רס"ם במיל' איתי פרי בן ה-36 ממודיעין הובא היום (שני) למנוחת עולם בבית העלמין במודיעין אחרי שנפל אתמול בפשיטה על מתחם בית ספר בח'אן יונס ששימש כתשתית טרור. איתי, מהנדס במקצועו, הניח אחריו שלושה ילדים ואת אשתו, הילה נגה פרי, שנפרדה ממנו בהספד קורע לב מעל קברו הטרי.
"אני אוהבת אותך כל כך שמילים לא יכולות לתאר, אני עצובה כל כך שהגוף שלי לא יכול להכיל את הצער. היית האושר שלי, איזנת אותי, הרגעת אותי. תמיד תמכת בי, האמנת בי ותמיד היית אופטימי וראית את הצד החיובי בדברים.
אנשים כמוך פשוט אין. אין מי שלא אהב אותך, אין לב שלא כבשת עם החיוך הלבבי שלך והעיניים הזורחות. לב זהב ענק, ענק כל כך! כמה אהבת אותנו. את עידו, גיל, אורי ואותי. אני יודעת שאהבת כי לא פספסת הזדמנות להראות לנו.
בא לי להגיד לך שאני אהיה חזקה ואני אתגבר ואשמור על הילדים, אבל האמת, כרגע אני לא יודעת איך אעשה זאת. בא לי להגיד לך שזכית לראות את שלושת הילדים המדהימים שלנו ותודה לך על המתנות שהשארת לי. אבל אלוהים, הם כל כך קטנים עוד לא הספקת לראות אותם גדלים.
בא לי להגיד לך שהיו לנו חיים מלאים ומושלמים והכל היה כל כך טוב. אבל זה היה כל כך כל כך קצר. בא לי להגיד לך שניצלנו כל רגע, אבל לקחו לנו אותך בחודשיים האחרונים שלך. בא לי להגיד לך שאתה גיבור אבל לא רצית להיות גיבור. רק רצית את החיים שלך בחזרה.
הייתה לנו תקופה יפה עד 7 באוקטובר, היינו שנינו בבית עם אוריקי שרק נולדה, סיימת לבנות את מטבח החוץ שכל כך השקעת בו. הערכנו כל רגע, ידענו שזה לא מובן מאליו, נהנית מכל שנייה, לא וויתרת על יום אחד איתנו. אוריקי זכתה להכיר אותך מקרוב כל כך בזמן כל כך קצר. כאילו שידעת שהנורא מכל הולך לקרות. אבל כבר חודשיים שאנחנו מתגעגעים אליך, כבר שבוע שלא דיברנו. והגעגוע בעצם רק מתחיל.
לא הרשיתי לעצמי לפחד. באמת באמת שהייתי אופטימית שאולי אתה באמת במקום לא מסוכן כמו שאמרת. לא הרשיתי לעצמי לחשוב שיש סיכוי שלא תחזור. הבטחנו לילדים. הבטחת שתהיה במסיבת חנוכה של כיתה ב' של עידו. הוא עוד מחכה שתחזור ונחגוג לו יום הולדת ביחד.
השבוע נפלה לי התמונה של החתונה. לרגע חשבתי אולי, אבל מיד מחקתי את המחשבה. כתבתי לך כל השבוע כדי שכשתחזור תוכל להשלים את כל הרגעים שהיו. לרגע חשבתי שאולי לא תראה את ההודעות האלו, אבל לא האמנתי שבאמת יש מצב כזה. אבל מצד שני, פחדתי שהיה לנו טוב מידי, שהיית טוב מידי ושזו לא קלישאה שזה קורה לטובים ביותר.
סיפרתי לבנים הבוקר. עידו ממשיך לבקש שנחפש תרופה, היה לו קשה אבל בסוף הוא אמר שאתה בלב שלנו, ושבהמשך נוכל לשמוח כמו לפני שהלכת. הוא ילד חכם ורגיש, איזשהו שילוב מיוחד. גיל מתוק וחי בעולם משלו, רק מחכה שתחזור. הוא עוד לא מבין. ואוריקי... אוריקי.
איתיוש שלי, זה היה קצר מידי אבל זה היה טוב. אני יודעת שאהבת אותנו, אני יודעת שידעת והרגשת שאנחנו אוהבים אותך. אני עטופה באנשים שאוהבים אותך ואותי, אבל אני לבד, כל כך לבד.
זה הסוף הכי רע שיכול להיות. אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן. אבל אני מרגישה שבסוף נמצא את הדרך. אני יודעת שאתה סומך עלי שאני מסוגלת. אז למרות שכרגע זה נראה לי בלתי אפשרי, אני מבטיחה לעשות הכול בשביל לשמור, להגן ולאהוב את הילדים גם מהלב שלך".