ב-5.10 עוד היינו שם ביחד בשטח, בכפר עזה, בצילומים לכתבה עם גדוד 13 של גולני. לצד המג"ד עמדה סרן דורין קופרמן מאוגדת עזה, וצילמתי אותה למזכרת. קשה להאמין שפחות מ-48 שעות אחר כך חמאס יפרצו את הגדר באותה נקודה, שגדוד 13 יספוג כמות אבידות בלתי נתפסת - ושדורין תהיה בחמ"ל האוגדה תחת מתקפה, ותנסה וגם תצליח להציל עשרות בני אדם שפנו אליי והתחננו על חייהם.
ב-7 באוקטובר ב-6:30, עם תחילת המטחים, התחלתי להתארגן לשידור בהול. ב-6:45 כבר פרצנו לשידור, בעודנו מנסים להבין מה בדיוק מתחולל. כשלמטחים הצטרפו דיווחים נוספים, התחלנו להבין שזה אירוע בסדר גודל שונה לחלוטין. מהעדויות שהגיעו אליי באותו בוקר התחלנו להבין שיש חדירה, ולא רק במוקד אחד, ומחבלים כבר הגיעו לתוך היישובים.
בשלב הזה התחילה דרמה מאחורי הקלעים בזמן השידור: חברים, חברים של חברים ועוד מתושבי העוטף והמבלים במסיבה שקיבלו את הטלפון שלי - ומציפים אותי בהודעות ומתחננים על חייהם. הסיפורים שלהם נראו בתחילה דמיוניים לגמרי: מחבלים שמסתובבים חופשי ביישובים, רוצחים וחוטפים בכמויות עצומות, תושבים שמתבצרים בממ"ד בעוד הרוצחים מנסים לפרוץ - וכולם שואלים: "איפה צה"ל? למה אין פה חיילים?".
כאן נכנסה לתמונה שוב סרן דורין, שהייתה צמודה למפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד בחמ"ל התת-קרקעי - בזמן שהמחבלים תקפו את בסיס האוגדה וירו לכל עבר.
בסביבות השעה 8:00 קצב ההודעות התגבר וגם העדויות מהמסיבה התחילו להגיע, עם מיקומים של פצועים ונמלטים. העברתי לדורין את עשרות העדויות והמיקומים של התושבים והבליינים, ששלחו הודעות מצמררות מהדרום וצירפו נ.צ. או מיקום: היא קראה כל הודעה והעבירה את המידע הלאה בניסיון להביא כוחות לחבירה - ללחימה ביישובים, להגנה על קו הגדר ולחילוץ - וכל זאת בזמן שקרב מתנהל מעל ראשה, והמחבלים יורים למוות בחיילים, מחוררים את קירות בסיס האוגדה וכותבים עליהם בערבית.
"הלב נופל כששומעים שיחה כזו"
במשך שעות ארוכות דורין ניסתה בעזרתי להכווין את הכוחות ו"לסגור מעגל" עם משפחות שנאבקות על חייהן וחוששות שאלו הרגעים האחרונים, לחלץ פצועים משטח המסיבה וממסלול הבריחה. תוך כדי השידור, כשממדי הזוועה ממשיכים להיחשף, שמרנו על קשר במשך שעות ארוכות בניסיון לסייע לכל מי שפנה. לעיתים היא אפילו לא הספיקה להגיב ולאשר לי שקיבלה את ההודעה, אבל ידעתי: וי כחול משמעו שהזעקה לעזרה הועברה, והיא מתאמצת להקפיץ לגזרות השונות את כל הכוחות שאפשר.
"בשבת בבוקר בסביבות השעה 06:30 התעוררתי מצבע אדום", משחזרת סרן דורין את מה שעבר עליה באותו בוקר גורלי. "סגרתי שבת באוגדה כמו בכל שבת שלישית בשנה וחצי האחרונות. בעודי נמצאת במיגונית אני שמה לב שהמטח חריג בעצימותו, ומבינה תוך דקות שלא מדובר בירי 'סורר' אלא שהתחיל משהו רציני יותר".
"תוך כדי כשאני עדיין במיגונית, אני מתחילה לקבל פניות ושאלות על חדירות מחבלים למספר יישובים בגזרה. בשלב הזה אני לא מאמינה שהאירועים האלו בכלל אמיתיים. ברגע אחד של הפוגה קצרה, עליתי מהר על מדים ורצתי לחמ"ל מפקד. כשנכנסתי לחמ"ל, וראיתי את מספר אירועי ההיתקלות החלה אצלי ההבנה הראשונית של כמות חדירות המחבלים לשטח ישראל. מיד הבנתי - אנחנו במלחמה".
"בחמ"ל בזמן הזה לא נמצאים הרבה אנשים, בגלל שזה סוף שבוע יש רק נציגים הכרחיים מכלל הגופים", ממשיכה דורין לתאר, "כשבלב החמ"ל נמצאות הסמב"ציות של האוגדה שאחראיות לעקוב ולעדכן את כל הגורמים הרלוונטיים על כל אירוע שמתרחש בגזרה. הסמב"ציות בזמן הזה מדברות עם הכוחות בשטח, מנסות מצד אחד להבין את תמונת המצב ומצד שני להכווין את הכוחות הקיימים למוקדים הרלוונטיים ביותר".
"בשלב מסוים התקבל דיווח ראשוני על חדירת מחבלים לתוך בסיס האוגדה, ותוך רגעים ספורים כלל בעלי התפקידים שאוחזים בנשק יצאו החוצה להילחם", מתארת סרן דורין את הרגע הקשה שבו מתחילה חדירת המחבלים לבסיס. "תוך כדי הלחימה בתוך הבסיס, אני נשארתי בחמ"ל. ניסיתי להבין את תמונת המצב ולא להתייחס למה שקורה ממש מטרים ספורים ממני. המטרה שלי היא להסביר בצורה השקופה והמובנת ביותר את מה שמתרחש בגזרה".
הפניות שלנו מתברר לא היו היחידות: "בתוך כך, התחלתי לקבל המון הודעות מכתבים שאני עובדת איתם על מיקומים של היתקלויות, של משפחות שצריכות חילוץ או של אנשים שנפצעו וצריכים סיוע. הבנתי שבסיטואציה הנוכחית כשהרבה בעלי תפקידים נדרשים להילחם במחבלים במקום לנהל את החמ"ל, וכשיש אנשים בסכנה, אני צריכה לדעת שהעברתי את המידע שברשותי לאן שצריך כדי שכוחות בשטח יגיעו לאותם אנשים שצריכים סיוע. שלחו לי הרבה מאוד מיקומים כאלו, ובכל פעם באמצעות הסמב"ציות באוגדה וקצינת העורף, ניסינו ביחד להכווין את הכוחות לכל המוקדים שצריכים אותנו".
"המחבלים בתוך הבית, יורים עליי"
באותו זמן חבר שמתגורר ביד מרדכי התקשר אליי, בלחישה, וסיפר: "המחבלים בתוך הבית, הם יורים עליי ועל הבן שלי". הלב נופל כששומעים שיחה כזו: בזכות המיקום ששלח לי, הייתה תקווה שעוד יהיה אפשר להציל את חייו. אחרי שעות, צוות השייטת מגיע למקום ואנחנו מצליחים להביא לחבירה: בתחילה הם מאבטחים מחוץ לבית המשפחה, ולאחר מכן גם מצליחים לטהר אותו מבפנים ולחלץ את המשפחה.
לא לכל הסיפורים היה סוף טוב, אבל עשרות ניצלו באותו יום: הם התחננו על חייהם, ועדיין פנו בנימוס, וקיוו שהתקשורת תביא את הצבא אליהם. עשיתי ככל יכולתי כדי לעזור ולהעביר במהרה את המידע, ודורין - בקור רוח מרשים תחת אש - הכווינה כוחות שהצליחו להציל חיים. היא גם לא חסכה ממני את גודל האסון, והודתה שהמצב קשה והכוחות נלחמים בעשרות מוקדים. לא לכל המקרים הצלחנו להגיע בזמן: באחת ההודעות נשלח אליי המיקום של נועה ארגמני ושל בן זוגה אבינתן אור, שנמלטו ממסיבת הטבע והתחבאו - והלב נצבט מהמחשבה אם היה אפשר להציל אותם מהשבי ומה עובר עליהם עכשיו בעזה.
"בדיעבד הבנתי שהצלחנו יחד להכווין כוחות אל הרבה מהפונים לעזרה. לצערי זה לא צלח בחלק מהמקרים", אומרת סרן דורין בצער. "הכוחות נלחמו בעוז ובאומץ רב, ובכל פעם ניסו להגיע למוקדים, אבל נתקלו בדרך בעוד ועוד מחבלים שעיכבו את היכולת שלהם להגיע באופן מידי".
"באותו הזמן ממשיכים בעלי תפקידים רבים להילחם באוגדה, ולעתים נכנסו לחמ"ל כדי לסייע בניהול הלחימה ויצאו חזרה החוצה להילחם", סרן דורין ממשיכה לתאר את הקרב שהתרחש באותו זמן באוגדה. "זה מה שנתן לי את הביטחון, הכוח וההשראה לעשות את המעט שיכולתי בשביל לסייע למאמץ. ראיתי את הגיבורים האלו בזמן אמת והבנתי שכולנו נדרשים לקור רוח ועבודה יעילה ומהירה. בזכותם אני עדיין כאן, ובזכות ההשראה שהם נתנו לי הצלחנו יחד לסייע לתושבים שהיו צריכים אותנו".
ההודעות שחשפו את גודל הזוועה
ב-8:18 מגיעה קריאה שמתחילה להעיד על האסון במסיבת הטבע: "חברים של הבן שלי במסיבה בדרום, יש נפגעים, חטפו את אחד החברים, הם פצועים מרימון". דורין עונה: "כוחות מוסקים ורגליים בדרך לכל אזורי ההיתקלויות, מטפלים בהכול במקביל".
דקות לאחר מכן מתקבלת קריאה: "בסיס של גולני מותקף" - והיא עונה: "מכירים ומטפלים". במקביל גם מתקבלת זעקה מעין השלושה: "משוועים לעזרה". ב-9:25 דורין מעדכנת ש"מכירים ומטפלים בכל מי ששלחת" ומודה: "המצב גרוע - חדירות בכל מקום, הרבה הרוגים, נתאפס בהמשך ונבין יותר מספרים".
גם ההודעות מהמסיבה המשיכו להגיע: "הם לבד ביער, רודפים אחריהם, מישהו שוכב עם חוסם עורקים בשדה". צעיר אחד שלח סרטון של השטח שבו הוא מתחבא, בתקווה שיגיעו אליו, ואחר הוסיף: "אני בשטח מאחורי טנק שננטש" - עם מספר הטנק כאמצעי זיהוי. במקביל למאמץ להבאת הכוחות אליהם, חלקם נאלצו לשנות מיקום כדי שהמחבלים לא יתפסו אותם - ואחרים העמידו פני מת.
במקביל סרן דורין ממשיכה לעדכן שזירות הלחימה רבות, וזרם התחינות מהשטח לא עוצר: "בבקשה תעקוף את כל הדרגים", "זרקו רימון על הממ"ד", "ניסו להצית אותנו, אין סוללה". המתקפה גרמה לקשיי תקשורת רבים, וחלק מהקריאות לעזרה הגיעו באיחור רב או בלי יכולת לשלוח מיקום. עם הזמן מתברר כי המחבלים מצליחים לא רק לרצוח אלא גם לחטוף, גם בתוך הקיבוצים וגם מבין הבליינים שנמלטו על חייהם: "חטפו עוד מישהי לידי".
עשרות מצאו את עצמם ללא קליטה וניסו לשלוח מיקום: "מתחבאת מתחת לשיח כמה שעות", "אנחנו מתחבאים ותשושים מאוד". שעות לאחר מתקפת הטרור במסיבה, המחבלים עדיין שולטים בשטח, והמאמץ להכווין את הכוחות נמשך. בסביבות 14:00 דורין מודה: "אין הרבה דברים חיוביים להגיד, המצב עדיין קשה מאוד", אך זמן קצר לאחר מכן היא מעדכנת: "יש יחידות מיוחדות בבארי".
הלחימה נמשכת ועם הזמן מתקבל עוד ועוד מידע על הנעדרים מהמסיבה, וגם על תושבי הקיבוצים שמתחבאים במשך שעות: "הם בשטח של הקיבוץ מתחת למריצה", "הפצוע שם ימות בסוף". ילד מאחד הקיבוצים כותב: "ירו לאבא ולאימא שלי ברגל" - וכוח נשלח אליו בהקדם האפשרי. דורין ממשיכה לעדכן כי כוח של סיירת מטכ"ל חבר לנצורים בכפר עזה, ומיד מתקבלת קריאה נוספת מקיבוץ אחר: "חייבים פינוי מוסק דחוף, יש שם ילדה לבד". כל העת מגיעות הודעות על פצועים ונצורים בקיבוצים, בהם ילד במצב קשה שכבר התקינו לו חוסם עורקים. יותר מ-12 שעות לאחר תחילת הלחימה, הזעם מצטבר: "המדינה הפקירה אותנו, לא מגיעים לחילוץ". חלקם יחולצו משם רק אחרי שעות רבות.
"ניסיתי הכול, שורפים את הבית"
אחת הפניות שהגיעה במהלך השידור בשעות הצוהריים הייתה של אייל, שבת דודתו שרון מתגוררת בבארי עם בעלה ושלושת ילדיהם: "הם גרים בקו הבתים על הגדר". בשעות הבוקר הוא, מביתו בנילי שליד מודיעין, הבין שמדובר במקרה חריג: "שאלתי מה שלומם והם אמרו שהם בממ"ד. בסביבות תשע-עשר הם כבר התחילו לספר שהם שומעים ערבית מסביב ושהמחבלים בתוך הבית - 'זורקים רימונים', 'שורפים את הבית', 'תציל אותי', 'אנחנו נשרפים, הם על הגג ואין פה צבא'. הבנתי שאני צריך לעשות מעשה. לא הבנתי עדיין את ההיקף של כל האירוע".
אייל פנה לרבש"צ של היישוב שלו, שניסה להעביר את המידע לאוגדת עזה - אך לא הצליח, בשל המתקפה הקטלנית על בסיס האוגדה. הוא סיפר כי הפניות הגיעו עד ללשכת היועץ הצבאי של ראש הממשלה, משם נמסר לו : "אנחנו מטפלים בזה ברמה האישית". אך גם המסר הזה לא הרגיע אותה: "זה היה ב-11:00 בערך, והמשפחה שלי סיפרה שאין להם מים ואוכל, השעות נוקפות והבית מתפרק".
"באיזשהו שלב הבנתי שאני צריך להמשיך הלאה. במקביל להתקשרות ישירה עם הצבא התקשרתי גם לניר דבורי, ניסיתי דרך התקשורת - חבר שמכיר שלח לי את המספר. הוא מיד ענה לי, אומר לי 'מטפל, מסרתי לצבא'". באותה הודעה נכתב "ניסיתי הכול, מתקשר אליך לעזרה, המחבלים אצלם בבית, יורים להם על הממ"ד ושורפים להם את הבית". המידע הועבר לאוגדת עזה, ודורין השיבה: "כוח שלדג שם (בקיבוץ), עושים את המיטב, מתפללת".
"הם נגמרים בממ"ד, הצילו"
לאחר שעה, שבה בן דודו של אייל המשיך להחזיק את הדלת והמצב בממ"ד הלך ונהיה קשה יותר ויותר, אייל פנה שוב: "הם נגמרים בממ"ד, הצילו, אף אחד לא הגיע". גם אז דורין מאוגדת עזה ניסתה להרגיע: "עושים את המיטב". ובשיחה כעת אייל מספר מה התחולל שם בממ"ד: "המחבלים החליטו כנראה לשרוף להם את הדלת של הממ"ד, האבא כל הזמן החזיק את הידית שלא יפתחו והם התחילו לעשות שם מדורה. המדורה הלהיטה את הדלת והמיסה את האיטום והתחיל להיכנס להם עשן נוסף פנימה, הם אמרו לי 'אנחנו נחנקים'. שרון כותבת לי 'אף אחד לא מגיע'. ההתכתבויות שלי איתה נוראיות - אתה רואה ושומע אנשים נגמרים לך".
שרון המשיכה לעדכן אותו: "אנחנו עולים בלהבות, כבר אין אוויר בממ"ד, חייבת חילוץ, לא נושמים". אייל ניסה להרגיע אותה, אך המצב הקשה נמשך: "הכול עשן, הם זורקים רימונים כל הזמן, אף אחד לא כאן, רק מחבלים", כתבה לו בגרון חנוק. "הם המונים, שכל הצבא יגיע - איפה הם?". היא הפצירה בו: "דחוף, הם שוברים חלונות, אני מתחננת - כל הקשרים שבעולם".
בעוד המאמץ להביא כוחות לביתם נמשך, תושייה ומזל התערבבו והביאו להצלתם: "המחבלים שמו להם מטען על החלון של הממ"ד ופוצצו אותו, וזה עשה חור קטן ונתן להם אוויר. אחרי הפיצוץ, המחבלים משום מה לא חזרו. ואז הבן הגדול שלהם, בן 18, רצה לצאת החוצה. הם לא נתנו לו, בסוף אפשרו לו וזה הציל אותם כי העשן כמעט חנק אותם. הבן פתח את החלון, קפץ לשיחים והתחבא". הבן הבכור של משפחת שגב סיפר לאחר מכן: "ראיתי שם אנשים עם מדים של צה"ל. היו רגעים שרציתי לקום אבל הייתה לי מספיק אינטואיציה לשמוע ערבית ונשארתי במקום".
המחבלים לא חזרו אל הבית לאחר פיצוץ החלון של הממ"ד, בעוד הבן שהה בחוץ שלוש שעות - ובמהלכן בני המשפחה המותשים יכלו לנשום קצת אוויר בזמן שהם מייחלים לחילוץ: "ב-17:30 בערך הגיעו החיילים. הנער קם בחיל וברעדה, צעק מאחורי השיח 'אני ישראלי' כדי שלא יירו בו". המשפחה פונתה משם לבית מאובטח, וגם שם חוו סגירת מעגל: "הבן שלי הוא ב-669 והם הוזנקו לשם באותה שבת, והוא פגש אותם שם", מספר אייל בהתרגשות. "ואז שלחתי לניר שכולם בסדר ותודה על העזרה. הבית מפורק, לא נשאר ממנו כלום חוץ מהכניסה".
"עם צירים בממ"ד, הבית נשרף"
ב-14:00 מתקבל עוד דיווח מצמרר מבארי: "עם צירים בממ"ד, הבית נשרף, מנסים לפתוח את דלת הממ"ד". דקות ספורות לאחר מכן נכתב: "היא מדווחת שהבית נשרף, מחבלים אצלה בבית", וחצי שעה אחר כך נכתב: "הבעל שלה זועק לעזרה". האישה שנכנסה לצירים, עמליה (שם בדוי), מספרת ל-N12 איך הרגעים הללו נראו מהעיניים שלה: "בסביבות 6:30 התחלנו לשמוע ירי מנשקים בכמויות מסיביות ללא הפסקה".
עמליה, בהריון מתקדם, הייתה בתוך הממ"ד עם בעלה, שני ילדיהם הקטנים והכלבה. במשך השעות הארוכות בממ"ד הם פנו לכל מי שיכלו, ולאחר כמה שעות המידע הגיע גם אליי - והועבר לאוגדה שהכווינה כוחות לבארי.
"התחנונים לחילוץ היו מהרגע הראשון, כשהבנו שקורה כאן מחדל שאין לתאר ואין מי שיבוא להציל אותנו. לכל אחד מחוץ לקיבוץ ששאל לשלומנו פשוט התחננו לעזרה, ושיפיצו בתקשורת שאין לנו מענה", היא מספרת - ומדגישה כי הם לא הבינו שמדובר במתקפה כלל-אזורית ולא ידעו על ממדיה.
"הייתי עם צירים מסביבות 12 בצוהריים שגברו כל הזמן, עד שפחדתי שמכאן כבר לא יוציאו אותנו ואלד בממ"ד לבד - אם נספיק לחיות בזמן הזה", היא מודה ברעד. "מלבד תחושות האימה והחרדות, היינו כולנו מיובשים, והיה מחניק מאוד בממ"ד לא רק בגלל שהיה סגור אלא כי גם נכנס עשן לא ברור מאיפה".
"גבורה שאי אפשר לתאר במילים"
"כל הזמן אמרו שהכוחות בדרך או שהם כבר נמצאים בתוך הקיבוץ, אבל ככל שהזמן עבר ואף אחד לא הגיע התחלנו להבין שכנראה לא נצא מזה חיים, רק התפללנו לקב"ה שיושיע אותנו ושהכול ייגמר", היא מוסיפה ומשחזרת. "סיוט זה כלום לעומת מה שהיה שם - אין לי את הכוח הנפשי לקרוא את ההודעות מאותו היום, גם לא צילמנו כלום - היינו עסוקים בלשרוד".
הם חולצו רק בשעה 20:00 בערב: "כולנו יצאנו בשלום ברוך ה', למזלי הגדול הצירים לא התפתחו ללידה ושוחררתי מבית החולים חזרה כדי להתאחד עם המשפחה שניצלה", היא מספרת. "כשראינו את החיילים הרגשנו גם כעס ואכזבה וגם תקווה והקלה גדולה שסוף סוף מישהו בא להציל אותנו ולא נהיה לבד, אבל לא יודעים מה הלאה ומה קורה מחוץ לממ"ד. כשחילצו אותנו כינסו אותנו יחד עם עוד כמה משפחות בממ"ד של אחד השכנים עד שהוציאו את כולנו משם ליציאה מהקיבוץ".
עמליה לא הייתה מודעת לכך שהתחינות לחילוץ הגיעו גם אלינו: "אין לי מילים להודות לכל מי שניסה לעזור לנו מבחוץ ומבפנים, זו גבורה שאי אפשר לתאר במילים. מגיעה לכם את כל הערכת התודה וההודיה. עדיין לא הבנו שזה מה שעבר עלינו, נדבר על זה עוד שנים קדימה בלנסות להבין מה קרה ביום הזה".
"גיסנו הרג כרגע מחבל בסלון"
ב-12:54 התקבלה ההודעה "בקיבוץ עין השלושה מסתובבים מחבלים חמושים. גיסנו הרג כרגע מחבל בסלון, תבואו" - עם כתובת בעין השלושה של משפחת מליחי. ההודעה הועברה מיד לדורין, שניסתה להניע את הכוחות שעמדו לרשות האוגדה - בזמן שהחיילים נלחמים בעשרות זירות. מאחורי ההודעה הקצרה הזו עומד סיפור הישרדות של משפחה שלמה תחת אש: בזמן שאבא נאבק בגבורה במחבלים עם אקדח בלבד, האימא החזיקה את דלת הממ"ד בכוח - כשהיא נושאת תינוקת בת שנתיים כדי להרגיע אותה ומחביאה מתחת למיטת הממ"ד שני ילדים נוספים כדי שלא ייפגעו.
אם המשפחה, אודיה מליחי, שחזרה את ההתרחשות בשיחה עם N12: "בעלי הוביל את זה שבסוף נצא משם, הוא ממש הציל אותנו כמה פעמים, ואת כל הקיבוץ בעצם". וכך זה התחיל: "בעלי מתן הוא בצוות כוננות, אבל בעצם על הבוקר - כשהתחילו טילים וצבע אדום - נכנסנו לממ"ד. זה אולי לא קורה הרבה אצלנו בעין השלושה, זו לא שגרה פה, אבל זה גם לא יותר מדי מרתיע אותנו. אנחנו רגילים להתמודד עם זה בצורה חיובית. יחסית מוקדם הגיעו הודעות לכיתת הכוננות - מתן לא שיתף אותי בתוכן ההודעות, אבל הוא הבין שיש אירוע חריג ואמרו להם להיות מוכנים".
"הרבש"צ יצא ואמר להם להיפגש באיזושהי נקודה, אפילו לא לכולם - מתן אפילו לא היה בין אלו שנקראו לצאת. ואז הרבש"צ נהרג (רם נגבי ז"ל, בן 57 בנופלו) על הבוקר ונותק הקשר. התחילו להגיע תמונות, גם של המחבלים משדרות - זה היה נראה בהתחלה לא הגיוני, פייק לחלוטין, אבל מתן הבין שקורה משהו ואמר לנו 'תישארו בממ"ד' והוא נשאר בחוץ רק עם אקדח, נשק ארוך לא היה לו. ואז התחלנו לשמוע נשק קל, זה לא משהו ששמעתי אי פעם בחיים שלי. הכול קרה מאוד מאוד מהר".
"החזקתי את הדלת ואת התינוקת"
"אני עם שלושה ילדים קטנים בבית - נטע בן ה-8, דריה בת ה-4.5 ומאיה בת השנתיים - ואני מבינה שקורה משהו מאוד גדול שאנחנו לא מכירים", היא מוסיפה. "מתן אמר 'אל תפתחו את הדלת לאף אחד', עשינו סימן בינינו - אם יש שתי דפיקות אני פותחת כי אדע שזה הוא. זה היה בסביבות שמונה וחצי כשהוא יצא וכבר לא הייתה קליטה לפחות לשעתיים-שלוש, והייתי מנותקת גם ממנו. היו כבר קולות של ערבית בתוך הבית ובומים בחוץ, לא ידעתי מה קורה ואם מתן בחיים. כל התפקיד שלי בממ"ד היה להרגיע את הילדים, היה לי ברור שהם חייבים להיות בשקט אחרת יקרה משהו מאוד מאוד רע - וגם להחזיק את הדלת של הממ"ד כל הזמן, גם מתן אמר לי 'תחזיקי כל הזמן את הדלת'".
בראש עברו התרחישים הגרועים ביותר - ואודיה התכוננה אליהם: "מאיה בת השנתיים הייתה עליי והחזקתי אותה, ואת נטע ודריה החבאתי מתחת למיטה. ידעתי שאם התינוקת תהיה מתחת למיטה היא תבכה ויגלו את כולנו אז אמרתי שהיא תהיה איתי, ואם יקרה משהו היא תלך איתי ותהיה בטוחה, וככה אני אוכל להציל את שני הילדים הגדולים. שמתי עליהם כריות כדי שלא יגלו אותם וניסיתי לחשב שאם יקרה לי משהו, יוכלו למצוא אותם ושהכריות לא יחסמו להם את האוויר, ומצד שני שמי שלא צריך למצוא אותם לא ימצא אותם. חוץ מזה ניסיתי כל הזמן לייצר סביבה רגועה".
הקרב עם המחבל בדלת הממ"ד
מהצד השני של הדלת התחולל סיפור דרמטי: "נכנסו לנו הביתה מחבלים ארבע פעמים. מחוץ לממ"ד הייתה לנו מבואה, והוא הסתתר שם כדי להגן עלינו, רק עם אקדח. הוא סימן לעצמו קו שאם המחבלים חוצים אותו הוא יורה, אפילו שהוא היה רק עם אקדח. בפעם הראשונה הם זרקו רימון או שניים על הבית, והבית נהרס לחלוטין, אבל לא נשרף. למתן לא קרה כלום. זו הייתה הפעם הראשונה שניצלנו".
המחבלים לא ויתרו: "אחרי שזרקו את הרימון הם התכוונו לטהר את הבית מאנשים, הם נכנסו בכמויות גדולות, מתן שמע אותם כל הזמן מסתובבים בבית. אם היו מגלים אותו, הוא לא יהיה יכול להילחם בהם כי הם היו רבים. הם פתחו את המקרר והוציאו שתייה וישבו והם גנבו לנו את הרכב החדש - התנהגו כמו בני בית, ואני בזמן הזה עם ילד בממ"ד, אם יש לי ילד בוכה הם ישמעו. בשלב מסוים הם יצאו, ובפעם השלישית נכנס עוד פעם מחבל ממש פנימה, הגיע עד אלינו לממ"ד ואז מתן ירה בו עם האקדח וניטרל אותו - היה מאבק פיזי ובסוף הוא הצליח".
זה היה המקרה שדווח אלינו לבסוף והועבר למפקדת האוגדה, אך אודיה מסבירה: "זה קרה מוקדם יותר, זה נשלח לקראת אחת פשוט כי רק אז חזרה הקליטה. קרובי המשפחה שלנו פנו לכל מי שהם הכירו, אחת מהן גם פנתה למנחם הורוביץ. בינתיים מתן בקור רוח ובתושיה הבין שהבית כבר פרוץ לחלוטין, ואם המחבלים יראו גופה של מחבל הם יידעו שיש פה אנשים. אז הוא לקח את הגופה והחביא אותה. הוא דפק לי על הדלת שאני אדע שהכול בסדר, פתח לרגע קצר, ואמר 'אוד, הכול בסדר, תהיו בשקט'. היה עליו דם ונשמעו עוד בומים ולא ידעתי כל הזמן מה קורה מי יפתח את הדלת".
"תזעיקו צבא, אנחנו לא יכולים"
בעיות הקליטה חזרו ושוב ושוב: "בכל רגע שהייתה קליטה התחננתי 'תזעיקו צבא, אנחנו לא יכולים, אני לא יכולה להציל את הילדים שלי - הדבר היחיד שמגן עלינו זה דלת של ממ"ד שאני מחזיקה'. אין לי איך לתאר את הזעקה הזו. עשיתי חישוב שאם אתקשר למשטרה לא יודעת מי יענה לי ולא יודעת אם ייקחו אותי ברצינות וידעתי שהמשפחה תעשה בשבילי הכול והם כל הזמן ניסו להרגיע אותי כשהייתה קליטה - 'תהיי חזקה, הם תיכף מגיעים'. הם התקשרו לכל מי שאפשר ואף אחד לא הגיע, אף אחד, במשך שעות וזה כואב לי להגיד את זה".
בשלב הזה שני חברים של מתן - אחיה שרביט ואשריאל דרעי - נכנסים לתמונה. "מתן סיפר שיש לנו מחבל בסלון. הם החליטו שהם באים אלינו, לקחו נשק ונסעו אלינו. שני החברים של מתן אמרו שעכשיו הם נכנסים - הם דרשו מצוות של לוחמים להיכנס איתם והצבא הגיע בעקבות שני החברים, יחד עם שני אחים שחיפשו את אימא שלהם בתוך הקיבוץ. הם הגיעו אלינו הביתה והביאו למתן נשק, ואז הוא היה יכול לצאת ולסרוק את הקיבוץ, ואז גם הגיע עוד כוח צבא - הכול קרה ביחד".
"בערך ברבע לשלוש מתן נכנס אליי ואמר 'אתם יוצאים, הגיע צבא, אני הולך לעשות איתם את הסריקות כי הם לא מכירים את הקיבוץ ורק אני יכול לצאת איתם'. שם התחילה הפעולה של הגנה בעין השלושה, בערך שבע שעות אחרי שנכנסנו לממ"ד ושש שעות אחרי שאנחנו עם מחבל מת בסלון. אתה שומע הודעות מכל הקיבוץ, כשחזרה התקשורת - 'הם מנסים להיכנס אלינו הביתה', שומע את הצרחות. בתחושה שלי היינו כפסע מלהגיע למצב של בארי וניר עוז, היוזמה והתושיה של החברים של מתן - ושלו אחרי שקיבל נשק - שינתה את התמונה. כיתת הכוננות הייתה קטנה והרבש"צ כבר מת, הם לא יכלו להילחם, זה היה קרב אבוד. כשהצבא הגיע בעקבות האזרחים התחילה פעולת החילוץ. בערך בשש וחצי-שבע בערך הוציאו אותנו מהקיבוץ, ומתן נשאר שם - עד עכשיו", היא מספרת.
המשפחה יצאה בריאה ושלמה, וגם מתן שהגן על משפחתו ונלחם במחבלים מקרוב לא נפצע. המשפחה ללא האב מתאוששת באילת, ואודיה נושמת לרווחה אך מודה: "זה היה שבר ברמות הכי קשות. הילדים מתאוששים לאט-לאט, זה ייקח זמן, עכשיו זו המשימה שלנו". למאמצי הסיוע והחילוץ של הצבא בזמן אמת היא לא הייתה מודעת באותן שעות בממ"ד, עם שני ילדים ששומרים על שקט מתחת למיטה ותינוקת בת שנתיים שמנסה להירגע בחיק האם: "זה ממש מרגש לשמוע ששמעו על המקרה שלנו וניסו, הייתי בתחושה שאנחנו לבד ועכשיו אני מבינה שלא. מחמם את הלב כשמבינים שהייתה את כל המעטפת הזו, גם אם לא הרגשנו אז שהיא קיימת".
עידן סימון השתתף בהכנת הידיעה.