נפתלי פירסט בן ה-92 שרד ארבעה מחנות ריכוז, בהם אושוויץ ובוכנוואלד. שניים מהנינים שלו ניצלו מהטבח בכפר עזה ב-7.10. התיעודים של אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי החזירו אותו כ-80 שנה אחורה: "תמונות החטופים המשוחררים הבוקר הזכירו לי את התמונות היום-יומיות שראיתי במחנות", הוא אומר. "ככה נראו שם אנשים, ככה הם התהלכו עד שקרסו ומתו".
אבל את ההשוואה שנעשית לשואה מאז פורסמו תיעודיהם של 3 המשוחררים הבוקר הוא מבקש לשים בפרופורציות. "אני הייתי 1,033 ימים במחנות ריכוז ושרדתי בתנאים של קור אימים", הוא מסביר. "זה דומה אבל זו לא שואה. השואה הייתה תעשיית מוות. פה זו קטסטרופה איומה ונוראית אבל זו לא שואה".
לפירסט יש ביקורת על המדינה שהייתה צריכה להגן על אזרחיה. "במלחמת העולם השנייה לא היה מי שיגן עלינו ולא היו לנו ציפיות שיגיעו חיילים, רק ניסינו לשרוד", הוא אומר. "היום יש לנו מדינה וצבא וידידים בעולם, אבל אני משתגע שהמדינה לא עושה כלום. אנחנו אשמים שהחטופים הגיעו למצב כזה. היו צריכים לשחרר אותם מוקדם יותר. משפחות החטופים צריכות לקוות שהם ישרדו ויחד עם כולנו לעשות הכול כדי שהם ישוחררו, להעיר את המתנגדים ואת הממשלה".
חנה גופרית הייתה ילדה כששרדה במסתור מהנאצים. "היה לי בוקר קשה מאוד היום", היא אומרת אחרי שצפתה בתמונות השחרור. "ליבי החסיר פעימה כי הם הזכירו לי את האנשים שבתור ילדה ראיתי ששוחררו מאושוויץ - מוזלמנים. זה הזוי ולא נורמלי. אני עדיין לא מאמינה, שאני, חנה גופרית, שזכיתי לעלות למדינת ישראל, רואה את בני עמי במצב כזה".
גופרית מתקשה לסבול את המראות והאירועים מאז 7.10. "לנו שורדי השואה זה עושה דז'ה וו", היא אומרת. "אני רואה את המנהרות ואני רואה את בור החזירים שהסתתרתי בו חודש והמרתף והמחסן שהייתי בהם בוורשה. זה מגיע אליי בלילות, אני מתעוררת מהסיוט בבית שלי. אי אפשר לחכות רגע וחייבים להחזיר את כולם".
מורן ציפר גולדנברג, מנכ"לית שותפה במיזם "זיכרון בסלון" אומרת כי "המראות הקשים של החטופים ששבו מהשבי מציפים זיכרונות קולקטיביים שלא חשבנו שנראה שוב. זיכרון השואה אינו רק עבר – הוא מצפן מוסרי שמחייב אותנו כאן ועכשיו. בזיכרון בסלון לא קמנו רק כדי לזכור, אלא כדי לוודא שהזיכרון הזה יוצר חברה טובה יותר, כזו שלא מפנה את מבטה, שלא מפקירה את בניה ובנותיה, ושיודעת שלחיים יש ערך עליון. החובה שלנו ברורה: להחזיר את כולם הביתה – את החיים לריפוי ואת המתים לקבורה. זו האחריות שלנו כחברה, זו המחויבות שלנו כבני אדם".
