זרם מדוד ואיטי של מפגינים החל בשבועות האחרונים לחסום את משאיות הסיוע ההומניטרי הנכנסות אל הרצועה. ביום שלישי שעבר, אחרי שיום קודם לכן המשטרה כבר איבדה את סבלנותה - חסמה את האזור לגישה וביצעה מעצרים - הצטרפנו למיניבוס שיצא מתל אביב לעבר חסימת המחאה בכרם שלום. במיניבוס נאספו שבעה בני ישיבות ושתי צעירות, אחיות תל-אביביות, שהתנדבו לרכז את הנסיעה מטעם "צו 9" - הארגון שקם במיוחד לטובת המחאה החדשה הזו. 

אחרי תרגיל הטעיה למשטרה, בצורת התכנסות סרק באחת מצמתי הדרום, החל המיניבוס לשעוט לכרם שלום בדרכים עוקפות. אלא שאז גם המשטרה החליטה על תרגיל הטעיה משלה - ואת המשאיות המגיעות ממצרים היא הפנתה למעבר ניצנה, משם הן אמורות להמשיך, אחרי בידוק, לכרם שלום. המיניבוס שם פעמיו לניצנה - תוספת של עוד 70 ק"מ לנסיעה הארוכה ממילא.

"זה לא ימין ושמאל"

בערך 20 ק"מ לפני המעבר התנועה הערה והמחסומים המשטרתיים יוצרים פקק והחבר'ה על המיניבוס מחליטים לנטוש את ההסעה ולהמשיך בטרמפים עם אחת המכוניות שהתייאשו ומנסות לעקוף דרך השטח. למקום מגיעה ברכבה בתיה כהנא-דרור שניאותה לאסוף אותי. "זה לא ימין ושמאל", היא אומרת על המחאה נגד הסיוע. "אני קוראת לציבור כולו בלי קשר למחנות להיות פה ולעצור בגופו את המשאיות, כי ההתנהלות הזאת שמכנסים לעזה את המשאיות זה לא מוסרי ולא עומד בשום כלל של החוק הבין-לאומי ואני הייתי רוצה לראות את כל עם ישראל עומד פה", היא אומרת. ואכן, מסקר שפרסמנו ב-N12 ביום שבו נערכה ה"פשיטה" על ניצנה עולה כי 72% מהציבור מתנגד להעברת סיוע הומניטרי לעזה - ועם זאת, קשה לומר שכל חלקי העם נהרו לכאן.

כמה קילומטרים אחר כך מגיע כצפוי המחסום הראשון. המשטרה הציבה משאיות לכל רוחב הכביש המוביל לגוש יישובי ניצנה ופקק ארוך ומייאש משתרך במקום. אני מצטרף אל רכבם של כמה בני משפחה מהמושב כפר מימון שבעוטף עזה, המפונים כעת לירושלים. אנחנו חומקים בקלות רבה מהמחסום המשטרתי וממשיכים לעבר ניצנה, רק בכדי לדלג על מחסום נוסף. השוטרים נראים כמי שאפילו לא ממש מתאמצים לנוכח השטף האנושי הגדול.

במושב האחורי מצטופפים חיים ברנשטיין, לבוש מעיל צבאי, ורעייתו איריס. הוא, כך מסתבר, הגיע ממש לפני כמה שעות משירות מילואים בהר דב. "איריס הייתה כבר שבוע שעבר בכרם שלום ואצלי הלכה והתעצמה הרגשה שהשדה הקריטי הוא לא רק בגבולות, אלא בצעקה אזרחית", אומר ברנשטיין. "קורים דברים שלא יעלו על הדעת. אנחנו יכולים לנצח, אבל לאט-לאט אנחנו מפתחים איזו מחלה אוטואימונית שאחד הביטויים שלה זה שאנחנו מעבירים את הסיוע".

סיקור מורחב ב-N12:

המחסום המשטרתי (צילום: n12)
המחסום המשטרתי בניצנה|צילום: n12

בשם הבן שנפל

"הציבור היום מתחלק לשתי 'עדות'. אחת שיודעת שרוב רובו של הציוד מועבר לחמאס ישירות", ממשיך ברנשטיין. "והקבוצה האחרת שמבינה שהאמת היא שזה כבר לא כל כך משנה, כי ההבדלה בין חמאס לעם העזתי היא הבדלה מלאכותית שמתאימה ל-6 באוקטובר. וכך או כך זה באמת לא יעלה על הדעת".

חיים ברנשטיין, איריס ברנשטיין  בחסימת הסיוע ההומני (צילום: n12)
חיים ואיריס ברנשטיין בהפגנת חסימת משאיות הסיוע בניצנה |צילום: n12

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv

ברנשטיין הוא לא רק מילואימניק מתוסכל מהמצב, כמו מארגני המחאה הזו, הוא גם אביו של סא"ל יהונתן צור ז"ל, המכונה בפי כל "ברנש". מי שפיקד על סיירת הנח"ל ונפל בבוקר 7 באוקטובר בקרב סמוך למעבר כרם שלום, ממש באותו מקום שבו אביו התעתד ללכת ולהפגין היום. בן 33 היה בנופלו.  

אני מנסה להבין מברנשטיין האם נפילת בנו הובילה אותו היום לכאן. לטענתו בהחלט יש לכך השפעה עצומה. "אני יכול להגיד שאצלי זה עצבים חשופים. זה מדמם אצלי, אז אני מניח שזה כן פקטור, זה מדמם. הכאב שלו והכאב של הלוחמים שלו, שחלקם חיים וחלקם כבר לא איתנו. חשבתי לעצמי אתמול בנהיגה ארוכה מהצפון, שהיו כמה פעמים במהלך הקריירה הצבאית שלו שהוא אמר לי 'אבא, אתה יודע, אתה דמות השראה עבורי'. והייתה לו קריירה צבאית ארוכה בתור סגן אלוף. תוך כדי שאני נוהג חשבתי לעצמי שעכשיו וזה קצת מתהפך והוא השראה עבורי".

"אין פה איזה ארגון מנותק מעם שעושה טרור", אומרת איריס, אשתו של חיים, על עזה והחמאס. "כמה מטומטמים אתם יכולים להיות כשאתם אומרים 'רק אותם אנחנו מבקשים, רק את אלה שהעזו להשתתף בטבח'. התבלבלנו".

ובעלה מסכם: "מלחמה בארגון פשע היא מלחמה מול אנשים בודדים, מול פריטים. מלחמה של צבא זה מלחמה של עם. זו מלחמה בין עמים וכשמיטב בחורינו נלחמים - ולצערינו גם מידי פעם עדיין נופלים, זה דיסוננס קוגניטיבי".

סא
בנם של בני הזוג, סא"ל יהונתן (ברנש) צור ז"ל נפל ב-7 באוקטובר|צילום: דובר צה"ל

"אנחנו לא תמימים"

אחרי כמה ניסיונות כושלים לחדור למתחם מעבר ניצנה כוח חלוץ קטן מוצא פרצה המוליכה את המוחים - בשלב הזה מעט יותר ממאה במספר - היישר אל עבר השער המפריד בין הטרמינל המצרי לשטח ישראל. שם אפשר למצוא בין היתר את מי שמגשימים את החזון של כהנא-דרור. אמיתי גורפינקל מקיבוץ כרמים וישי נצר מההתנחלות טלמון. הראשון חילוני, השני דתי, ושניהם בני דודים. והם, כך הם מספרים, במקרה גילו כאן האחד את השני. "אצלנו במשפחה יש לנו דתיים, חרד"לים, ויש לנו חילונים, וכולם יודעים לנשק אחד את השני", אומר נצר.

"צר לי שמבחינה פוליטית נוצר פה רק צבע אחד. אני חושב שזה פוגע ומחליש את המחאה", אומר בן-דודו גורפינקל, "המעשה כאן הוא לא מעשה ששייך לאיזה מגזר מסוים או עמדה פוליטית. האויב שלנו אויב משותף ולמרות המחלוקות שיש אנחנו פה אנחנו מאוחדים. מאוד ברור מול מה אנחנו לוחמים ואנחנו רוצים למנוע את החמצן של החמאס".

"אנחנו לא תמימים. ברור לנו שיש פה לחצים אמריקניים שבאים עם התופינים של כל המטוסים שמגיעים והתחמושת וזה בסדר, הם דואגים לאינטרסים שלהם במזרח התיכון", אומר נצר. "ממשלת ישראל צריכה להתחשב גם בדברים האלה. יחד עם זאת, הממשלה צריכה את אזרחי ישראל שיהיו המצפן המוסרי שלה ויגידו שפשוט אי אפשר להעביר לחמאס מזון. אם אתה לוחץ עליהם בקטע הזה אתה תקצר את הלחימה ותשיב את החטופים כמה שיותר מהר".

אמיתי גורפינשל וישי נצר (צילום: n12)
אמיתי גורפינשל וישי נצר|צילום: n12

תסכול שהולך ומתפרץ

"הייתה צריכה להיות פה ממשלת אחדות של כל המפלגות הציוניות. ראינו השבוע את הטרלול, את ההזיה של הכנס הזה בבנייני האומה", אומרת כהנא-דרור, שבינתיים הספיקה לעקוף בעצמה את כל החסימות ולהגיע. כהנא-דרור היא מעט חריגה בנוף: עורכת דין לענייני משפחה ולוחמת בממסד הרבני. אבל גם אישה דתייה ליברלית ופמיניסטית. היא, שמציגה את עצמה כימנית ונמצאת במקום השמיני ברשימת ישראל ביתנו לכנסת, חברה גם בארגון "נשים עושות שלום".

חסימת משאיות סיוע הומניטרי בניצנה (צילום: n12)
בתיה כהנא דרור בחסימת משאיות הסיוע לעזה בניצנה|צילום: n12

מי שהגיעו הנה באו בכדי לחסום בגופם משאיות. אבל הרושם המתקבל הוא שהמחאה הסמלית הזו, שלכולם ברור שאולי תצליח רק לעכב משאית או שתיים היא תיבת תהודה לתסכול שהלך והצטבר מאז פרוץ המלחמה. את בני הזוג ברנשטיין לא תמצאו נשכבים על הכביש ואוחזים בקרקע. אחרי האסון שפקד אותם, הם אולי מגלמים את התסכול הזה יותר מהכול. 

"כולנו מכל הצדדים כבר המון שנים הולכים לקלפי בלי חשק", אומר חיים. "כבר מזמן אין לנו נבחרי ציבור שהלב שלנו מתרחב שהם הולכים להנהיג אותנו. יושבים שם 120 אנשים שאתה כמעט לא מרגיש בהם איזה שאר רוח, איזו ענווה בשליחות. זה ילדותי קצת, אבל יאללה שיעופו כולם". ואשתו מוסיפה: "צריך להתחיל פה מהתחלה. גם ראשי הצבא וגם ראשי המודיעין, כולם צריכים ללכת הביתה".

סמוך לגדר נתקלו בני הזוג ברנשטיין בסא"ל אור בן יהודה, מפקדת קרקל, ומפקד הגזרה אל"מ שמר רביב שהיו מהאחרונים שראו את יהונתן ז"ל. המפגש הסוריאליסטי הזה שמתרחש מתחת לדגל המצרי, כשברקע כבר מתגברות קריאות נגד הממשלה גם מתפתח מהר לדמעות של כל המעורבים, גם של שני הקצינים, שעדיין במשימה.

איריס ברנשטיין והמג
איריס ברנשטיין והמג"דית אור בן יהודה|צילום: n12

חיים ברנשטיין, עדיין במעיל הצבאי, מספר איך ביום הזוי אחד גם קבר בבוקר את בנו, גם חיתן בערב בן אחר במלון הירושלמי אליו פונו תושבי המושב ובאמצע קיבל צו 8, אליו התייצב זמן לא רב אחרי תום השבעה על יהונתן ז"ל. "אני לא חושב שהייתי יכול אחרת. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאנשים הולכים ועושים את העבודה הקשה והמסוכנת ואני נשאר בבית. ובטח על רקע הנפילה של יהונתן. ויש לי עוד שני בנים שמגויסים עכשיו".

ואחרי שהתייאשו מלעצור את המוחים, קציני המשטרה מתאספים בפינה, מחוסרי עבודה, וצופים במחזה. אחד מהם ממתיק סוד, מתברר שכל מה שקורה כאן הוא בלוף אחד גדול. המשאיות, הוא מספר בכלל לא עוברות את הגבול והבידוק נערך מהצד השני של הגדר, הצד המצרי, ומשם ימשיכו המשאיות לכיוון רפיח. כלומר, גם את מעט המשמעות המעשית שאולי עוד הייתה להפגנה הזו איננה. "אם אתה שואל אותי כולם מוגבלים פה. כולם", מסכם הקצין.