הסיפור של עזה הוא כבר לא צבאי: המכשולים בדרך ל"ניצחון מוחלט"

חצי שנה חלפה מאז פרצה המלחמה הקשה מול חמאס בעזה, בעקבות הבוקר שאף ישראלי לא יכול לשכוח. המערכה הצבאית נמשכת תקופה ארוכה, בעוצמות משתנות, והאש פסקה רק לשבוע. ארגון הטרור העזתי ספג מכה קשה וגם צמרתו ספגה אבדות רבות, אך יחיא סינוואר עוד לא אמר את המילה האחרונה – ומציב תנאים קשים לשחרור 133 החטופים שנותרו בעזה.

הלחץ הבין-לאומי להפסקת אש הולך ומתגבר, וגם בחזית הצפון לא שקט. איראן מאיימת בתגובה "קשה" על החיסול בדמשק, ובישראל הוחלט לתגבר את מערך ההגנה האווירית מפני האיום. המלחמה מתקרבת לצומת דרכים קריטי, והשאלה הגורלית עדיין פתוחה: מה מפריד בין ישראל לבין "תמונת ניצחון" או "ניצחון מוחלט", לפי נתניהו? מה הצליח צה"ל להשיג בששת החודשים הארוכים – ואילו טעויות וכישלונות ימשיכו להכתיב את המצב? פרויקט מיוחד של מגזין N12 ודאטה N12.

שווה להתעכב על דברים שצייץ תושב עזה בטוויטר במענה לנאום של איסמאעיל הנייה על כך שישראל לא השיגה את מטרותיה: "עזה נכבשה ונהרסה, כאשר ייחשפו התושבים לתמונות החורבן, מאות אלפים ירצו להגר. היכולת הרקטית של חמאס חוסלה, עזה הפכה לדוגמה לכל מי שאי-פעם יחשוב לפגוע בישראל. יראו וייראו".

חצי שנה למלחמה המוצדקת בתולדות המדינה, והמצב מבחינת ישראל הפך מורכב מאוד. בצד הישגים טקטיים משמעותיים מאוד, ישראל לא מצליחה להבקיע את שתי המטרות שלשמן יצאנו למערכה: שחרור החטופים ומיטוט שלטון חמאס.

133 חטופים בעזה: כל השמות, כל התמונות, כל הסיפורים

כשבאים למדוד את הישגי הפעולה הצבאית הם אכן מרשימים: המערך הצבאי של ארגון הטרור בעזה פורק, ובכל המדדים הצבאיים זו הכרעה: ללא יכולת רקטית, ללא מפעלי ייצור האמל"ח, מערך הנ"ט הושמד כמעט לגמרי, ללא מפקדות וחמ"לים. גם מרבית המנהרות ומתחמי התת-קרקע נחשפו, כחצי מהם כבר טופלו – ואלפי מחבלים חוסלו, נפצעו או נתפסו. גם בכירים חוסלו, אם כי לא מספיק.

ובכל זאת התצרף הזה, מרשים ככל שיהיה, לא מספיק כאשר ארגון סמי-צבאי חוזר לפעול כארגון גרילה. אנשי חמאס שעדיין שרדו מזנבים בכוחות צה"ל. חזרנו אחורה בזמן – מלחמה בטרור היא מעשה של הנמכת גובה הלהבות, לא השמדה טוטלית ומלאה. תראו את יהודה ושומרון ותבינו.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

צה"ל כשל באופן חמור ומחפיר ב-7 באוקטובר אנשיו לא יינקו ממה שקרה ויידרשו בקרוב לשאת באחריות ולמלא את הבטחתם שיסיימו את תפקידם. אבל צה"ל על מפקדיו וחייליו ידע לאסוף את עצמו ולקום ולהתאושש ולהיכנס ללחימה בצורה מרשימה, אפילו מפתיעה (מפקדי האוגדות והחטיבות יגידו שתמיד האמינו בעצמם) – במיוחד אחרי שהיו מי שניסו להלך על מקבלי ההחלטות אימים ולמנוע כל פעולה קרקעית בעזה, תוך הפחדות בתרחישי אימה. היכולת הזו חשובה ביותר, במיוחד שכל השכונה המזרח-תיכונית צופה וממתינה לראות מה יעלה בגורלה של עזה. כל מהלך בדרום יקרין מיד על הצפון, וחסן נסראללה מתלבט.

הסיפור של עזה הוא כבר מזמן לא סיפור צבאי. צה"ל הוכיח שהוא מסוגל ושאם רק ייתנו לו לפעול הוא יכול לעמוד ביעדים. הבעיה היא מדינית ופוליטית – האם הממשלה עושה הכול כדי להשיב את החטופים? האם עושים הכול כדי להביא ל"יום שאחרי" ברצועה, כך שלא תיפול כל האחריות עלינו? האם ניתן להגיע להבנות עם הממשל האמריקני שיאפשרו את המשך הפעולות הצבאיות, גם ברפיח, בתיאום עם ארה"ב?

ישראל אחרי חצי שנה של לחימה מתקרבת לצומת דרכים: האם ללכת עם ארה"ב, לבנות יחד איתה עתיד לעזה, לקדם נורמליזציה עם סעודיה ולקיים מציאות חדשה ברצועה שתאפשר את החזרת התושבים לעוטף – או להעמיק את הבידוד המדיני, ובהמשך גם הכלכלי, ובעיקר להמשיך במערכה הצבאית ללא תכלית. זה מסוכן לישראל, בהיותה "אי" קטן שתלוי באספקה מן החוץ. שני לקחים גדולים כבר אפשר להפיק: הקטנת התלות בעולם בעיקר בהקשרים של ייצור תחמושת, וחשיבות השימור והטיפוח של קואליציות – עם ארה"ב ואירופה ועם מדינות האזור, הערביות המתונות.

אם ישראל חפצת חיים היא חייבת לטפל בשבר הפנימי – למנוע פילוג ושיסוע, לתבוע אחריות ומנהיגות מהעומדים בראש המדינה, לדרוש שוויון בנטל ושוויון מלא לנשים – ולבנות חברה מאוחדת וחסונה, אחרת לא נוכל לשרוד כאן. ערך חשוב ביותר ומוסרי הוא החזרת החטופים, בלעדיהם לא נוכל לשקם את החוסן האזרחי ואת מערכת האמון בינו לבין ההנהגה. צה"ל עצמו יהיה חייב לבדוק את עצמו היטב, ביושר, בשקיפות – אחרת לעולם לא יוכל לשקם את אמון הציבור בו. חוזה חדש בין האזרחים לצבא ולמדינה – רק זה יבטיח את יכולתנו לחיות כאן עוד עשורים. ניצחון יימדד רק בעוד עשור מהיום, כשילדינו יבחרו להישאר כאן, כי יאמינו שלמקום יש עתיד. אז נדע שניצחנו.

ב-15 באוקטובר, שמונה ימים אחרי פרוץ מתקפת הפתע של חמאס, אישר קבינט המלחמה ארבע מטרות למערכה מול ארגון הטרור העזתי, מעין מסגרת עבודה עם יעדים ברורים לצה"ל ולדרג המדיני:

• מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית.
• הסרת איום הטרור מהרצועה על ישראל.
• מאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה.
• הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה.

מעניין עד מאוד להסתכל על ארבע המטרות האלה במבט לאחור:

• השמדת חמאס היא יעד שאפתני שספק אם יקרה – בלי קשר לרפיח או עם קשר לעיר הדרומית, כפי שהקפיד להטיח לפני נתניהו והשרים מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בביקורו האחרון בישראל.
• הסרת איום הטרור מהרצועה תיבחן בשלבים מאוחרים יותר, ובכל זאת – ספק שמישהו משלה את עצמו שרצועת עזה תהפוך להוספיס לשלום.
• החזרת "בני הערובה" (מרתק להבין עד כמה קשה היה לישראל בתחילת המלחמה להעלות על הכתב את המילה "חטופים", בטח כשמדובר במאות) הצליחה חלקית מאוד: מצד אחד חזרו הביתה 110 חטופים, ומצד שני 133 עדיין שם נמקים מדי יום, וגם על "המאמץ המרבי" יש מי שחולקים.
• להגן על גבולות המדינה ואזרחיה – גם מטרה זו לא הושגה, אלא אם ב"הגנה" הכוונה הייתה ל-100 אלף תושבים בצפון הארץ ובדרומה שעדיין מפונים.

  

אין חולק שצה"ל עושה מעל ומעבר בעזה, חרף נקודת ההתחלה הקשה. אבל באותה נשימה, ישראל מדשדשת כבר שבועות. זה לא אנטי-פטריוטי לומר את זה. להפך, זה חשוב, וצריך להביט במראה ולהחליט לאן מתקדמים מכאן. גם בהנחה שהפעולה הקרקעית ברפיח תצא אל הפועל (ולהערכתי היא תצא), מה השלב הבא? מה היעד של המשך המלחמה בדרום – והאם הוא בר הישג או שצריך לעדכן אותו?

שורה של הכרעות לפני מקבלי ההחלטות, כולן כפופות להחזרת כל החטופים לבתיהם, וההכרעות הללו דורשות אומץ. זו לא רק השאלה אם לצאת לפעולה בלבנון או עדיין לנסות להגיע לפתרון מדיני, כשברור שבסוף לא יהיה מנוס ממעשה צבאי, על השלכותיו הקשות גם על העורף הישראלי. ישראל תצטרך להתחיל לחתור להשגת יעדיה בסיום המלחמה ממש בקרוב: מי ישלוט בעזה? מה ירכיב את הפאזל האזורי החדש? ואיך ממשיכים לגייס את ארה"ב אלינו, גם אם יש חילוקי דעות?

כל אלה הן תכליות אסטרטגיות שצריכות וחייבות להיות מנותקות משיקולים פוליטיים. אבל הינה האמת בחלוף חצי שנה: הן לא. מקבלי ההחלטות שהיו שם ב-7 באוקטובר – לא בטוח שהם מסוגלים לקבל החלטות קובעות ומשמעותיות לנוכח ההשפלה שחוו בעצמם בשבת השחורה. במובנים מסוימים, אותה שבת גם צובעת את הראייה שלהם הלאה בצבעים קודרים.

הכישלונות ותחושת ההחמצה

• בראש טבלת הכישלונות, לאחר חצי שנת מלחמה, עומדת ההתמוטטות של המודיעין הישראלי המיתי – זה שמייחסים לו בכל המזרח התיכון דימוי של יודע כול – ב-7 באוקטובר. זה עד כדי כך לא מובן ולא הגיוני בעיניים ערביות, שיש מי שמדבר שם על קונספירציות שישראל ידעה והחרישה כדי לנצל את ההזדמנות להרוס את עזה.

  

• הכישלון הבא ברשימה הוא שישראל נתפסת כמי שתלויה בארה"ב (מבחינת חימוש) – וכמי שכעת מחרבת את יחסיה עם החשובה בידידותיה, אותה ארה"ב, בעימות פומבי.
• כישלון מרכזי אחר הוא חוסר ההצלחה בחיסולם של יחיא סינוואר ומוחמד דף. לאחר חצי שנה, הפרט הזה נחשב לאחד הכישלונות המבצעיים הגדולים. 

  

הנחישות שהפתיעה את הצד השני

• בראש היתרונות וההצלחות נמצאת העמידה האיתנה של החברה הישראלית. בצד השני, מי שהתמכרו לתיאוריית "קורי העכביש" של נסראללה, הופתעו מהחוסן החברתי הישראלי ומהיכולת שלנו להכיל מלחמה ארוכה מאוד שתבעה ועדיין תובעת קורבנות רבים.
• כיבוש עזה, היכולות המצוינות של צה"ל והפגיעה הקשה בחמאס הפתיעו רבים בעולם הערבי, שהתמכר לתמונות המנהרות ולהצהרות מהרצועה שלפיהן היא תהיה "בית קברות לישראל" אם ננסה לכבוש אותה. המציאות הפריכה את התפיסה הזו, שקנתה לה תומכים רבים במזרח התיכון.
• על רקע הכישלון של ישראל בטיפול באיראן, נולדה כאן הזדמנות מדינית היסטורית: לחבר את כל בעלות הברית, ובראשן ערב הסעודית, ולשרטט יחסי כוחות חדשים במזרח התיכון – איחוד האמירויות וסעודיה במקום קטאר, מצרים במקום איראן. את התוצאות של היתרון הזה עדיין קשה להעריך, אך ההזדמנות קיימת.