הירי הנרחב למרכז הארץ אתמול (שני) בשעות הערב תפס את לימור חדד, בת 56 מגדרה, ברכבה סמוך לצומת גינתון שבשפלה כשהייתה בדרכה הביתה מהעבודה. באותו הזמן היא שוחחה בטלפון עם בתה חן, אלא שאז החלו האזעקות - וחדד איבדה הכרה. ללא דופק וללא נשימה, היא הובהלה לבית החולים אסף הרופא ושם התגלה כי לימור סבלה ממפרצת במוח. הלילה נאלצו לקבוע את מותה.
"דיברנו בטלפון והיא אמרה לי שהיא תקועה בפקק", סיפרה בתה חן, "אמרתי לה - 'אמא, צאי מהרכב ותשתטחי על הכביש". כשעוד שהתה ברכב, לימור אמרה לבתה כי נתפס לה הצוואר ובשלב מסוים כבר לא הגיבה לקריאות של בתה בטלפון. חן מספרת כי אמה הייתה בלחץ, יצאה החוצה מהרכב וכנראה נפצעה תוך כדי: "תוך כדי שאני איתה בשיחה, אני מבינה שהיא לא מצליחה לנשום, ובדיעבד התברר לנו שאמא סבלה ממפרצת מוחית בגלל לחץ שנגרם מהאזעקה".
חן הוסיפה: "אני חושבת שהיא הספיקה לצאת מהרכב וקיבלה עזרה ראשונה מחובש בקרבת המקום שהעניק לה טיפול ראשוני וניסה למעשה לייצב את המצב שלה בשטח אבל הוא לא הצליח. עוד שלושה אמבולנסים הוזעקו לשם ואז היא פונתה למיון ושם שללו דום נשימה ואירוע לבבי. הלב שלה עבד בקושי אז לקחו אותה לבדיקת רטנגן שבה התגלה כי אמא סבלה מדימום מסיבי במוח, וזו הייתה מפרצת מוחית".
"אמא חששה והייתה בחרדה", המשיכה חן לספר על שלומה של לימור מאז שהחלה המלחמה, "לכן היא כל הזמן הייתה מחוברת לחדשות. היא כל הזמן ידעה מה קורה והייתה חרדתית. היה לנו אפילו נוהל בקבוצת וואטסאפ המשפחתית לבדוק שכולם בסדר ואמא לא הגיבה. ככה הבנו שקרה משהו".
על הקשר המיוחד עם לימור סיפרו חן, רננה ומיטל, שלוש בנותיה: "ההורים שלנו גרושים כבר יותר מ-20 שנה ואמא גידלה אותנו לבד. היא נתנה הכול בשבילנו, גידלה אותנו, חינכה אותנו, והיום אנחנו מי שאנחנו בזכותה. שום דבר לא היה חסר, היא הורידה מעצמה ונתנה לנו כל מה שהיינו צריכות. היינו החברות הכי טובות ותמיד אחת בשביל השנייה. היא היתה סבתא מדהימה לזיו, שהייתה כל עולמה. כמו אמא שנייה, כל-כך אהבה אותה ונתנה לה אור, ממש קשר בלתי נפרד. אמא שלנו הייתה לביאה וככה נזכור אותה".
אמש התקבל דיווח במד"א כי לימור איבדה את הכרתה ברכבה במהלך האזעקה. הצוות הרפואי שהגיע לזירה מצא אותה מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה. היא פונתה באורח קשה תוך ביצוע פעולות החייאה לבית החולים, אולם מותה נקבע במהלך הלילה. לימור הניחה מאחוריה שלוש בנות, נכדה ונכד נוסף בדרך, שלא מעכלים את האובדן שפקד את המשפחה.