בריאיון שהתפרסם אתמול (שישי) בניו יורק טיימס, מגוללת חן גולדשטיין-אלמוג בת ה-48 מקיבוץ כפר עזה את סיפורה משבי חמאס. לאחר ששהתה 7 שבועות ברצועה וחזרה במסגרת העסקה, היא מספרת כעת על התנאים בהם הוחזקה ועל שיחותיה עם שוביה, שכללו שיחות ארוכות ואינטימיות על משפחותיהם, חייהם משני צדי הגדר, ועל הסכנה הגדולה בה היו נתונים כולם.
גולדשטיין-אלמוג נחטפה יחד עם שלושה מילדיה לאחר שבעלה ובתה נרצחו, ושהתה איתם באותו מסתור לאורך כל התקופה. היא מספרת שהם הוחזקו בתנאים "מכבדים", וכי לא פגעו בהם פיזית. יחד עם זאת, במהלך התקופה בשבי הם עברו בין מסתורים מספר פעמים, ופגשו חטופים אחרים שהוחזקו בתנאים קשים – בהם שתי נשים שהודו בפניה כי התעללו בהן מינית.
השובים החמושים סיפרו לחן שהם חברים בארגון הטרור חמאס, והשובה הראשי אף נראה לה מלומד ודיבר עברית. בדירה בה שהו זמן ממושך הוא הזמין אותם לבשל במטבח. השומרים היו מלווים אותם לשירותים לפי בקשה, ואפשרו להם לישון.
אחד משוביה החמושים, היא מספרת, אף התנצל בפניה על הרג בעלה ואחת מבנותיה בידי מחבלי חמאס: "זו הייתה טעות, ונגד הקוראן", אמר לה. בתגובה, בחדר בו שהתה עם שלוש ילדיה השתרר שקט ומתח. "לא עניתי לו. לא הרגשתי שאני יכולה לבטא רגש שלילי כלשהו", סיפרה.
רוב הזמן הוחזקה המשפחה בדירת חדר עם חלונות סגורים, עם גישה למעט אוויר בשעות הבוקר. בשאר הזמן, הם הועברו בין דירות שונות, מנהרות, מסגד, ואף סופרמרקט שנהרס בהפגזות. עוד סיפרה כי כל מעבר כזה היה מבעית וכרוך בסכנת חיים לאור התקפות צה"ל – וכי נראה היה ששוביה בעצמם לא בטוחים מה לעשות. "באחד מהלילות בהם עברנו הם החלו להתלבט ביניהם מה לעשות. ראיתי על הפרצופים שלהם את חוסר האונים", אמרה.
"כשכבר היינו ברחוב, בחשכה גמורה, ירו מעלינו", המשיכה. "היינו דחוקים כנגד הקיר, וראיתי מצביע לייזר, כאילו מכוונים אותו עלינו מלמעלה. חשבתי לעצמי, 'זה חיל האוויר שלנו שם למעלה'. זה היה מטורף, האבסורד".
כל אחד מבני המשפחה חווה עליות ומורדות לאורך התקופה. לעיתים הם היו מדברים על אירועי השבת השחורה, לפעמים על העובדה שלא נראה כי הפסקת אש נראית באופק. "השובים לא אהבו כשהילדים בכו, הם ביקשו מהם להפסיק", היא משחזרת. "אם לרגע הייתי יושבת ושוקעת במחשבות, השובה הראשי היה שואל אותי מה אני חושבת. לא יכולתי לזוז בלי שאחד החמושים ילווה אותי. פעם אחת שני בניי התווכחו, והשובה צעק על אחד מהם. זה היה מפחיד".
לדבריה, היו רגעים בהם השומרים אף בכו מולם והיו מודאגים לחיי משפחותיהם. "היינו בסכנה יומיומית, זה היה פחד ברמה שלא ידענו שקיים", סיפרה, והוסיפה כי במהלך תקופתה בשבי היא לא יכלה להפסיק לשחזר את מותו של בעלה נדב, שנהרג מול עיניה יחד עם בתם הבכורה ים.
שיחותיה עם השובים, כפי שסיפרה לניו יורק טיימס, ארכו שעות והיו עמוקות – כך דאגה, לפי דבריה, שילדיה יישארו בטוחים. השובים לימדו את בנה מילים בערבית, ואף הביאו לו מחברת כדי ללמוד. יחד, המשפחה והשובים אף דיברו על מה לאכול. רוב הימים הם אכלו פיתה עם גבינת פטה, לאחר שבימים הראשונים היו גם מעט ירקות.
בתום השבי, פנה השובה הראשי לחן והזהיר אותה לא לחזור לקיבוץ. "אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. סעו לתל אביב או למקום רחוק יותר צפונה". בתגובה אמרה לו חן, "בפעם הבאה שתבואו, אל תזרקו רימון. פשוט תדפקו בדלת".