רק עכשיו, אחרי למעלה מ-100 ימים, הם מרגישים שהגיע הזמן לספר את מה שקרה בבוקר של השבעה באוקטובר במוצב סופה. המוצב שהפך למלכודת מוות. הלוחמים של סיירת נח"ל היו רגע לפני השחרור. לרובם זאת הייתה אמורה להיות השבת האחרונה בצבא. פגשנו 16 לוחמים שהיו שם, הם ייקחו אותנו אל תוך התופת. והם מדברים לראשונה גם על ההחלטות הכי קשות שלקחו שם.

מוצב סופה נמצא בדרום הרצועה, מול רפיח. תפקידו לשמור על הגבול ולהגן על שלושת היישובים סופה, חולית וניר יצחק. בסוף אוגוסט, הלוחמים של סיירת עורב נח"ל תופסים את האחריות. יש כאן פלוגה מתוגברת במחלקת טנקים ומחלקת מרגמות.

"הכול שקט, אין בלגן, אין איזה משהו רציני שקורה. היינו בטוחים שהגדר זה מה ששומר עלינו", הם אומרים.

יש תחושה שמישהו יכול לחדור את זה בכלל?

"לא. אין שום סיכוי".

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

חצי מהלוחמים יוצאים בבית

סמ"ר במיל' מתן, לוחם עורב, סיירת נח"ל: "שבועיים בערך לפני האירוע, הייתי באוגדה ושם הכינו אותנו לתרחיש הקיצוני, אחד לאחד מה שיקרה, פשוט עם 10, 12 מחבלים בטופ. ואנחנו אומרים סוג של 'בוא נראה אותם'".

באותה השבת מחצית מהלוחמים יוצאים הביתה, כמו בכל סוף שבוע. בחמאס למדו בדיוק איך הכוחות שלנו פועלים. בחמש בבוקר מתעורר המוצב לכוננות עם שחר. ואז מטח. "מטח אימים נקרא לזה, כמו סרט", אומר מתן. "מאות טילים, פצמ"רים נופלים מולנו", מתאר סמ"ר במיל' שמוליק, לוחם עורב, סיירת נחל.

סגן רותם, מפקד צוות בעורב: "שנינו ישנים באותו חדר במגורי הקצינים פתאום שומעים בומים. מבינים שמשהו מוזר קורה עולים מהר על ב', לוקחים את הנשק ורצים למרחב המוגן".

רועי צ'אפל ז"ל, המ"פ מבין מיד שמתפתח כאן אירוע מיוחד ומחלק את כולם לגזרות ואומר "כל מה שאתה רואה תחסל".

סגן אמיר, מפקד צוות בעורב: "אני מקבל שיחה מהמ"פ, שומע כבר בשלב הזה שהוא מאוד נסער. הוא אומר לי, 'אמיר, חמושים חוצים את הגדר'. אני לא מבין באיזו כמות, אני לא מבין אם זה בגזרה שלנו או בגזרה הצפונית".

הם נכנסים לכוננות מוגברת, בהתחלה עוד היה דיווח מהתצפיניות על התקרבות חשודה לגדר, עד הרגע שהתצפיתנית אומרת "אין לי מצלמה". הם שומעים בקשר שמחבלים חצו את הגדר באזור סופה ומתחילים לקבל אש. הם לא מדמיינים אפילו שיש מחבלים שהגיעו למוצב, אבל בשלב הזה המוצב כבר מוקף.

צילום ממצלמת גוף של מחבלי חמאס
צילום ממצלמת גוף של מחבלי חמאס

הם מבינים שהם מוקפים

"ואז אני רואה ארבעה טנדרים ומלא אופנוענים טסים. ומתחילים לירות בהם". אומר אמיר, הקצין הבכיר במוצב. הוא שומע את הירי הזה ועולה לעמדת התצפית, לראות מה קורה מעבר לחומות. הוא עדיין לא מבין שהמחבלים כבר כאן.

הם מבינים שהם מוקפים. השעה עדיין לא שבע בבוקר וזאת התמונה במוצב: בש"ג הקדמי נמצא כוח הכוננות, יש להם פצוע ראשון. בתוך הבסיס שאר החיילים מתארגנים ללחימה. בש"ג האחורי לוחמי המרגמות סופגים את המתקפה הקשה ביותר.

סמ"ר אשל, לוחם בגדוד 50, חטיבת הנח"ל: "אני, איך שהגעתי לעמדה, התחילו לירות עלינו ואז ישר קיבלתי כדור לצוואר, ואז נפלתי ונחנקתי כזה".

סמ"ר עמית, לוחם בגדוד 50: "אני קיבלתי כדור נכנס לעצם, יוצא ומרסק אותה, ופה, בראש כזה. תשמע, זה לא כואב. האדרנלין וזה פשוט גרמו לזה שזה לא יכאב, אתה ממשיך להילחם".

סמ"ר שמוליק, לוחם עורב: "פתאום אני רואה שיירה של 12 אופנועים בערך, עם קלאצ'ים ועם אר-פי-ג'י ודברים". בהתחלה הוא בכלל חשב שזה קיבוצניקים יצאו לטייל.

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

ההחלטה הקשה בחיים

המחבלים נוסעים לקיבוץ חולית. "אנחנו מקבלים אש מסיבית. איך שהם נוסעים לקיבוץ, אמרנו לנהג לנסוע מהר לש"ג של חולית, לעקוף אותם. אנחנו ממש נוסעים מקביל אליהם, ותוך כדי הם יורים עלינו", מספר שמוליק.

בשלב הזה הקרב מתנהל כבר בשלוש חזיתות. בכניסה לקיבוץ חולית הקרב עם המחבלים נמשך. אבל הכוח של מתן נמצא בנחיתות מספרית קשה מולו.

סמ"ל רוני: "מחבל מכוון אליי אר-פי-ג'י, חטפתי אש. אני שומע את צ'אפל אומר חטפתי כדור". רוני גורר את צ'אפל, ואז רוני נפגע מירי ברגל - ואף אחד לא עונה לו בקשר.

בינתיים בכניסה לקיבוץ חולית הקרב נמשך. לקרב הכי חשוב בחיים שלהם כלוחמים, הם הגיעו עם שש מחסניות, נשק ואמצעי לפיזור הפגנות.

מתן: "אני ידעתי שאני הולך למות. אני ידעתי, בידיעה. פשוט אמרתי שאני אקח איתי כמה שיותר. ואז אני בעצם מקבל שיחת טלפון מהחפ"ק מ"פ, 'מתן, אני פה לבד, קיבלנו אר-פי-'גי, יש פה עוד מחבלים, בוא תציל אותי'".

"אתה מסתכל על חולית, רואה עדיין את המחבלים בפנים אתה בעצם עוזב אזרחים כשיש מחבלים בתוך קיבוץ. אין החלטה קשה מזאת. אבל אני גם מנהל את הסיכונים ואני מבין שאם אני נשאר פה עוד שתי דקות אני בעצמי מתפוצץ. ואני מחליט לנתק. בחזרה למוצב סופה", מתאר מתן.

 

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

המחבלים פורצים למוצב

במוצב סופה מתקפת החמאס מתגברת, בש"ג הקדמי נמצאים ארבעה לוחמים ופצוע. בש"ג האחורי לוחמי המרגמות סופגים אש כבדה. הם מחלצים את עצמם עם פציעות רבות אל תוך המוצב.

כדורים שורקים בתוך המוצב. הוא תחת מתקפה משלושה כיוונים. בחדר הקטן הזה שליד הש"ג האחורי שני חובשים מטפלים בשלושה פצועים קשה. ואז... "אללהו אכבר!" - המחבלים מצליחים לפרוץ את השער והלוחמים מתבצרים בחדר האוכל מוכנים לקרב האחרון על המוצב.

הצוות של מתן מגיע לרוני הפצוע. הם נלחמים מתוך תעלות ליד האנדרטה שבמוצב. האדמה מתפוצצת לידם.

שמוליק: "פתאום בום, קיבלתי... קיבלתי את הכדור. הכדור פגע לי מתחת לבית השחי, הסתכלתי לשמיים והשפריצים ממשיכים לצאת, אני מרגיש את החיים מתרוקנים ממני. ואני מרגיש כזה רוגע, שלווה, אהבה כזה, ממש יוצא מהגוף. פתאום כל החיים שלי רצו, כל החיים של המשפחה שלי. ואיך שחשבתי על המשפחה שלי, זה החזיר אותי חזרה לגוף. ואני מבין שאני יכול להציל את החיים שלי. אני צועק לתמנו: 'תמנו, שים לי CAT' (חוסם עורקים), אני עומד למות'".

 

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

המצור הולך ומתהדק

מתן מקבל טלפון וממונה למפקד גזרה, הוא מכניס את הטלפון לכיס ומקבל רסיס לצוואר. מהאנדרטה שבה הם נמצאים הם יכולים לראות עכשיו איך המוצב נשטף במחבלים. בפנים כל כוח הנח"ל שנותר בחיים מתרכז בחדר האוכל הממוגן. הפצועים שוכבים מאחור ורותם יחד עם לוחם נוסף נעמד באומץ בפתח.

רותם: "אני רואה את המחבלים בעיניים 5-4 מטר ממני. ואנחנו יורים. וכל כמה דקות משחילים לך רימון פנימה. אתה שומע את הרימון ואתה רואה אותו מתגלגל לידך אתה מרגיש כאילו זה הולך להרוג אותך. זה מתפוצץ, בום חזק, אבל הייתה לי תחושה כזו שאם אני עוזב את הדלת, לא אני ולא מי שאיתי כנראה, לא נצא בחיים".

בחדר האוכל הנצור באותן שעות, הפצועים מאחור, מי שיכול להילחם משיב באש, והמחבלים ממשיכים לגלגל רימונים פנימה.

רותם: "בשלב מסוים אחד הרימונים מתפוצץ ממש לידי וכל רגל ימין שלי הייתה עם רסיסים. אחד הלוחמים שם לי חוסם עורקים וממשיכים".

זו תמונת המצב שלוש שעות לתוך הלחימה. בש"ג הקדמי הלוחמים מצליחים עדיין להתבצר, אבל אין להם יכולת להוציא משם מתקפת נגד. הם מגיעים למצב שהם עם מחסנית אחרונה, אין ירי, צריך להתקמצן. באנדרטה יש כבר חמישה הרוגים ושישה פצועים. הכוח שנותר תופס מחסה בקומה העליונה. אין מחסניות, אין מים. אלו השעות הכי קשות. הם לבד בלי סיוע, והמצור הולך ומתהדק.

אשל: "המחבלים צועקים לנו כל מיני קריאות בעברית, 'תרימו ידיים, תיכנעו'". והרימונים לא מפסיקים.

רותם: "אני חטפתי שם גם רסיסים בכל הגוף. יורד עם נשק על הרצפה, שלולית דם מתחתיי. כאילו רק מחכה שהמחבל יגיע לתת כדור וזהו".

עמית: "אחד הרימונים התפוצץ, הרגשתי שהגוף שלי נשרף, שממש אני עולה באש".

המחבלים מצליחים לפוצץ גם את הדלת האחורית של חדר האוכל. הלוחמים בפנים מצליחים גם הפעם לבלום את הכניסה שלהם, אבל זה הולך ונהיה קשה. באחת וחצי בצוהריים מגיע מסוק קרב של חיל האוויר.

 

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

 המסוק יורה על המוצב

המחבלים מסתובבים בחופשיות במוצב, החיילים מתבצרים בחדר האוכל. המסוק יורה על המוצב מהאוויר. הכול בפנים רועד.

עמית: "אתה מבין שזה קרוב ואתה מבין שיכול להיות שמפה אתה יוצא חי".

בשתיים וחצי בצוהריים נחתו מסוקים שפינו את הפצועים מהאנדרטה, ואז פרצו למוצב לוחמי השייטת. שלוש שעות לקח להם לטהר את כולו מהמחבלים ולהחזיר את השליטה לצה"ל.

שלושה וחצי חודשים אחרי, שבנו איתם למוצב סופה. זאת הפעם הראשונה שהם חוזרים למוצב שעבר מאז שיפוץ, ואולי הטיח והצבע יצליחו לכסות את הפצעים.

"יש פה ריח של מוות, אחי, במקום הזה", הם אומרים. מסתובבים שם שעה ארוכה, מחפשים משהו שיזכיר, אולי חיפשו גם את מי שהיו לפני היום ההוא.

 

לוחמי הנח
לוחמי הנח"ל שנלחמו במחבלים שפרצו לסופה

שלושה חודשים אחרי, איך מסתכלים על זה?

אמיר: "אני חושב שקשה להסתכל בתחושה של גאווה על אירוע כזה, אבל אני חושב שהרבה מאיתנו מאוד שלמים עם איך שהתנהלנו שם".

רותם: "בסוף התושבים נפגעו, שזה הייתה משימה של כל הגזרה. אבל עשית את הכי טוב שאתה יכול באותו רגע. היינו שם מאה אחוז".