עשרה ימים אחרי שחן גולדשטיין אלמוג ושלושת ילדיה, אגם בת 17, טל, 11 וגל, 9, שוחררו משבי חמאס, הם מנסים להתמודד עם החיים שאחרי הסיוט בעזה. חוץ מהחזרה מהשבי, חן והילדים מתמודדים גם עם האבל: האבא נדב, והבת הבכורה, ים, נרצחו בשבת השחורה.
"הם מאוד מפחדים מכל תזוזה, מכל פיפס שקורה סביבם", סיפרה ורדה גולדשטיין, סבתם של הילדים שחזרו. גיורא אלמוג, אביה של חן, הצטרף: "בלילות האחרונים אני ישן איתם, חזרנו ללינה משפחתית".
החוויות מהשבי נחרתו אצל הילדים. "הייתה פה חברה עם שני כלבים קטנים והם שיחקו איתם פה, התרוצצו והתרוצצו", תיארה ורדה, "והם הורידו את הכריות של הספות ובנו להם מנהרה - לכלבים".
"כמה דקות קודם הייתה כאן המורה של גל והיא שאלה אותו: 'הייתם במנהרה?', והוא אמר שכן", המשיכה ורדה. "הוא אמר שזה 'כמו בית של ערבים, ושהוא לא היה צריך לזחול שם".
עמרי אלמוג, אחיה של חן, סיפר שהם הרגישו בשבי את ההפצצות הישראליות. "על הילדים זה פחות השפיע, אבל זה גמר את חן", שיתף. "זה הורס לך את הנשמה. כשחן באה בבית החולים, היא אמרה: 'כמה זמן לקח לכם?' הם חשבו שמקריבים אותם בשביל המלחמה".
השבת השחורה
בבוקר החטיפה מכפר עזה, חן, בעלה נדב, וארבעת ילדיהם, נכנסו לממ"ד. "הכול היה בסך הכול בשקט", סיפר עמרי. "המחבלים חצו את הגבול העמיסו גופות שהם ראו והמשיכו לנסוע. אגם אמרה לבנים: 'תסתכלו קדימה, רק לא אחורה'. שבע דקות ואתה בתוך עזה".
כשהצבא הגיע בערב הם גילו שנדב, האבא, וים, הבת הבכורה, נרצחו. "אחד הדברים שהעסיקו אותנו במשך ה-51 יום שהם לא היו, זה אם הם בכלל יודעים שאין אבא ואין ים", שיתף דוד, אביו של נדב שנרצח. "הם ידעו שנדב פצוע קשה מאוד, וחן ראתה שים לא חיה", סיפר עמרי.
הדרך שבה הם גילו בעזה, שנדב וים נרצחו, היא בלתי נתפסת. "מדי פעם נתנו להם, באופן מוגבל, לשמוע קצת רדיו, ואז הם שמעו שים ונדב אינם", חשף דוד.
ביום האחרון בשבי, כשהם סוף-סוף בדרך חזרה מעזה לישראל, הם חוו שעות מאוד קשות. "אגם אומרת שהיא פחדה יותר בצלב האדום מאשר בשבי, כי לצלב האדום אין נשק, אין כלום, הם נוסעים באוטו. ההמון היה מסביבם ואף אחד לא שמר עליהם", תיאר עמרי.
חן, אגם, טל וגל חזרו הביתה וגילו שאין להם בית וקיבוץ כפר עזה הרוס כמעט כולו. תהליך השיקום למציאות של חיים בלי נדב ובלי ים החל כשהם מוקפים במשפחה גדולה ואוהבת. "אנחנו בוחרים, בחרנו בחיים", סיכמה ורדה.