שלישי 16:14: כמו אקדח שמתגלה במערכה הראשונה כך היה גם ה-SMS הכמעט לקוני שהתקבל ממזכירות מערכת חדשות 2 - "לידיעתכם: אנחנו בשידור, מבזק עדכון, עקב חיסולו של מפקד החמאס ג'עברי". תיארתי לעצמי שהאקדח הזה עוד יעשן בימים הקרובים. רק שבאותו רגע עדיין לא ידעתי איזה תפקיד אני עומד לשחק במחזה הזה.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסי זילברמן
שישי 17:00: הודעה חביבה מדי מצד מפקד המחלקה: "חבר'ה, הקפצת אמת, להגיע לנקודת הכינוס כמה שיותר מהר". אני חייב להודות שלא ממש הופתעתי, ועדיין, אי אפשר באמת להיות מוכן לגמרי לצו 8. אני כבר בדרום במסגרת העבודה, והנה מקפיצים אותי כדי להיות חלק מהחדשות - ולא רק לסקר אותן.
שבת 00:10: הגעה לבסיס ותחילת התארגנות. באופן פרדוקסלי מדובר בחלק המשבי"ז (כן, כבר מסגלים את העגה הצבאית מהר מאוד) וגם הנחמד יותר. מצד אחד, מתחילים להתאפס ולהבין שזה באמת קורה, מצד שני, זה די נחמד לראות את הפנים המוכרות של החברים שהגיעו בהרכב מלא פלוס, כי אחרי הכל צו 8 מביא גם המורעלים וגם את אלה שקצת פחות.
שינה, אגב, זה לחנונים. אחרי הכנות שנמשכות לילה שלם מנסים להגניב איזו חצי שעה בין מסדר למסדר עם הצלחה חלקית בלבד.
שבת 17:50: "מדהים איך מצליחים להפוך אותך שוב מאזרח לחייל תוך 48 שעות" - מאבחן חבר שמשרת איתי כבר כמה שנים באותה יחידה. בימים כתיקונם הוא מעצב גרפי עם עין חדה לצבעים, עכשיו הוא מסתפק בחאקי.
שבת 20:00: תחילת האימונים בניסיון להכניס כל מה שאפשר בפרק הזמן הקצר ביותר. בין אימון לאימון מבקשים להתעדכן בסמארטפון כדי לדלות כל בדל מידע רלוונטי שאולי גם יעיד על המשך דרכנו.
התרגיל מעורר גם את הקיבה, ואנחנו, שממש רוצים "להתפנק", מזמינים פיצה. אבל כשהעיר הגדולה ביותר אפילו לא נראית באופק ועם פיצרייה שלא באמת ערוכה לעשרות חיילים מורעבים, התוצאה מגיעה אחרי 3(!) שעות, בזמן שרובנו כבר ישנים. הפיצות, כצפוי, מגיעות קרות, מה שלא מונע מכולנו להתנפל על המאכל דמה איטלקי כאילו מדובר בארוחת גורמה. ולא, הדבר לא מנע מאיתנו לשמור חלק מהן לבוקר שאחרי. למרות תחושת הבחילה, אני מודה, לא נשאר זכר לאף משולש.
ראשון 5:30: השכמה. שינה במילואים באותו חדר יחד עם עוד 20 גברים היא עניין מאתגר. נחירות הן נקודת תורפה בטיחותית ומזכירות את האיומים על ישראל: מתמשכות, מרעישות, פוגעות באיכות החיים וקשה מאד לעצור אותן. במהלך האימון בקפיצה על אחת השוחות התגלה גם קמטן בכוננות, מין לטאה ללא רגלים. אנחנו, מצדנו, התרגשנו מתפיסת ראש הנחש, אבל הקצין שלנו שם קץ לחגיגה והתעקש שלא. נגיד.
ראשון 19:30: בתום אימון אחרי שקיעת השמש ורגע לפני שמתחילים תרגיל נוסף, קלטתי בזווית העין קבוצת חיילים מחוברת לטלפון הנייד בעיניים מוארות ומרצדות. התקרבתי וגיליתי (לשמחתי המערכתית) שגם בשטח צופים בעימות בין ח"כ אחמד טיבי לבין פרשננו רוני דניאל באחד מרגעי הקאלט הטלוויזיוניים שנולדים בגל פתוח שלא נסגר.
אני לא יודע עד כמה רוני מודע לתמיכה הדרמטית שהוא זוכה לה בקרב תושבי הדרום, ולמען האמת גם בקרב רוב חיילי המילואים אין לטיבי יותר מדי נקודות זכות, לא נורא, כנראה שהוא גם לא כיוון מראש לקהל הזה. ושוב, אפשר להכריז שהכוכב הבלתי מעורער בקרב חיילי המילואים הוא קטן, מוטען ומעודכן. כמעט כולנו צמודים לסמארטפון בצמא בלתי פוסק לעדכונים ואינפורמציה. ותודה מאוחרת לך סטיב ג'ובס.
יום שני 15:00: בצד ההתארגנות מוצאים זמן גם לתרגול מע"רים - מגישי עזרה ראשונה. רון, החובש המחלקתי, לוקח את הנושא בשיא הרצינות וחוץ מלהחדיר לנו מחט לווריד מתרגל כמעט כל אלמנט שראינו ב-E.R : מחסם עורקים רוסי (בלי להעליב כמובן אף אחד מחברי הצוות) בעזרת מחסנית מאולתרת ועד הדרך הנכונה לעצור דימום בעזרת האצבעות. כמו בעבודה, ידע זה כוח שאין לזלזל בו, רק שבמקרה הזה כולנו נשמח שלא להשתמש בו.
יום שלישי 02:30: לפנות בוקר, כולם מנסים לתפוס תנומה קצרה עד שקריאת השכמה בצורת אזעקה מעירה אותנו מהחלום ישר למציאות. כל החיילים קפצו על פי התרגולת לשירותים הקרובים תוך שניות. היה צפוף, הזוי ובעיקר ברור ונהיר שאנחנו נמצאים במצב בלתי אפשרי שחייבים לשים לו סוף, איכשהו.
באותו רגע בעיקר חשבתי שוב על אלה שלא נמצאים עם נשק, אלא בממ"ד או במרחב המוגן ומקווים שאנחנו נגיע, אולי, לשים לזה סוף.