מאות כלי רכב וציוד אישי רב השאירו מאחוריהם המבלים בפסטיבל נובה בשבת שעברה, כשהחלו במנוסה מפני מתקפת המחבלים. בשטח נותרו ציוד קמפינג, ארנקים ותעודות, תיקים וחפצים אישיים. חלק מהתיקים הם מזכרת אחרונה מאותם צעירים שהגיעו לפסטיבל ונרצחו, ולאלה שנשארו בחיים זו תזכורת לתופת שהייתה שם ולזוועות שמהן הצליחו להינצל. קבוצה של יוצאי סיירת שלדג בשם "כוח אזרחי 51"החליטה לפעול היכן שאחרים לדבריהם לא פועלים. אחת מהיוזמות שלהם בסוף השבוע האחרון הייתה איסוף של כל הציוד האישי שהם מצאו בכביש הדמים ובסביבתו - ציוד שנשאר בתוך הרכבים או נזרק החוצה - והשבתו לניצולי המסיבה ולמשפחותיהם של הצעירים שנרצחו.
כבר ביום ראשון התארגנו חברי "כוח אזרחי 51" לחלץ אנשים מהקיבוצים שהיו במצור בבתיהם. הם מנוסים, בעלי רקע צבאי ונושאי נשקים - והם לקחו בחשבון את הסיכון. "נכנסנו בצורה מסודרת וחילצנו אנשים מהבתים שלהם", מציין ג', אחד מחברי הקבוצה, "היו אירועי ירי בגזרה, במזל לא ירו לכיוון שלנו".
לאחר מכן התפנו חברי הקבוצה ונענו לבקשתם של "אחים לנשק" להגיע לבאר שבע ולעזור לייצר ארונות קבורה לחברי הקיבוץ שנרצחו. המשימה השלישית שלקחו על עצמם הייתה לחפש נעדרים. הם חברו לקבוצה שעסקה בזה, שהיא חלק מרשת מיזמים הקשורים אחד לשני.
"כולם עוזרים לכולם והכל מתחבר", מספר ג' אחד מחברי הקבוצה שלקח חלק בפעילות. "הגענו לאזור הטבח ברעים, הלכנו לפי נקודות במפה ועל פי קואורדינטות שקיבלנו למיקום האחרון של הנעדרים. ביום ראשון כשהיינו שם ראינו אש ועשן בכל מקום, רכבים מפויחים ומלא גופות. פוגרום. הרכבים שלא נשרפו, נראה היה שפרצו אליהם. החלונות היו שבורים ועם ארנקים שזרוקים על הריצפה", הוא מוסיף, "אנחנו לא יודעים אם זה המחבלים בזמן הטבח בזזו את הרכבים או שמישהו הגיע בימים האחרונים ועשה זאת".
"עשינו סיבוב במקום ובהתחלה לא תכננו לקחת שום דבר, אבל אז אחד החברים הרים פתאום יומן של אחת מהבחורות שהייתה ככל הנראה במסיבה ואמר שהוא לא יכול להשאיר את היומן ככה", משחזר ג'. "בהתחלה חשבנו לגרור את כל הרכבים לבית קמה ומשם לטפל בזיהוי, אבל אז הבנו שככל הנראה המדינה תעשה את זה. והיה קשה לנו להשאיר את הדברים האלו בשטח".
חברי הקבוצה החליטו שהם מתארגנים לשלושה ימי איסוף של כל החפצים שבאי המסיבה השאירו מאחוריהם. הם מצאו בתוך הרכבים ומחוצה להם "סיכות ראש של בחורה, טבעות ועגילים, כרטיסי אשראי וכסף מזומן. ציוד מחנאות השארנו שם, לא יכולנו לקחת הכול אז התמקדנו בתיקים".
האיסוף התבצע בסוף השבוע האחרון. במשך שלושה ימים נאספו מאות תיקים וציוד אישי, כל חפץ הוא עולם ומלואו: סקייטבורד מיוחד, ספר תהילים קטן, כיפה. כל חפץ נרשם בטבלה מסודרת ליד מספר הרכב שלידו או מתוכו הוצא. הם החליטו להקים חמ"ל ופרסמו בפייסבוק ובקבוצות הוואטסאפ של הניצולים את התמונות של התיקים.
"השארתי שם את כל החפצים האישיים שלי, וחפצים בעלי ערך"
במוצאי שבת הפניות החלו להגיע בעשרות, וכבר נעשו 20 חיבורים. חמישה צעירים כבר הגיעו לבית קמה שם נמצא החמ"ל כדי לקחת את הציוד שלהם. אחת מהן היא דניאל דביר, שראתה את הפוסט עם התיקים מתגלגל בקבוצת תושבים של מודיעין שם היא גרה. וזיהתה בין כל החפצים את תעודת הזהות שלה.
"הייתי במסיבה עם עוד חברה, כשהתחלנו להבין שיש ירי טילים התחלנו לרוץ לאוטו", מספרת דניאל. "פתאום צועקים לנו 'מחבלים מחבלים', יצאנו מהאוטו התחלנו לרוץ באמוק", היא מתארת ומספרת שבאיזשהו שלב החברה שלה החליטה לחזור אחורה. "אמרתי לה 'אני לא חוזרת אחורה, אני רצה קדימה'. בחרתי לחיות. רצתי קדימה וראיתי שכולם מאחוריי רצים, זה היה עלייה והדופק שלי היה נורא מהיר, אבל אמרתי אני לא אעצור כי אם אני עוצרת, זהו אני מרגישה שאני מתה, ואני שומעת שאנשים נופלים מאחורה".
דניאל מספרת שהיא הגיעה לפרדס וניסתה לעלות על טרנזיט שנסע משם, אבל לא היה מקום על הרכב אז היא החליטה להסתתר בתוך הפרדס. "שמתי על עצמי שאל ירוק והתחבאתי שם לבד כמה שעות", היא מספרת. היא הצליחה לדבר עם ההורים שלה ולעדכן אותם, כשברקע היא שומעת כל הזמן יריות. באיזשהו שלב היא מספרת שקיבלה מיקום מחברים שהסתתרו בחווה עם חממות ורצה לשם והתחבאה במקום, שהיו בו כמאה אנשים. לאחר מכן היא וחבריה ניסו להתקדם, אך מצאו עצמם באזור חשוף לגמרי והם חזרו לחווה.
"בזמן הזה אבא שלי החליט שהוא תופס נשק ונוסע לכיוון שלי", מספרת דניאל. "הוא נתקל במלא מחסומים, הצליח לחמוק מהם ולמזלו לא נתקל במחבלים. הוא הגיע לחווה, אסף אותי ועוד 5 חברים, כולם הצטופפו בתוך האוטו והוא נסע לכיוון מרכז. מזל שאבא שלי קלט מה קורה שם ואמר 'או שאני מחזיר את הבת שלי מהעוטף או שאני מחזיר אותה מעזה'", היא מספרת.
"השארתי הכול מאחור, את כל החפצים האישיים שלי, וחפצים בעלי ערך", מספרת דניאל שמקווה שאולי ימצאו גם את שאר הדברים שהשאירה שם, "בקרוב אסע לשם לאסוף את תעודת הזהות שלי, אני מודה להם על זה".
ובאשר ליומן שהתחיל הכול: חברי הקבוצה עדיין מחפשים את מי שכתבה אותו. הם לא יודעים את שמה. "אולי כתוב בפנים, אבל אנחנו לא מעיזים לפתוח", הם אומרים.
לחצו כאן לטופס יצירת קשר וקבלת פרטים על הציוד