"דודה שלי שם, אשתו של בן דוד שלי שם, תינוקות נמצאים שם, יהודים וערבים אגב, הם שם", זועק גיל דיקמן. "זה מה שיש לכם להגיד? 'למחוק'?' 'להשמיד?' 'לשטח'? את מי אתם משטחים? בני אדם שאתם הפקרתם אתם משטחים!". את הזעקה הזו של המשפחות יש דרכים רבות להשמיע - דיקמן, ששתי נשים ממשפחתו נחטפו לעזה, בוחר לעשות זאת בכנסת.
שיר יעקב, ששני אחיה הקטנים יגיל ואור יעקב, אביה יאיר ובת זוגו נחטפו לעזה - בחרה להביע את זעקתה בדרך אחרת; לעלות לבמה - ולשיר. היא עשתה זאת באירוע שארגנה היוזמה האזרחית להשבת הילדים החטופים. "אני מאוד מתגעגעת ועדיין לא מכילה את כל מה שאנחנו עוברים". היא מעידה על עצמה שהיא לא מאלה נשארים חזקים - אלא מאלה שבוכים. היא ניצלה בזכות חבר שלה שהחזיק חזק את דלת הממ"ד בדירה הקטנה שלהם.
אחיה הקטן הופיע בסרטון שפרסם חמאס בשבוע האחרון. "אני עדיין רואה את קרן האור מהעיניים, למרות שהן כבויות ועייפות", היא מתארת. "הוא רזה", היא אומרת על מראה אחיה בסרטון. "אבל הוא בדיוק מי שהוא. מדבר בביטחון, מסתכל לעדשה. בעצם יגיל הוא כוכב קטן".
שיר נולדה בניר עוז. היא מתגעגעת לשבילים, ל"שלום שלום" בחדר האוכל, לילדים שהדריכה. יותר מכל היא מתגעגעת לרגע של שקט בלי מחשבות קשות כל כך. היא מתארת את תחושותיה מאז 7 באוקטובר: "החשש שאולי אני חושבת על מישהו אחד יותר, דואגת יותר פתאום רק לאחד מהם או מתגעגעת פתאום יותר לאחד... הסתירות האלה בתוך הלב. לפעמים זו האשמה, שאני אוכלת, מתקלחת וישנה - ושניצלתי מזה".
המאבק להשבתם של החטופים הוא שנותן לבני המשפחות סיבה לקום בבוקר מהמיטה במציאות הזו שנכפתה עליהם. "שמישהו יעיר אותי כבר בשבת בבוקר בחדר שינה שלי, ושיגיד לי שחלמתי חלום רע. שייצא ממני איזה 'אה! אתה לא מבין מה חלמתי'.