להוציא את מצרים ממעגל המלחמה", מסביר אהוד יערי, שהיה כתב לענייני ערבים בערוץ הראשון בשנת 77.

בשלב הזה האמריקנים דיברו על ועידה בינלאומית בחסות ארצות הברית וברית המועצות בז'נבה. אבל למנהיגים היו תכניות אחרות. במצרים פרצו אז מהומות הלחם, על רקע המשבר הכלכלי הקשה סאדאת הרגיש שמשטרו בסכנה. "סאדאת הבין שברית המועצות לא תוכל לסייע. הוא חיפש את הדרך לארצות הברית", מוסיף יערי. "הדרך לארצות הברית עוברת בירושלים. מה עושים?".

סאדאת בישראל, ארכיון (צילום: רויטרס)
סאדאת בישראל, ארכיון|צילום: רויטרס



במקביל נפגש בגין עם צ'אושסקו, נשיא רומניה, ושלח דרכו מסר לסאדאת - יש על מה לדבר. "ואז אורגנה הפגישה. פגישה בין שר החוץ דיין לבין חסן תוהאמי, שהיה יועץ הסתרים הקרוב ביותר של סאדאת", מתאר יערי. לפגישה החשאית כמובן אין תיעוד. דיין, דמות מפורסמת בכל העולם, יצא אליה בלי הרטייה, במשקפי שמש, פאה נוכרית ושפם. "העובדה הקובעת, היסטורית, שזה הדיווח של תוהאמי לסאדאת - הוא הבין מדיין שישראל מוכנה לתת את כל סיני תמורת שלום", אומר יערי.

"העמדה הישראלית שהוצגה הייתה עמדה של אפשרות לנסיגה, אבל לא נסיגה מכל סיני, ממש לא", מסביר השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, ראש לשכתו של משה דיין בשנת 77. יערי מוסיף: "הדבר החשוב היה לא מה הישראלים הבינו, אלא מה הבין תוהאמי מדיין, ותוהאמי הבין מדיין - אפשר לקבל את סיני תמורת שלום כולל. את זה הוא אומר לסאדאת. הוא סיפר לי את זה". דיין דווקא חוזר פסימי מהפגישה. הוא מדווח לבגין שלדעתו אין סיכוי למשא ומתן ישיר.

"זאת הזמנתי האישית והכתובה לנשיא סאדאת"

הממשלה מתכוננת לוועידת ז'נבה, אבל הזרעים שנשתלו בפגישה ההיא נובטים כעבור חודשיים. 9 בנובמבר, סאדאת נואם במועצת העם, הפרלמנט המצרי. "ישראל תשמע את מה שאני אומר לפניכם, שאני מוכן ללכת לביתם, אל הכנסת שלהם, ולהתווכח איתם", אמר אז סאדאת בנאומו. המשפט הזה הסתתר בסוף נאום שעסק כמעט כולו בוועידת ז'נבה. בפרלמנט המצרי מוחאים כפיים, אפילו ערפאת. גם בישראל לא מתרגשים כשבגין שומע על הנאום רק בבוקר שאחרי, לא מאגף המודיעין או משרד החוץ, אלא מעיתונאי שרצה לבקש תגובה.

אבל עדיין אף אחד לא לוקח את העניין ברצינות. לא בכלי התקשורת, ולא באגף המודיעין בצה"ל. "אנחנו אמרנו, זה הכול כלאם פאדי, זה מיועד להסברה ולקנות את לבם של האמריקנים, זה לא רציני", מתאר האלוף במיל' שלמה גזית, ראש אמ"ן בשנת 77. גולדה מאיר אמרה אחרי כך: "אני לא יודעת אם לשניים האלה מגיע פרס נובל, אבל בטוח מגיע להם אוסקר".

בגין וסאדאת, ארכיון
בגין וסאדאת, ארכיון|צילום:



הרגע שהפך הצהרות סתמיות לביקור היסטורי הגיע הרבה בזכות החוש של השניים לדרמה, בסיוע גיבור לא צפוי: וולטר קרונקייט, השדר האגדי של SBC, ראיין את סאדאת ושאל אותו אם הוא באמת מתכוון לבוא לירושלים. "אני מצפה לערוך את המפגש הזה מוקדם ככל האפשר", ענה סאדאת. קרונקייט הזמין את בגין לריאיון ואמר לו שסאדאת מוכן לבוא לירושלים. "בוא נשב סביב שולחן הדיונים, ונדבר על שלום", ענה בגין. קרונקייט אמר לבגין שסאדאת רוצה הזמנה פורמלית, ובגין ראה בזה הזדמנות בלתי חוזרת. "זאת הזמנתי האישית והכתובה לנשיא סאדאת לבוא לירושלים, לבקר בארצנו", אמר בגין לעיתונאים והראה את ההזמנה.

כשההכנות בעיצומן, הסיפור על הרמטכ"ל מוטה גור, שהזהיר מפני הונאה מצרית, יחסית ידוע. מעט פחות מוכר הסיפור הבא: "יום שישי, 36 שעות לפני הביקור, הופיע ידין ואומר שהוכרז מצב הכן בצבא המצרי וגייסו מילואים", מתאר פרופסור אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה בשנת 77. שר הביטחון עזר ויצמן היה מאושפז בתל השומר בגלל תאונת דרכים, ממלא מקומו היה סגן ראש הממשלה יגאל ידין. "יגאל ידין חושד שזוהי הונאה", אומר האלוף במיל' גזית. "שאין שום כוונה לסאדאת להגיע לירושלים. הכול תרגיל. מהמטוס, במקום סאדאת, יפרוץ כוח קומנדו מצרי ועם כלי נשק ישכיב את כל צמרת מדינת ישראל שעומדת איש ליד רעהו, מוכנה לקבל את סאדאת. וכך תיפתח מלחמה עם יתרון פסיכולוגי אדיר לטובת המצרים".

ידין, שהיה חבר בוועדת אגרנט שחקרה את מחדל מלחמת יום כיפור, לא היה מוכן לקחת סיכון והציע שישראל תגייס גם כן מילואים. "לגייס מיד שתי אוגדות שיריון ולהוריד לסיני", מוסיף גזית. "לו היו מקבלים את ההצעה של ידין, זה היה חיסול מידי של כל הביקור. אין לי שום צל של ספק שסאדאת היה אומר שהוא לא בא". בגין החליט לא לגייס מילואים ואפשר את הרגע הזה, למחרת, מוצאי שבת, קצת אחרי 8 בערב.

"המטוס נחת ורחבעם עמיר, מנהל הטקס של משרד החוץ, נכנס לתוך המטוס ולא יצא", מספר רוני בנימין, שלקה בהלם קרב במלחמת יום כיפור. "הוא לא יוצא חמש דקות, עשר דקות. אמרתי: 'אמרתי לכם, הנה, אמרתי לכם'. מה שיש לי בראש זה שאנשי קומנדו הולכים לצאת פה ולרסס אותנו. הקטע של ההונאה במלחמת יום הכיפורים לא עזב אותי, לא עוזב אותי וכנראה גם לא יעזוב אותי".

"אני זוכר שנפתחה דלת המטוס, ויצא מי שיצא ואחריו יוצא סאדאת", מתאר יערי, ופרופסור נאור מוסיף: "שתיקה ופרפור חדרים בלבבות. עד היום אני לא מאמין שראיתי את התמונה הזאת. אנואר סאדאת, ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים האיומה והנוראה הזאת, עומד ומנופף ידו לשלום, ממש".