היא העדות המהימנה ביותר, מי שראתה כל יום לנגד עיניה את הגבול, מי שמכירה היטב את המכשול, את המחדלים. בריאיון ל"חדשות סוף השבוע" סיפרה אמש (שבת) מאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה את הטבח בחמ"ל נחל עוז, על אותו בוקר שהחל בהפתעה – אך לא לכולם.
באותן שעות היו בבסיס של מאיה רק כ-40 לוחמי גולני וחמישה לוחמים מחיל האיסוף הקרבי, גיבורים שנלחמו עד המוות. "אם מוכרזת פשיטה, עדיף כמה שיותר מהר לחסל אותם", מספרת מאיה. "הם פשוט גזרו את הגדר, ככה זה נראה". תחילה לא שמחה על השיבוץ להיות תצפיתנית. "פחדתי מאחריות. לא רציתי להיות בעזה. אבל למדתי על התפקיד, בקורס הבנתי שהתפקיד הזה הוא הרבה מה שהוא נשמע. את אחראית לגזרה הזו, אף אחד לא רואה אותה מלבדך".
"הייתי עם יעל, מאיה, רוני, שיראל, שירה, שירה הקצינה שלי וים המפקדת שלי. אני היחידה שנשארה מהמשמרת". היא מכירה היטב את המכשול ואת המחדלים משירותה בבסיס, הרבה לפני השבת השחורה. "אמרו לנו שהמכשול בלתי עביר, אבל תוך כדי הבנתי שזה לא כל כך נכון. הם התכוננו לזה הרבה זמן, כל המטענים והפרות הסדר זה היה בשביל שנפסיק לדאוג. בכל החגים שקדמו למתקפה היה פה פעם בשבוע אירוע".
הן ראו את המחבלים מתקרבים לגדר, ולא יכלו לעשות כלום. "זה כבר היה קבוע שבכל יום שישי יש משהו, ולפני החגים זה היה כמו הפרת סדר מסודרת. זה היה מוזר. מתקבצים, מתחילים להבעיר צמיגים, יש עשן ולא רואים כלום במצלמות. הם ניסו גם לפוצץ את הגדר. הכוחות ירו עליהם גז כדי להרחיק אותם, זה היה ממש מייאש", היא מספרת.
מאיה ראתה בתקופתה כתצפיתנית גם חדירות של בודדים לתוך ישראל, ואף ניסיון להניח מטען על הגדר, שנגמר בתאונת עבודה. "זה לא הגיוני שאנחנו נותנים להם להתפרע ככה על הגדר שלנו כל הזמן, זה לא פייר כלפי הלוחמים וכל מי שמתקן את הגדר. אני מדווחת ומעבירה הלאה, וגם המפקדת והקצינה. מה שקורה אחר כך – אני לא יודעת", אמרה.
כשבוע או שבועיים לפני המתקפה ערכו מחבלי ארגון הטרור סיורים בגזרה כל יום, כך היא מספרת. "ראיתי חמאסניקים מצביעים עם משקפות". באותה שבת קמה למשמרת רגילה, כאשר בשעה 6:30 התחילה המתקפה. "הטילים היו מאוד חזקים, החמ"ל רעד. בהתחלה ראיתי אנשים רצים לגדר וזיהיתי שהם חמושים וחמאסניקים, אז הכרזתי על פשיטה. פתאום היו המון מוקדים של פשיטות, והבנתי שזה לא סתם אירוע. אמרתי, 'מתחיל מבצע'".
"הקצינה שלי הרגה מחבלים בעזרת מערכת רואה-יורה, עד שהרסו אותה. תוך כדי זה היא מנסה לבדוק מה איתנו ולהרגיע אותנו. כל אחת עשתה מעל ומעבר. זה היה סיוט, אמרתי לעצמי שזה לא אמיתי ולא באמת קורה עכשיו. בכיתי בקשר", אמרה.
הרגשת שהטילו דופי בתפקוד שלכן באותה שבת?
"בהתחלה כן", ענתה. "ישר אמרו שהתצפיתניות אשמות, 'איפה הן היו'. זה כאב מאוד לשמוע את זה. זה מעליב כי אני יודעת שאנחנו לא עזבנו לרגע את העמדות, נשארנו שם עד הרגע האחרון ועד שהגיעו המחבלים. אז לקחו את כולנו להסתתר במשרד של הקצינה, ופשוט חיכינו שם. היינו שם בערך שש שעות ושמענו הכול: יריות, רימונים, קריאות בערבית. הם כיתרו את החמ"ל".
באותן שעות היו בבסיס של מאיה רק כ-40 לוחמי גולני וחמישה לוחמים מחיל האיסוף הקרבי, גיבורים שנלחמו עד המוות. "הם נלחמו אפילו בלי תחמושת בשלב כלשהו, מישהו בא ושאל אם יש לנו כדורים במשרד. אחרי שש שעות התחיל להיכנס המון עשן, ולא יכולנו לנשום. אני אסתמטית והצלחתי לצאת למסדרון בחושך, נפלתי על אנשים ועל עצמי, נתקעתי בקירות. אמרתי, 'גם אם עכשיו מגיע גדוד של צנחנים זה לא יעזור. אני צריכה להציל את עצמי'. מישהי צעקה לצאת מהחלון בשירותים, וזה מה שעשיתי. חיכיתי שיבואו אחריי, אבל רק אני יצאתי מהחלון".
שום תצפיתנית מלבד מאיה לא יצאה מהחמ"ל הביתה - כולן או נפלו או נחטפו. מאיה הספיקה לחפוף אחת מהן, את לירי אלבג, שנמצאת כיום בשבי חמאס. "היא בחורה חכמה ומדהימה, זה מזעזע. זו הייתה השבת הראשונה שלה שם, פשוט פרצה מלחמה".
מאיה מנסה לחזור לשגרה עד כמה שזה קשה. "אני חייבת להשתקם אבל זה לא קל, כשעובר יום סבבה אז אני נזכרת שבזמן הזה החברות שלי שם, ומי יודע מה עובר עליהן. אני לא מתחרטת שהייתי תצפיתנית לרגע, אהבתי את התפקיד שלי מאוד: החמ"ל, החברות והאווירה שהייתה. קשה מאוד בלעדיהן, אבל אני זכיתי להכיר אותן. זו הייתה זכות לשרת איתן".