סא"ל דניאל אלה, מפקד גדוד 52 מחטיבה 401 בשריון, נפצע לפני כחודש וחצי במהלך פעילות מבצעית ברפיח. בעודו מדמם ופצוע, התעקש לעודד את חייליו ברגעיו האחרונים בשדה הקרב, מפגין מנהיגות יוצאת דופן. כעת, בעיצומו של תהליך שיקום מורכב, אלה מתכונן לחזור לשורות צה"ל בתפקיד חדש. בראיון מיוחד, הוא משתף בתובנותיו על הלחימה, אתגרי השיקום, והחזון שלו לעתיד המדינה.
רגעי הפציעה: בין אש וגבורה
"היינו בקרב בשכונת תל סולטאן ברפיח"' פותח אלה את סיפורו. "בסביבות שבע בבוקר סיימנו מבצע לילה שהשמדנו בו פיר של מנהרה. אחד הכלים שלנו נתקע, ובעצם נכנסנו לחלץ אותו". מה שהחל כמשימת חילוץ שגרתית לכאורה, הפך במהירות לקרב של ממש. "נכנסנו באש מאוד חזקה. מקבל נ"ט לטנק שלי מאחורה, למכל הדלק. והטנק מדומם ואני לא מצליח להניע".
בלב הכאוס והסכנה, אלה הפגין קור רוח ומנהיגות מעוררת השראה. למרות פציעתו הקשה, הוא התעקש לעלות בקשר ולעודד את חייליו רגע לפני פינויו במסוק: "תמשיכו להילחם, תפרקו להם את התחת. אני אישאר בבית חולים ואני חוזר אליכם".
אלה מסביר את המניע מאחורי מילותיו: "הדברים שיוצאים לי, הם מהלב. ברגעים אלו אתה צריך לנסוך בהם את הביטחון כדי שימשיכו הלאה. וזה, נראה לי, המטרה של המילים שלי, בצורה הכי פשוטה, חבר'ה, אני בסדר, תמשיכו להילחם, הכול יהיה בסדר, אני אחזור".
תהליך השיקום: מאבק גופני ונפשי
לאחר פינויו, אלה הועבר לבית החולים בילינסון במצב בינוני, עם פציעות בחזה ובידיים ואובדן של אחת מאצבעותיו. כעת, הוא נמצא בעיצומו של תהליך שיקום מורכב, המאתגר אותו הן פיזית והן נפשית.
"הקטע העיקרי בשיקום זה הקטע המנטלי, זה הקטע הקשה", הוא מסביר בכנות. "זה תהליך שאתה צריך להשלים עם זה שפעולות פשוטות שפעם היית עושה בקלות, אז עכשיו אתה מתקשה איתם טיפה, נגיד, כמו לצחצח שיניים ודברים כאלו".
התמודדות עם הטראומה: זיכרונות שלא מרפים
אלה אינו מסתיר את הקושי הנפשי שהוא חווה כתוצאה מחוויותיו בשדה הקרב. "אני יודע להצביע על כל רגע שבו נהרג לי לוחם. ממש. וזה רגעים שאתה תמיד משחזר אותם", הוא אומר, חושף את הצלקות הבלתי נראות של המלחמה.
בהכרה בצורך בעזרה מקצועית, אלה מספר על החלטתו לפנות לטיפול פסיכולוגי: "אני הולך לטיפול פסיכולוגי ראשון שהצבא מציע. קודם כול אשתי אמרה לי וכי אני צריך לפרוק מראות שראיתי, היתקלויות, אירועים קשים". הוא מתאר אירוע מזעזע במיוחד: "היה לנו שלושה הרוגים ושישה פצועים באירוע. אתה רואה את החיילים הפצועים יוצאים החוצה, ואתה עולה למבנה ואתה רואה המון דם. ואז אתה רואה גופות. וגופות של מחבלים זה מראות קשים".
בהתייחסו לאירועי ה-7 באוקטובר, אלה מציג תובנות כנות ומפוכחות, המעידות על חשבון נפש עמוק: "אני ממקומי הקט כמג"ד בצבא הגנה לישראל, אישי, שלי בלבד, זה חשוב, חלק מזה זה יהירות שלנו. לא הבנו את כוונת הצד השני כמו שצריך. בטחנו בצד השני. אפשרנו לו להכין את המתקפה, ההפגנות על הגדר, הכול חלק מזה". אלה אינו מהסס לבקר גם את המצב הפנימי בישראל: "גם השסע הפנימי זה חלק מהסיבות ל-7 באוקטובר. זה לא כיף להגיד את זה, אבל זה חלק מזה".
מבט לעתיד: הכשרת הדור הבא
לקראת חזרתו לצה"ל בתפקיד חדש כמפקד טירונים, אלה מדגיש את חשיבות הפקת הלקחים והתיקון: "קודם כול במחויבות ללמוד ולהבין שיש דברים גם שאני לא יודע ולהיות טיפה יותר צנוע. להקשות על המפקדים שלי, בתור מפקד בדרג הטקטי, להקשות עליהם יותר". הוא מתאר את חזונו להכשרת הלוחמים העתידיים: "להכשיר את הלוחמים לרגע הזה של ה-7 באוקטובר, רגע שכל העולם מסביבם חרב, כביכול, ומפקדים נהרגים, ושהם ימשיכו להילחם".
אלה מרחיב את מבטו מעבר לצבא, אל עתידה של מדינת ישראל כולה: "בעיניי אנחנו בצומת דרכים של כיצד אנחנו רוצים לראות את מדינת ישראל עוד 100, 200 שנה. בוא לא נסתכל לעוד שנה. כי כנראה שעוד שנה, גם יהיה קשה. מדינת ישראל של 2123, איך אנחנו רוצים אותה? וזה השעה שאנחנו צריכים לקבוע אותה". הוא מדגיש את החשיבות של אחדות ותפיסה משותפת: "אם אנחנו מדינת ישראל אחת, מאוחדת, שלמה, שמבינה את הצורך בצבא חזק, ומבינה שלאויבים שלנו יש מטרה אחת וזה להשמיד אותנו".
לסיום, אלה מפנה קריאה לאחדות לאומית: "אני קורא לזה שנתעשת על עצמנו, ונפסיק עם הפילוג הפנימי. אין בכלל דעות פוליטיות בשדה הקרב, יש לך מטרה, יש לך משימה אחת, לשם אתה הולך. אז למה כשאנחנו יוצאים פתאום הכול שונה?" הוא מסיים בנימה של תקווה: "אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים להגיע לעמק השווה, לחיות ביחד, כולם".