הכאוס היה כל כך גדול בשעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר והמראה שנגלה לעיני מפעלי הכטב"מים ב-7 באוקטובר היה בלתי נתפס. העשן היתמר מיישובי עוטף עזה על כביש 232, המחבר בין היישובים – כלי רכב שרופים, גופות פזורות סביב והמון חמוש נע מבלי שיהיה מי שיעצור אותו. תיעוד בלעדי חושף את הרגעים הראשונים מהשבת השחורה
בשעה 7:45 בבוקר בטייסת 200 - טייסת כלי הטיס הלא מאוישים של חיל האוויר - נשלחו כל הכלים השמישים לשמי העוטף. המפעילים ואנשי המערך הטכני זינקו מהבית, הגיעו לטייסת, הכינו את הכלים – תדלקו, חימשו והעלו אותם לאוויר. סא"ל י', מפקד הטייסת, סיפר על הרגעים המתוחים: "המראנו מטוסים עם תקלות – תקלות שאסור שיהיו באוויר. אולם ב-7:30 בבוקר, עם מעט המידע, לא הבנו מה מתחולל שם, המטוסים האלה המריאו".
"דיברנו בטלפון עם גורם של כוחות הביטחון שאמר לנו שבאזור קיבוץ מפלסים יש אויב", שחזר סא"ל ר', מפעיל כטב"מים. "הוא לא ידע להגיד לנו איפה וכמה – הוא ידע להגיד לנו שיש להם כוחות קדמיים שם אך אנחנו הבנו שאלו לא כוחות קדמיים".
למעשה, הדבר המורכב ביותר שהיה על הכוחות להבין הוא מי מהדמויות שנמצאות על הקרקע הוא אויב, בייחוד שמפעילי הכטב"מים ידעו שכוח שב"כ כבר נמצא בשטח ואסור לפגוע בו. "בסוף, בעבודת פינצטה בררנו מי אויב ומי כוחותינו", הוסיפה רס"ן ע', מפעילת כטב"ם.
התמונה הלכה והתבהרה עם הזמן - מחבלים היו על טנדרים חמושים ברובים ו-RPG בכל פינה, ולא רק בקיבוץ מפלסים אלא בכל הגזרה. "בקשר צעקו לנו 'אל תירו' אבל אני הרמתי את הטון ופשוט אמרתי 'תירה עכשיו'", אמר סא"ל ר'. בשעות הראשונות נדרש זמן להבין את תמונת המצב, וזאת הייתה הבעיה המרכזית שהשפיעה על ניהול בלימת האויב בכל הגזרות.
מפעילי הכטב"מים נדרשו לבצע שינוי תודעתי ולתקוף בשטחנו בניגוד לכל הכללים. "יש לי הרבה תובנות בנוגע ל-7 באוקטובר – איך בן אדם פועל באופן עצמאי כשהוא בבלגן גדול ואין פקודות ישירות ופשוט צריך לפעול לבד כפי שאתה מבין את המציאות", הסביר סא"ל י'.
לקחים רבים וגדולים הופקו על אופן ההפעלה, החזקת הכוננות בעתיד והעצמאות בקבלת ההחלטות. "אנחנו לא מרגישים הצלחה, אנחנו מרגישים כישלון, אנחנו מרגישים חובה לחבר את האמון הזה בנו. יש שעות אבודות שאנחנו לא נדע להחזיר אותן. אני מקווה שהצלחנו למזער אולי את הנזק בהמשך היום הזה", אמר סא"ל ר' לבסוף.