חיילות מגדוד ברדלס נלחמות בשבועות האחרונים ברצועת עזה. זו הפעם הראשונה אחרי 75 שנה, מאז מלחמת העצמאות, שנשים נמצאות בחזית. השבוע ליווינו אותן בפעילות שלהן מצפון לח'אן יונס.
סרן יובל, מ"פ בגדוד המעורב, סיפרה בריאיון לכתבה ששידרנו אמש (שישי) ב"אולפן שישי": "כשיצאתי בפעם הראשונה משטחי הכינוס, רצו אליי שני לוחמי חי"ר שהיו במקום, ושאלו אותי אם הייתי בפנים. אמרתי שכן, והם ענו 'וואי, אפילו אנחנו עדיין לא נכנסנו'. רואים את הקוקו מבעד לקסדה, אין מה לעשות. ואני מחייכת ואומרת להם 'חבר'ה, תגיעו לברדלס ותיכנסו'".
"יש פה עכשיו זיהוי של מנהרה. אנחנו ניסע מכיוון אחר רגע, על מנת לא להיות ברדיוס של הפיצוץ", הסבירה הקצינה בדרכנו למקום הפעילות של הגדוד. "אנחנו נמצאים עכשיו במרחב שהוא נמצא צפונית לח'אן יונס. יש פה עדיין שכונות שלא את כולן השמידו, צריך להגיד. האזור הזה מסוכן. אין דבר כזה שאנחנו נהיה פה ולא תהיה שמירה, ולא יהיה פה כוח שמאבטח".
סרן יובל הציגה שני לוחמים, צוות צלפים בגדוד. "גם בנים וגם בנות פועלים ביחד. המשימה היא השמדת אויב במרחב", אמרה. בעמדה הוצבה סמלת דבי, שעלתה מארגנטינה. "כל בני המשפחה שלי גרים שם", סיפרה הלוחמת. "האמת שלא כל כך סיפרתי שאני נכנסת עד הסוף, כי זה מאוד קשה להם לשמוע. אמרתי להם שאני הולכת לעשות פעילות מסוכנת ושלא יהיה לי טלפון, מאוד קשה להם, אבל הם יודעים שזו הדרך שאני בחרתי".
"בחרתי להיות לוחמת כי אני לא רוצה שיהרגו אותנו יותר ולא רוצה יותר שימחקו אותנו אף פעם", אמרה דבי. "ואם אני יכולה לעשות משהו, אני אעשה כל מה שאפשר כדי שזה לא יקרה שוב".
סמלת לאה לא האמינה שהיא תיכנס לעזה. "לפני שהגענו לכאן, זה לא נקלט ולא נתפס בשום צורה, בעיקר כי זה בין הפעמים הראשונות שהגדוד שלנו מגיע לכאן. היינו בסערת רגשות כזו. גם לחץ, גם התרגשות, גם לדעת שעושים באמת משהו משמעותי במלחמה, שזה מעבר להגנה על הגדר של מצרים. שזה באמת להיכנס לשיא התופת של המלחמה ולהביא את הניצחון", הדגישה הלוחמת.
לפני כחודש הגיעה הפקודה שהם כל כך ציפו לה - לוחמי ולוחמות גדוד ברדלס נקראו להצטרף ללחימה בעזה. הגדוד שבשגרה הוא חלק ממערך הגנת הגבולות בגבול מצרים, גייס את כוחות המילואים שלו.
כך מצאה עצמה רס"ל (במיל') מלאני, מאמנת כושר מחיפה, עוזבת הכול ועולה על מדים, כדי להגשים את ההזדמנות שחיכתה לה. "כל מי שנמצאת כאן רוצה להיות כאן וחיכתה להיות כאן, ויש לה הרבה מאוד מוטיבציה להוכיח ומעבר ללהוכיח, גם להגן בגזרה שלה. יש את המחשבה שאנחנו צריכות להוכיח, חד משמעית, אין ספק", הבהירה החיילת.
"לצערי מאז השבת הזאת אנחנו הלוחמות קיבלנו את ההזדמנות להוכיח את עצמנו, ואני בטוחה שהוכחנו את עצמנו. והנה, אנחנו ממשיכות לעשות את זה", הוסיפה מלאני. "כשקיבלתי את ההודעה שאני נכנסת לעזה, הייתי בבית באפטר. התגובה הראשונית הייתה אוטומטית - ללכת לארגן תיק. קיבלתי משימה, חיכיתי למשימה הזאת, ארגנתי תיק באטרף, התיישבתי על הספה ואמרתי 'וואו, זה מפחיד'".
הלוחמת במילואים תיארה כמה חיכתה לקבל את ההזדמנות לבצע משימות משמעותיות, והוסיפה: "פתאום אני מעכלת את זה. היה פחד מדרבן בהתחלה, ומהרגע שהגעתי יום למוחרת לבסיס, תרגולות, עניינים, כבר נכנסתי לזה ומהרגע שנכנסנו לפה, לא באמת חשבתי כבר על פחד, אלא יותר על באתי לממש משימה שקיבלתי ולחפש איך אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר. אני לא חושבת שהפחד תופס אותי, כי אני עסוקה בלעשות שליחות לכל דבר. אז אנחנו לא מתעסקים בזה, זה לא משהו שתופס אותנו. אני מרגישה שאנחנו עושות פה היסטוריה".
גם סמ"ר (במיל') סיוון התייצבה לשירות מילואים, חצי שנה בלבד אחרי שהשתחררה. "אני עובדת כמרכזת שבט הצופים אופק ברעננה. השמיניסטים, השכב"ג, מחזיקים את השבט גם בלעדינו", סיפרה הלוחמת "זה באמת קשה, זה מעבר ממש חד, גם השתחררתי לא מזמן, אז זה קשה ככה לנתק את הכול. אבל בסוף אין מה לעשות, כולם עושים ויתורים בשביל המלחמה הזאת".
עוד פירטה סיוון על ההתלבטות שהייתה לה עם קבלת צו 8: "היו לי הרבה דילמות, איפה צריך אותי יותר. אם זה בבית בשבט, עם הילדים שצריכים את הליווי ואת העזרה, שזו גם תקופה קשה בשבילם והם עוברים הרבה קשיים, בין אם זה אבל ובין אם זה לחץ וחרדות. מצד שני, כרגע, הביטחון יותר חשוב וצריכים אותנו פה. ברגע שנסיים, נחזור לחיים שלנו וננסה להמשיך כרגיל. אבל אני חושבת שכבר המלחמה בכל מקרה פגעה בכולנו ושברה את השגרה, אז עד שלא נוכל לסיים אותה כמו שצריך ולהרגיש בטוחים אי אפשר לחזור לעבודה כרגיל".
"הפעילות שלנו מאוד ייחודית, בהכרח צריך כוח נשי שיבצע אותה"
לצד הכוחות המתמרנים, הרכיבו בגדוד גם כוח לוחמות מיוחד, כולו נשי, שנכנסו לעומק הרצועה לבצע משימה ייחודית, שפרטיה אסורים לפרסום. "הפעילות שלנו ייחודית מאוד, חשובה, ובהכרח צריך אליה כוח נשי שיבצע אותה", אמרה סרן פנינה, מכוח המשימה המיוחד של גדוד ברדלס. "יש פה תוצאות מדהימות. בעקבות הפעילות הזאת, אנחנו לאט לאט מבינים את זה, ומקוות להמשיך לסייע במה שצריך".
"יש פה ערבוב של רגשות. עברנו דבר מאוד קשה. כולנו איבדנו אנשים, איבדנו מפקדים, איבדנו חברים. עברנו משהו לאומי מאוד כואב. ואת מגיעה לכאן לשטח, את רואה דברים, את מזהה דברים, ואת צריכה לשמור על קור רוח מסוים", ציינה הקצינה. "וגם כשאת מקבלת את ההודעה הזאת שיש לך איזה חבר שאת מכירה שנהרג, את עדיין צריכה להמשיך לעשות את מה שאת עושה, ואת צריכה להמשיך עם החיילות שלך, ולשמור על קור הרוח, אבל זאת המציאות".
על האינטראקציה שלה עם האוכלוסייה האזרחית בעזה אמרה סרן פנינה: "בסופו של דבר אי אפשר להתנתק מהאנושיות שקיימת בנו, מהחמלה, מהמוסר.גם אחרי כל מה שעברנו, גם אחרי כל הקושי בלרחם ולחמול. עדיין לפעמים זו סיטואציה שהיא קשה, במיוחד שאת רואה אנשים מבוגרים, נשים מבוגרות, ילדים קטנים. אבל צריך לבצע את המשימה. אני רגישה לזה אבל אני משתדלת פשוט לא להקרין את זה החוצה, ולעשות את מה שצריך לעשות, את הדבר הנכון והערכי שצריך לעשות".
בזמן שהן לוחמות בשדה הקרב, בבג"ץ מתנהלות כמה עתירות שמטרתן לדרוש מהצבא לאפשר לנשים להילחם בדיוק כמו גברים. רס"ל אופיר, לוחמת בגדוד המעורב, הדגישה: "זה שנכנסנו, זו אמירה, כלוחמות. כי יש המון ביקורות לגבי זה כל השנים. אני חושבת שזה משהו חד משמעי שאומר שמגיע לנו, שאנחנו מספיק טובות, והוכחנו את זה. תמיד יהיו בעיות, אבל עצם זה שנכנסנו, זה כבר אמירה אחרת. אם אנחנו נלך פה שנייה לגולני, גבעתי, צנחנים, אנחנו עושות בדיוק אותו הדבר, וזה פריצת הדרך".
כאשר נשאלה מה היא חושבת על כך שיש שרים בממשלה שלא תומכים בשילוב נשים בתפקידי לוחמה, השיבה לוחמת בגדוד: "אפשר לא לתמוך, אבל בסוף אני פה, ואנחנו עושות את העבודה. אני כל הזמן אומרת שאני מקווה שנלמד מזה ונבין שיש פה הרבה מאוד פוטנציאל שלא מממשים אותו. מימשנו אותו בלית ברירה, ואני מקווה שמפה זה יתמנף".
סרן יובל, מ"פ בגדוד, הוסיפה: "אני יודעת שיש לי גם את התמיכה של הצבא, שהוא רוצה לקדם את הנשים הלוחמות, הוא רוצה לקדם מ"פיות לוחמות. אני חושבת שהיום יש המון נשים שמצליחות להתקדם, ואלופות משנה, וגם מג"דיות בגדודים לוחמים. אני באמת מאמינה בזה".
"לא אמרתי לאימא שלי שאני נכנסת לעזה, למען הבריאות הנפשית שלה"
כשהתבקשו למסור דרישות שלום למשפחות שמחכות להן בבית, חשפו כמה מהלוחמות שבני המשפחה שלהן לא יודעים שהן בחזית. "זה קצת בעייתי. אימא שלי לא יודעת שאני כאן", הודתה אחת הלוחמות. "אמרתי לה שאני בגזרה, שאני עושה משימות אחרות, שאני לא מתקרבת לאזור. זהו, אז ד"ש לאימא שלי, לאבא שלי, לאחיות שלי. אני שומרת עליכם. אני גם מצטערת ששיקרתי לך אימא, אבל זה למען הבריאות הנפשית שלך, אז הכול בסדר".
"גם המשפחה שלי לא יודעים שאני פה", אמרה לוחמת אחרת בגדוד. "אבל אני אוהבת אתכם. יום אחד אני חוזרת הביתה". לוחמת נוספת ציינה שהוריה יודעים שהיא ברצועת עזה, ופנתה אליהם: "אוהבת אתכם, מתגעגעת. תכף אני אחזור. ובעיקר אחייניות שלי שלא ראיתי אותן הרבה זמן". סרן פנינה מסרה ד"ש למשפחה: "אני אוהבת אתכם מאוד, ובקרוב נחזור. ולמדינה. למדינה היקרה שלנו, שאין לנו אחרת מלבדה".
סרן יובל סיכמה: "זה מאבק שלי. אני גם חושבת שאני עכשיו חתיכת סמל למאבק הזה. אני חושבת שהוכחתי לעצמי, ואני יודעת שהמאבק הזה כנראה לא ייגמר אחרי המלחמה. אני יודעת שהוא ימשיך, אני יודעת שנתתי בו חלק עצום בלחימה הזאת. אני מקווה שבממשלה ובצבא יבינו ויראו את זה, ויגידו, 'טוב, אם הן הצליחו פה, אז למה לא בעוד מקומות?'"