קשה להבין איך כל גורמי הביטחון, ברמה הטקטית המיידית, לפחות ביממה שקדמה למתקפה, לא חיברו אחד לאחד את הסימנים המעידים - או לפחות לא נקטו במינימום זהירות או ספק מולם. ברמה האסטרטגית, איך יכול להיות שהתפיסה הרווחת הייתה זהה מקיר לקיר?
המייעצים, הממליצים, הקובעים - כולם היו שותפים להערכה זהה. צריך לתהות מי הביצה ומי התרנגולת, מדיניות הממשלה להסדרה מול חמאס - או דווקא הערכה של גורמי המודיעין שהארגון מורתע ושפניו לשקט. מי נגרר אחרי מי בטעות הקשה? בטח ובטח אחרי מחדל מלחמת יום הכיפורים. חודשים ספורים לפני המלחמה אמר בבטחה ראש הממשלה בנימין נתניהו: "סיימתי עכשיו ביקור באחד מבסיסי המודיעין שלנו ויצאתי מעודד עד מאוד. יידעו כל אויבינו - אנחנו מקדימים אתכם, בהרבה".
ראיית הזהב שנתפסה כ"תוכנית מגירה": הטעויות בדרך ל-7.10 | הפרק הראשון בסדרת הכתבה
הסיור בגבול - ימים לפני הטבח
ביממות שלפני מתקפת הטרור, עזה הייתה תוססת: אותות בכל הרבדים, הרצועה נותנת סימנים. בסוף ספטמבר, עשרה ימים לפני המתקפה, התלוויתי לסגן אלוף תומר גרינברג ז"ל - מפקד גדוד 13 של גולני שהוצב על הגדר - לצורך הכנת כתבה.
"רואים כאן ממש את הבתים של שכונת סג'עייה", הוא הצביע. "זה אירוע טרור על הגדר - יש לא מעט מטענים שהם מצמידים אותם לגדר, יש מטענים שהם מנסים להשליך לעבר כוחותינו, הם זורקים בקבוקי תבערה, הם זורקים רימונים מעל הגדר וגם ירי מאקדח ומנשקים ארוכים".
אלה היו ימים של מתיחות על הגדר. בדיעבד, כולנו נבין שהם חלק מההכנות ומההטעיה. אז המשכנו למחסום ארז: ישראל ניסתה להוריד את המתח והתירה כניסת פועלים - מתוך המשוואה שכלכלה היא שקט. "הישראלים עשו טוב מאוד לפלסטינאים שייכנסו לעבודה שלהם, היה קשה מאוד לחיות בתוך עזה בלי עבודה, בלי כלום", אמר אחד הפועלים. לאן זה הולך? שאלתי את סא"ל גרינברג ז"ל. "תראה, זאת שאלה גדולה. אני למדתי בגולני, מהרגע שנעשיתי מפקד כיתה לפני 15 שנה שאני כל יום חי בתחושה שהיום בלילה מלחמה", הוא ענה.
הנגדת שהתריעה ונותרה בדעת מיעוט
כבר כמה שבועות לפני המלחמה מסתובב שרשור מיילים באמ"ן ובפיקוד הדרום. הוא יוצא משולחנה של נגדת קבע, חוקרת של 8200. הנגדת רואה את אותו החומר, היא וצוותה סבורים שהפרשנות אחרת: היא רואה את האימונים בכיבוש קיבוצים ובסיסים, רואה את הדריכות על הגדר וסבורה שרמת היכולת והמוכנות עשויה להיות כזו שכבר אין מרחב להתרעה נוספת. אנחנו לא מכירים את כל תפוצת המיילים שלה, מי הכיר ומי קרא, אבל כן מבינים שדעתה נותרת במיעוט - נדחקת, לא נידונה ברצינות, לא נדלקת נורה אדומה.
הסימנים המעידים למתקפת 7.10: התצפיות, התיעודים וההתרעות
"אני בטוח שיש עוד אנשים כאלה, כמו הנגדת, אולי חשבו ככה ולא רצו להגיד", אומר האלוף במיל' גדי שמני, לשעבר המזכיר הצבאי של שני ראשי ממשלה - שרון ואולמרט. "כשראש הארגון שלך חושב משהו אז אתה לא תמיד יוצא נגדו. לזה קוראים בצבא אומץ לב אזרחי: יש אומץ לב צבאי, שזה בהסתערות, ואומץ לב אזרחי זה להגיד את הדברים כשהממונה שלך לא מסכים איתך ואתה צריך להגיד לו את הדברים ולהתעקש על דעתך. יש ספק, אין ספק".
סא"ל במיל' דודי סימן-טוב, לשעבר חוקר באמ"ן, אומר: "קוראים לזה התרעה אישית. מי שכנראה היה הראשון זה סגן סימן-טוב בנימין מ-1973, שגם יצא לי לדבר איתו לא מעט. אחרי שהיה המקרה שלו, כשחסמו את ההערכה שלו בפיקוד דרום, אז היה נוהל - הוא סיפר לי שקראו לזה 'נוהל סימן-טוב', היום קוראים לזה 'נוהל התרעה אישית': כל אדם יכול להעביר את ההתרעה שלו לראש אמ"ן או למי שהוא ירצה. הטענה היא שזה לא הגיע לראש אמ"ן".
"הבינו שיש פה משהו חריג"
בשעות המאוחרות של ערב ליל שישי, 6.10, עולים איתותים: זה ערב חג, ראש השב"כ מגיע באישון ליל למטה, אחרי לבטים מקפיץ לגבול את צוות טקילה - צוות פרימיום של לוחמים מיומנים מאוד שיודע גם לאסוף מידע, צוות נקודתי. אילן לוטן, לשעבר בכיר בשב"כ, מסביר: "לא בכדי הוקפץ צוות טקילה לדרום. צריך להבין, צוות טקילה זה משאב מאוד-מאוד יקר. לצורך העניין ביהודה ושומרון הוא בתדירות יותר גבוהה, אבל אני לא זוכר, אולי אני לא מכיר, מתי בשנה האחרונה הוקפץ צוות טקילה למול רצועת עזה. זאת אומרת, כולם הבינו ותרגמו את זה למשהו אופרטיבי שיש פה משהו חריג, משהו חריג שעלול להתפתח לכדי פיגוע מקומי".
מפקד פיקוד הדרום עזב את הבית והתחיל לנוע דרומה. אז התקיימה התייעצות לילית בדרגים הגבוהים, ונקבעה הערכה נוספת לבוקר. המתקפה הקדימה אותם. "אם היו מסבירים לי ש-50 איש נכנסו לנקודה מסוימת וניסו לעשות פיגוע חטיפה או כניסה למוצב, לא היה מפתיע אותי בכלל, זה היה נשמע לי מאוד הגיוני", אומר ד"ר מיכאל מילשטיין, אל"מ במיל', לשעבר ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן. "3,000 איש עם מאמץ אווירי, עם מאמץ ימי, עם מאמץ טכנולוגי - זה כבר יותר ממה שאני לפחות ציפיתי".
ולוטן טוען: "אני לא חושב שיש אחד שזלזל בחמאס. נתב"ג עד 7 באוקטובר היה סגור פעמיים - פעם אחת במלחמת יום כיפור, פעם אחת ב'צוק איתן' ואז מי שגרם לסגירת נתב"ג זה חמאס. אני חושב שאפילו אולי הייתה האדרת יתר של חמאס - כל נביאי הזעם דיברו על התמרון הקרקעי, שצה"ל לא מוכן, לא מוכשר, לא יצליח... אנחנו רואים היום את התמרון הקרקעי שהוא מבוצע בצורה טובה מאוד".
"היה מחסור קשה במודיעין אנושי"
הצצה למודיעין של האויב כפי שנמצא מקופל בכיסי הנוח'בא חושף שבפקודות הקרב נכתב "השתלטות על חדר האוכל". "זה עסק מקצועי לחלוטין, הם אפילו מדברים על בטיחות", אומר שמני בהפתעה. מילשטיין מציין כי תוכנית הפעולה של חמאס הזו היא "תוצר של איסוף מודיעיני, גם באמצעים של תצפיות שחמאס עושה - הרחפנים שהוא מפעיל - אבל, כך אנחנו יודעים היום, גם באמצעות הפועלים שאו מגויסים מלכתחילה ונשלחים כסוכנים, כלומר הם לא באמת פועלים, או שהם נחלבים בידי חמאס".
ולוטן מגדיר: "זה מיני-צבא, זה צבא של ארגון טרור - גם בשרשרת הפיקוד וגם בהיערכות המודיעינית לקראת פעולה". שמני מוסיף: "זה לא משהו שהם למדו בשכונות של עזה שם. בסוף הרי המחבלים האלה וראשי הארגונים יצאו וחזרו והתאמנו בסוריה והיו באיראן ואיראנים נכנסו פנימה, ואנחנו ידענו את כל הדבר הזה".
ביקשנו שינסו להסביר, בלי שכל המידע עדיין על השולחן, איך ייתכן שמבין המחבלים שיצאו או מהאלפים שראו לא היה אחד שהתקשר למפעיל שלו ואמר "זה קורה". "הלוואי והיה לי הסבר", מודה לוטן. "יש הבדל בין חוליה של שלושה, ארבעה מחבלים שיוצאת לצערנו ומבצעת פיגוע לבין מתקפה של 3,000 מחבלים שמגיעה באור יום - זה לקח גם זמן, גם הפריצה של הגדר, כל הדברים האלה, זה לא שרצו בשנייה והם בתוך שטח ישראל".
"הייתה לנו עליונות ורמת חדירה טכנולוגית מדהימה. אבל מסתמן, כמו שאנחנו רואים את הדברים עכשיו, שהיה לנו מחסור מאוד קשה ביומינט", אומר מילשטיין במבט לאחור. "במודיעין תמיד היו שני קטבים שהיו במתח מתמיד - מה צריך להיות קצין המודיעין? יותר 'ערביסט', כלומר בן-אדם שמכיר את הקרביים של הצד השני, או יותר אנליסט, שמצטיין בעיקר בחריפות שכל, לוגיקה 'מערבית' בעיקר".
לדבריו, "אנחנו לא מבינים מספיק טוב את המרחב שסביבנו - אנחנו מאמינים שנסיעה לדובאי או לטורקיה או העסקה של פועלים פלסטינים גורמת לנו להתקשר למרחב, ממש לא". לוטן מתנגד: "אני ממש לא חושב, כי האנשים שמוכשרים לתפקיד הזה לומדים ערבית, הם יודעים טוב מאוד ערבית, הם לומדים את האיסלאם. זה לא בקטע שעכשיו באים אנשים ומדברים אנגלית או יידיש עם הפלסטינים ברצועת עזה".
"ההשפעה של הבקרה כמעט לא קיימת"
"אני מזכיר לעצמי את שנת ה-50 למלחמת יום הכיפורים", אמר ראש אמ"ן אהרון חליוה לפני שנה - במילים שקיבלו משמעות כואבת. "לא בגלל שאני חושב שהמצב דומה, אלא בגלל שאני מאמין בכל ליבי שמי שסבור שלא יכולות להתקיים הפתעות כמו כזאת שפגשה אותנו לפני 50 שנים לא מבין את המקצוע המורכב".
וסימן-טוב מזכיר: "שלמה גזית היה ראש אמ"ן אחרי מלחמת יום כיפור והוא בא ואמר, אני רוצה שיהיה פה איזשהו מנגנון פנימי לצניעות, להטלת ספק, לבקרה - יחידת הבקרה, שאחרי עשר שנים נהייתה מחלקת הבקרה". הצלקת של אותו המחדל הוזכרה הרבה, הלקח פחות: יחידת הבקרה הלכה וקטנה, היא הוכפפה כל פעם למפקד אחר, כזה שייתן לה מעמד, גישה ועצמאות מחשבתית על פי תפיסתו.
לפי סימן-טוב, "אין לזה סיכוי. זאת אחת המסקנות - אם אתה מסתכל על כמעט 50 שנה, היכולת של הבקרה להשפיע היא מצומצמת מאוד, כמעט לא קיימת. במקום לייצר חשיבה פנימית ולייצר אתגור, זה יצר עימות. בסך הכול הבקרה אמור להיות מוסד של אי-נחת, הוא אמור קצת לעצבן והוא באמת מצליח, ואז כשהוא מצליח או שמתעלמים ממנו או שאנשי המחקר אומרים 'מה היכולת של בן-אדם אחד, אנחנו פה מאות אנשים'".
"לא יכול להתחמק מהאחריות הזו"
עם השנים ניסו להילחם בקונספציות, גם על ידי שיתוף חומר גלם מלא בין כל הארגונים כשכל מחלקת מחקר תוציא הערכה עצמאית. זה לא עבד ב-7 באוקטובר: היה קו אחד, אולי כי בקרה היא לא רק מנגנון - היא תרבות של ספק והלגיטימיות לחלוק גם על מי שמעליך.
לוטן מספר: "יש ערך של הטלת הספק, קוראים לזה אצלנו - ללכת לחומרה, כי אתה מבין שתמונת המודיעין לא יכולה להיות מושלמת". ומילשטיין אומר: "אתה צריך להיות כל הזמן עם יכולת לבקר את התזה המרכזית, לנגח אותה וגם לזהות שיש תזה שהיא דומיננטית מדי, להציב את אותו 'פרקליט השטן' - הבקרה שתיתן בכוונה את התזה הנגדית לא כדי לסמן וי ולהגיד 'יש בקרה', אלא כדי למצוא נקודות כשל בתזה המרכזית".
בשאלת האחריות ישאלו מי ידע מה ובאיזה פירוט. סימן-טוב נזכר: "אחרי ועדת אגרנט התחיל הדבר הזה שפתאום קברניטים אמרו 'אנחנו גם רוצים לראות את הגלם, את הידיעות', ואני חושב שזו אשליה. גם אם הקברניט מקבל את הידיעה של 8200 או את הדיווח של המוסד, בסוף אין לו את הכלים להעריך את זה. לכן הוא מקבל את זה, אבל הוא עדיין הולך למי שיש לו את הכלים ושואל אותו 'טוב, מה זה אומר?'".
ושמני שופך אור נוסף על הנושא: "יש כזה דבר בלו"ז של ראש הממשלה שנקרא קח"מ - 'קריאת חומר מודיעיני'. זה דבר קדוש. כשאני הייתי מזכיר צבאי, כל יום צריך לראות - אם אין, זו תקלה. הוא יכול לקבל סיכומים והערכות של גופי המודיעין השונים, הוא יכול לקבל גם הרבה חומרי גלם. ביום שבת ראש הממשלה מקבל תיק עבה הביתה ומעבירים לו את זה עם בלדר מיוחד, וביום ראשון בבוקר הוא צריך להביא את זה ללשכה כשכל הידיעות חתומות. יש גם חומר במדינת ישראל, ואני לא ארחיב, שמופק עבור ראש הממשלה - הוא לא יכול להתחמק מהאחריות הזאת ולהגיד 'לא אמרו לי, כן אמרו לי'".
פאזל אין-סופי של החלטות ותוצאות
"הייתי אומר שמתקיים כאן איזה סוג של היזון חוזר", מפרש מילשטיין. "הדרג המדיני הוא בעצם זה שמאשר את הצי"ח הלאומי, כלומר את ציון הידיעות החשובות ומגדיר מה בעיניו חשוב - אגב זה גם הדרג שמניע מהלכים מדיניים ולפעמים גם מהלכים צבאיים, אבל למערכות המודיעין גם יש אחריות משלהן להציף דברים מלמטה כלפי מעלה ולהגיד לדרג המדיני - 'זה שאתה חותר ליעד מסוים זה בסדר, אבל שים לב לכמה בעיות יש ברקע' או 'מה המהלך שאתה תעשה יגרום מבחינת ההשלכות הרחבות'".
צריך להבין, מודיעין זורם כל הזמן: באחריות הארגונים להביא מידע רב ולבנות ממנו הערכה נכונה. הדרג המדיני מחליט 24/7 איך להשתמש במידע לניווט המדינה - האם לתקוף מנהרה שהתגלתה או להמתין לתירוץ שיספק האויב לאש ולתעדף שגרה נורמלית, להשקיט ולהבליג בגזרה אחת כדי להבקיע באחרת. פאזל אין-סופי של החלטות ותוצאות, כל הזמן.
"הפיתוח של יכולות מודיעיניות חדשות והפיתוח, המקביל, של יכולות מבצעיות חדשות, בשילוב היוזמה שלנו מייצרים משוואה חדשה", הצהיר לא פעם נתניהו. "אנחנו אומרים למחבלים ולשולחיהם - אנחנו רואים אתכם בכל מקום, אתם לא יכולים להתחבא, ואנחנו בוחרים את המקום ואת הזמן לפגוע בכם, אנחנו ולא אתם".
לפי לוטן, "7 באוקטובר הוא באחריות מלאה של הדרג הביטחוני, צה"ל, שב"כ - המחדל הכי גדול בתולדותיהם, לטעמי. אבל ברמה האסטרטגית, כשאתה מתחיל לאסוף את פיסות הפאזל - ראינו שהם עושים ניסוי לים, ראינו שהם מתאמנים, אז בואו נמנע מהם ונחליט מתי: לעשות פעולות שהן לא סבב סגור, להשאיר מערכה פתוחה. זה ברמה האסטרטגית כבר עניין שדרג ביטחוני יכול להמליץ, אבל בסוף לא הוא מחליט".
"גם היום שמעתי הרבה מאוד גורמים כאלה ואחרים שאומרים 'אתם חושבים שנסראללה באמת רוצה שנחריב את לבנון? אין לו כוונה לעשות את זה, הוא מסתפק בעימות בעצימות נמוכה'", ממשיך ואומר לוטן. "מה זה מעניין אותי מה הוא רוצה? לא מעניין אותי מה הוא חושב, מה הוא מתכוון. נסראללה יש לו 100 אלף, 150 אלף טילים - זה לא לצורך צבא ההגנה ללבנון, זו בדיוק אותה טעות, קונספציה".
"ראש אמ"ן הוא לא המעריך הלאומי"
לפי מילשטיין, "עד 7 באוקטובר הדרג המדיני, בעיקר נתניהו, ממש האמין שניתן לעשות סוג של נורמליזציה ושלום עם כל העולם הערבי, תוך כדי דחיקת הנושא הפלסטיני, לא להתעסק בו ולהשאיר אותו כמו שהוא - 'הם לא עושים בעיות, תן להם כלים כלכליים, הכול יהיה בסדר גם בעזה, גם באיו"ש'. והקונספציה הזאת קרסה".
ושמני מפנה אצבע מאשימה ברורה: "האמת היא שראש אמ"ן הוא לא המעריך הלאומי. המעריך הלאומי האמיתי זה ראש הממשלה כי הוא היחיד שרואה את כל תמונת המודיעין, הוא היחיד שמבין את כל תמונת כוחותינו, הוא המפקד הישיר של השב"כ ושל המוסד, הוא עושה את המפגשים ברמות הכי אסטרטגיות והכי רגישות עם מנהיגי מדינות אחרות, הוא מכיר את תמונת החברה הישראלית יותר טוב".
חוכמה בדיעבד זה קל, בזמן אמת הכול מעורפל יותר. אבל כשמדובר במשימה המורכבת, המשימה מספר אחת של המדינה מול אזרחיה - עצימת עיניים או עיוורון, כל מי שלקח חלק נושא גם חלק מהאחריות. לוטן מספר: "מראש השב"כ ועד אחרון העובדים והעובדות וגם הגמלאים, השפלנו ראש, פשוט השפלנו ראש וביקשנו סליחה וכל מה שקרה נתן בוסט של מוטיבציה שאני מעולם לא ראיתי ואני אומר, יש על מי לסמוך. יש לנו חיילים מצוינים, מפקדים מצוינים".
ושמני מדגיש: "צריך להבדיל, הפעולה הזאת תוכננה והייתה הונאה והיא הפתיעה אותנו והוציאה את מדינת ישראל משיווי משקל, בואו נהיה ישרים עם עצמנו. אבל בסוף, כשצה"ל נכנס ללחימה רואים את הרמה שלהם, את היכולות שלהם". מילשטיין מסכים: "אני חושב שכשיחיא סינוואר יושב היום באחת המנהרות, אז קצת שיבשו לו את התפיסות הבסיסיות לגבי ישראלים. הוא היה בטוח שזאת חברה הרבה יותר חלשה, הוא העריך שהיא לא יכולה לעמוד בסד כל כך כבד של קורבנות וגם לא לנהל מערכה כל כך כבדה ובנחישות כל כך כבדה".
הפרטים המופיעים בכתבה אושרו לפרסום בידי הצנזורה.
עורכת: נועה הוכרמן, ריכוז מערכת דוקו: צח שאול, עריכת וידאו: עידו זנד, תחקיר: רוני דוידי, גרפיקה: מאי פרץ, קול: אריה בן ויס, צילום: תומר אילן, ייעוץ מוזיקלי: דני סידס