את ההודעה שכתב דרור, אבי משפחת קפלון, בשעה 07:31 בבוקר ה-7 באוקטובר בקבוצה המשפחתית, בני המשפחה לא ישכחו: "יש חדירה לקיבוץ, מתנהל קרב יריות באזור". קפלון בן ה-68 התגורר בקיבוץ בארי עם אשתו מרסל פרייליך-קפלון, ד"ר לכימיה ממכון ויצמן. "הוא אמר שהם שומעים יריות", סיפרה בשיחה עם N12 בתו מעיין. "בשעות הראשונות עוד היינו בטוחים שנכנסו לקיבוץ רק כמה מחבלים בודדים, ועוד רגע יבואו לחלץ אותם".
ואולם, ככל שהזמן חלף, הבינו בני המשפחה את חומרת המצב, הם שמעו שמשהו רע מאוד מתרחש באזור הכול כך שקט. "אנחנו בממ"ד, יש כאן ממש קרב יריות לידנו", עדכן דרור בקבוצה המשפחתית ב-07:49. כמה דקות לאחר מכן כתב לבני משפחתו: "נראה שרק כיתת הכוננות מתפקדת, אין צבא, זה נמשך כבר חצי שעה, לא נראה טוב, אנחנו בממ"ד, נקווה שלא יבחרו להיכנס דווקא אלינו, אמן. הקרב כאן לא נגמר, יש נפגעים".
כך, כל כמה דקות, עדכן קפלון את בני המשפחה בהתקדמות המחבלים בקיבוץ. "ב-10:27 קיבלנו ממנו את ההודעה האחרונה. כמה דקות לאחר מכן כתבתי לו 'אבא, מה קורה?', אבל הוא כבר לא ענה", שחזרה מעיין.
כמה שעות אחרי תחילת מעשי הטבח, נחשפו בני המשפחה לסרטון שהעלו המחבלים לרשתות החברתיות, שבו נראו דרור ומרסל מובלים על ידי המחבלים לעבר גדר הקיבוץ. "אחרי יממה קיבלתי סרטון שבו רואים אותו ואת מרסל הולכים כפותים יחד עם עוד שכנים שגרו סמוך אליהם, ובהמשך קיבלנו סרטון נוסף שרואים אותם שוכבים על הרצפה. בשלב הזה לא ידענו על מה לחשוב, לא ניתן היה לקבוע חד-משמעית מהסרטון הזה שום דבר".
שבוע לאחר מכן זוהתה גופתה של מרסל. לפני מותה עוד הפסיקה לשלוח הודעה לחבריה, עמיתי המחקר במכון ויצמן. "חדירה בבארי, יריות ליד הבית", כתבה. במקום עבודתה ספדו לה: "בית מכון ויצמן, המחלקה להוראת המדעים וקבוצת מדע וטכנולוגיה בחט"ב אבלים במות ד"ר מרסל פרייליך-קפלון אשר נרצחה במתקפת הטרור על קיבוץ בארי. מרסל, בוגרת המחלקה, הייתה עמוד תווך וחברה מרכזית בפעילויות הקבוצה – בפיתוח חומרי למידה והתפתחות מקצועת של מורים. אנו שולחים תנחומים לבני המשפחה בשעתם הקשה, ומשתתפים באבל הכבד".
אחרי שישה ימים הגיעה לבית המשפחה קצינת שלישות, יחד עם עובדת סוציאלית, ומידע חדש על דרור. "הן דיווחו לנו שאיכנו את הטלפון שלו בעזה, זה הדבר היחיד שהם יודעים להגיד. הוא נחשב חטוף בגלל האינדיקציה שהטלפון שלו בעזה ובגלל שראו שלקחו אותו, אבל אנחנו לא יודעים שום דבר בוודאות".
"עד שלא רואים אנשים בבית הכול עוד יכול להשתנות", אומרת מעיין על העסקה לשחרור החטופים. "כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות, רצים לנו כל כך הרבה תרחישי אימה מאז הטבח באוקטובר. מאוד קשה להאמין שהצד השני לא יעשה לנו משהו שטני ונוראי כמו שכבר עשה כבר. אחכה לראות שזה קורה לפני שאשמח בשביל המשפחות. כל ילד, כל אימא, כל אדם הוא עולם ומלואו והם צריכים להיות בבית, מקווה שזה הצעד הראשון בהחזרת כלל החטופים, כן זה צובט שאבי לא ביניהם, אבל כולנו משפחה אחת גדולה ומדממת".