עדי מאשקלון החליטה שהתרעות על חדירת מחבלים לאשקלון זה זמן מספיק טוב להכיר את השכנים שעד כה לא הכירה, מי מהם נושא נשק, מה הטלפונים של כולם, "זה נותן הרגשה של ביטחון". א' מברקן כבר ביום ראשון מימש את רישיון הנשק שהוציא והלך לרכוש אקדח. "רק אני יכול להגן על הבית שלי", הוא אומר. ו-א' מתל אביב מודה שהיא במצב מתמשך של חרדה: "אני מפחדת שאפספס אזעקה, לא התקלחתי שבוע". בעקבות המצב אנשים מדווחים על חרדה גוברת - ומי שיכול פועל כדי להגן על עצמו במידת הצורך.
"אם לא אגן על המשפחה שלי, אף אחד אחר לא יעשה את זה"
"יש לי אישור להוציא נשק כבר מלפני ראש השנה. אז הכול היה רגוע, אז אמרתי נעבור את החגים, נעשה מטווח ונוציא נשק", מספר א' תושב ברקן בשומרון, "אבל יום שבת הפתיע אותנו לרעה, והבנתי שאין בעצם מי שבאמת שומר עלינו. אם מצב כזה קורה ומתעוררים לסיוט של חמאסניקים שמשגרים אר.פי.ג'י בתוך שדרות ועוטף עזה אין מי ששומר, אז בטח בשומרון או במרכז אין מי ששומר עלינו. זה פשוט מה ששבר אותי. אני מרגיש שאם לא אגן על המשפחה שלי, אף אחד אחר לא יעשה את זה".
"עצוב לי שאני חי פה ושירתי בצבא ואני משלם מסים ובסופו של דבר אין מי שנותן מענה על כל הדברים האלמנטריים שאזרח צריך", ממשיך א'. "אני מרגיש בגידה ושאין לי על מי לסמוך, ובגלל זה רצתי ביום ראשון בבוקר. הבנתי שזו המציאות של החיים שלנו, אז קבעתי מטווח עם כל האישורים. הלכתי לטווח ויום למחרת הייתי עם אקדח. ויש פה עוד חברה שעשו כמוני או הנשים שלהם. הם מנצלים את ההזדמנות שזה נגיש עכשיו. אני לא רואה אופציה אחרת, אין מי שיגן לי על הבית, אין אף אחד שאפשר לסמוך עליו".
"מספיק להיכנס למטווח באריאל שבו הוצאתי את הרישיון ושמוכרים בו נשק כדי להבין את הבהלה", אומר א' מברקן, "יש שם מלא אנשים ועמוס במטווח כאילו זה לונה פארק".
הצורך בהתחמשות לא פוסח על תושבי המרכז. גם דניאלה מתל אביב ביררה באחת הקבוצות בפייסבוק איך היא יכולה להתחמש, "אני מחפשת הגנה לי ולבת שלי, אני מרגישה ממש פחד בלילה להישאר בבית", היא מוסיפה, "אני חושבת שכל אחד צריך להתחמש בימינו. לצערי מברור אני לא רשאית כרגע להוציא רישיון לנשק אני לא עומדת בקריטריונים, אולי כשהכל יירגע אני אתחיל את התהליך".
"יותר משזו כיתת כוננות הפכנו למעין יחידה של ערבות הדדית"
כיתות הכוננות של יישובי העוטף היו הקו הראשון שלחם במחבלי החמאס שפשטו עליהם. כך למשל כיתת הכוננות של היישוב שלומית יצאה להגן על מושב פרי גן השכן ומנעה טבח בתושבי המושב.
בשבוע שחלף מאז אותה שבת רצחנית הקריאות להקמת כיתות כוננות הפכו דבר נפוץ ביישובים בכל הארץ. "מרגע שהחלו להתקבל הידיעות על האסון בשבת היה ברור לי כקצין ביחידה מיוחדת שהמשטרה וכוחות הביטחון יהיו עסוקים באופן טבעי בעשרות קריאות ומטלות שחלקן נובע בין היתר מלחץ וסטרס של אזרחים שבעיניהם כל מי שהם לא מכירים הופך חשוד", אומר מ', שהקים כיתת כוננות לא רשמית בקומפלקס המגורים שבו הוא מתגורר בתל אביב. "העובדה שאני נושא נשק ברישיון נוסכת לא מעט ביטחון בתושבי הקומפלקס שבו אני מתגורר, אך בעיקר מאפשרת לחסוך פניות לכוחות הביטחון על שליח שנכנס בכוח לבניין או מישהו דובר ערבית שנשמע במרחב ומדאיג את השכנים".
"מהר מאד התגבש פה צוות שלם שכולל חובש, אנשי תמיכה רגשית ומנהלה", מספר מ'. "יותר משזו כיתת כוננות במובן הקלאסי הפכנו למעין יחידה השל ערבות הדדית, לא מעט דיירים גויסו למילואים ויש צורך באוזן קשבת, בידיעה שיש מי שיסייע לסגור את דלת הממ"ד, או מישהו שיתמודד עם דמויות חשודות. קצת עצוב שכך אבל נזכרנו בקלישאה של להיות ישראלי בזכות האסון הזה".
עדי תושבת אשקלון מספרת: "בשכונה ברנע ב' ו-ג' באשקלון יש לנו וואטסאפ אחד שכונתי. שולחים בקבוצה דברים שגרתיים כמו פינוי זבל, אין פה קהילתיות חוץ מבבית הכנסת. ביום שבת כשנודע לנו על הזוועות, זה קרה כשבעלי היה בים, הוא הלך לדוג. לא נבהלתי חשבתי שמדובר בפייק ניוז, לא חלמתי שיש תרחיש כזה של מחבלים. כשהתחלנו להבין שזה אמיתי ניסיתי להשיג את בעלי והוא יצא מהמים וחזר הביתה. אנחנו מורגלים המון שנים לטילים, אין לנו פחד מטילים, יש לנו ממ"ד. הדבר הזה של חדירות זה ממד אחר לגמרי שלא היה. איבדנו חבר ילדות של בעלי במתקפה הזאת, אבא של חבר עדיין נעלם בחוף זיקים, זה התחיל להיות רציני יותר. התחילה לחלחל תובנה שיש אופציה נוספת לא רק טילים, שהם יכולים להגיע אלינו, אם זה רחפן או חזירים (טורפדו מאויש) או סירות מהים, זה לא נתן לי מנוח".
"אנחנו שכונה שממוקמת על החוף באשקלון, ומהרגע שהבנו שיש אפשרות חדירה, התחלתי לחשוב מה אני עושה אם אני לבד עם הילדים, עם מי אני מדברת?", ממשיכה עדי. "כתבתי בקבוצה של השכונה שצריך להיערך לתוכנית ב' - במידה ולא יהיה מי שייתן לנו מענה, במידה ומשהו קורה. כתבתי את זה בקבוצה של השכונה והייתה היענות גדולה. הרבה אנשי צבא לשעבר הגיבו. רציתי לדעת מי מהם עם נשקים שיצטרף אלינו, בעלי כבר באותו היום הגיש בקשה לנשק".
"נפגשנו כבר ביום ראשון בערב, אצלי בבית. התקשרנו למשטרה, לעירייה ולפיקוד העורף, להבין איך לגרום לזה לקרות. הם היו עסוקים מכדי להתפנות לזה, לא רציתי לחכות", מספרת עדי. "רציתי לראות אם משהו קורה איך אנחנו נותנים לזה מענה. זה קיבל רלוונטיות ככל שחלפו הימים. יצא משהו מאוד טוב מזה. סימנו על מפה איפה כל אחד גר, עשינו תצפיות, צילמו סרטונים, הבנו מה זה אומר כיתת כוננות. שכן שנושא נשק, שמעולם לא הכרתי לפני כן, פתאום כשהייתה התרעה על חדירה מחבלים לאשקלון עשה תצפיות על הבית שלי כשאני בממ"ד שלי. הוא צילם לי את הבית שלי כשהייתי בממ"ד וזה הרגיע אותי. אם חלילה קורה משהו, אני יכולה להתקשר אליו".
"הם יצאו גם לפטרל בטיילת כשהיו התרעות, זה כבר עשה משהו. יש לך את הטלפונים שלהם, את יודעת למי יש נשק זה כבר נותן הרגשה בטוחה יותר", מספרת עדי. "לא עשינו את זה פורמלי, לא קראנו לזה כיתת כוננות. רצינו לראות איך אנחנו יכולים להגן על עצמנו במצב ראשוני. אנחנו פשוט שכונה שהתגבשה. לא כדאי שלכל אזרח בישראל יהיה נשק, יש אנשים שלא היינו רוצים לראות עם נשק. חייב שזה יהיה מסודר כמו כיתת כוננות, לא כל אחד יכול לקחת את החוק לידיים, אבל זו הרגשה בטוחה שהתגבשנו כדי להגן על עצמנו במידה ולא יהיה מי שיעשה את זה".
"פוחדת להתקלח, כל היום במיטה עם הטלפון בטלגרם ובחרדות"
מלבד התחמשות והגנה, ריבוי הטילים, האזעקות והמלחמה הולידו אפקט נוסף: חרדה ממקלחת. כך למשל אנשים ברשתות החברתיות משתפים כי הם שרויים בתחושה של אבל, ונמצאים במין שבעה על המצב ועל האנשים שנרצחו ולכן לא מתקלחים. יש גם כאלה שמפחדים להתקלח בגלל האזעקות: "לא חפפתי את השיער שבוע", מספרת א' מתל אביב, "בגלל הרעש של המים ותחושת שחרור המתח במקלחת, אני מפחדת שאפספס אזעקה. אני לבד בבית עם תינוקת, בעלי במילואים ודרוכה כל הזמן, המקלחת יכולה לחכות". "יש פה עוד מישהי שלא נכנסת להתקלח ולחפוף מהפחד שתתפוס אותה אזעקה או שאני החרדתית היחידה?" שואלת מישהי אחרת באחת הקבוצות.
בפוסט אנונימי באחת הקבוצות נכתב: "אני בחרדות קשות, ברחתי מאשקלון למרכז, הוצאתי את הכלב לכמה דקות ואני מסתכלת כל שנייה איפה אפשר להתחבא, פוחדת ממחבלים שייכנסו, פוחדת להתקלח, כל היום במיטה עם הטלפון בטלגרם ובחרדות".