עינת דומב הר מקפידה כבר 32 שנה לעלות מדי שנה אל בית העלמין הצבאי ברעננה, מקום מנוחתו הנצחית של אחיה, רועי ז"ל, לוחם גבעתי שנפל בקרב בדרום לבנון. הוא היה בן 20 במותו. השנה, לראשונה מאז נפילתו, היא לא תהיה שם. משנודע שבבית העלמין ברעננה צפויה לנאום סגנית השר מיכל וולדיגר, היא שלחה לה דואר אלקטרוני והפצירה בה שתימנע מלהופיע. אך נכון לעת כתיבת שורות אלו וולדיגר צפויה לנאום כרגיל. עבור דומב הר זה יותר מדי: "היא נציגת ממשלת החורבן. אני לא אוכל להיות במחיצתה".
"הם אומרים 'שנהיה ראויים לקורבנם' ו'אנחנו מחבקים אתכם, המשפחות השכולות', אבל כל כך קל לשכוח את זה דקה אחרי ואז מתנהגים אליי כמו אל זבל", היא תוקפת בריאיון ל-N12. "למה אני צריכה להיות בחברתכם? מי אתם בכלל? איזה אנשים רעים. זה מה שכל כך מכאיב לי, זה מה שמקומם. איך אפשר לשאת את הדיסוננס הזה? הם כולם הזמן מתנהגים כמו חרא ואז מגיע הרגע שהם אומרים 'לא, נהיה ממלכתיים'. זה לא עובד ככה. אנחנו כמו אישה מוכה שבעלה מכה אותה ושוב מכה אותה, אומר אז 'מצטער', ושוב ממשיך. במקרה כזה צריך לקום וללכת, לא? כך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו".
דומב-הר, תושבת הוד השרון ורואת חשבון במקצועה, היא ממובילות הפגנות המחאה בעיר ילדותה, רעננה. את מחאתה היא מתכוונת להביע ביום הזיכרון הזה בדרך יצירתית - היא שכרה אולם אירועים שבו תערוך הבוקר (שלישי) טקס זיכרון אלטרנטיבי בפורום אינטימי ומצומצם. "בטקסים האלו אין כלום. אז למה? אני אלך ואבנה טקס יפה ומכובד. נעמוד בצפירה, נשיר שירי רעות, נספר על רועי ומי הוא היה, על הערכים שהוא גדל עליהם והחברים יספרו סיפורים".
דומב הר לא לבד. הבוקר צפוי להיערך טקס זיכרון אלטרנטיבי ברוח דומה בשדרות רוטשילד בתל אביב מול "היכל העצמאות", שבו התקיימה לפני 75 שנים הכרזת העצמאות. מאחורי האירוע הזה עומדות כמה משפחות שכולות - שביום הזיכרון הזה לא יכולות לשאת את חוויית העליה אל קבר יקירם.
"מחאת האוזניות" נגד נאומי הפוליטיקאים
לעומתם, רותם אברוצקי בחר בגישה שונה לשם הבעת מחאתו. "זה נראה לי לא נכון", מצהיר אברוצקי. "בשבועות האחרונים אני רואה פוסטים של הורים ומשפחות שקוראים לא להגיע לבית העלמין, או מגדילים לעשות וכותבים על הקבר שהם מבקשים סליחה שהם לא יגיעו כי הם הולכים להילחם על הדמוקרטיה. שמעתי כל מיני רעיונות בתקופה הזאת וכולם נראו לי מאוד מאוד בעייתיים. אז אני אמרתי לעצמי 'לא, אני פשוט ארכיב אוזניות'".
ערן אברוצקי ז"ל, אחיו הגדול של רותם, נהרג בקרב ברמת הגולן ביום השני של מלחמת יום הכיפורים וטמון בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הוא היה בן 20 במותו. כשרותם נתקל לא מזמן בתמונה ישנה של אחיו המנוח, היא עוררה בו השראה למחאה יצירתית. בתמונה נראה ערן ז"ל כשהוא במטווח מרכיב אוזניות השתקה - ובשבועות האחרונים מפיץ רותם אחיו ברשתות החברתיות קריאה לבני משפחות שכולות לשלוף אוזניות שכאלו בעת שיחלו נאומי הפוליטיקאים ולהפנות אליהם את הגב במופגן.
במקביל מתנהלת יוזמה דומה של אחות שכולה, שגם היא קראה למשפחות שכולות להרכיב אוזניות בעת הנאומים. לשם כך אף הורכבה רשימה של שירים וקטעים מוקראים שהוכנו מראש, ושלהם יכולים להאזין בני ובנות המשפחות השכולות כשיישמעו הנאומים.
"מה אתם מספרים לנו את כל הסיפור הזה?", פנה אברוצקי לפוליטיקאים ואמר: "אתם יכולים לקרוא שיר או לספר את סיפורי הגבורה, ולא חסרים סיפורים כאלו, אתם יכולים לעשות המון דברים. אבל זה כמעט ולא קרה לאורך השנים ועכשיו, לקינוח, פה בראשון, איפה שאני חי, אנחנו מתבשרים שגברת שלא שירתה בצבא ולא שירות לאומי, מסיבות כאילו דתיות ולפי פרסומים שקראתי אפילו ניסתה להיות בתקופה הזו מנחה בערוץ הילדים".
אלא שבינתיים מאברוצקי עצמנו נחסכה עוגמת הנפש שמפניה חשש כשהשרה מאי גולן, שהייתה משובצת לנאום בבית העלמין בראשון לציון, הודיעה ביום שישי כי היא מוותרת על נוכחותה בטקס. במקומה צפוי לנאום שם חה"כ בני גנץ. ועם זאת, "מחאת האוזניות" - כך מצהיר אברוצקי - תהיה נוכחת היום בכמה בתי עלמין. לטענתו עשרות אנשים כבר פנו אליו והודיעו כי ינהגו כך בטקסים. "יהיו הורים שיצאו ויהיו צעקות", אומר אברוצקי. "אני מקווה שלא תהיה אלימות, אבל צעקות יהיו. מדובר באנשים שנמצאים בסערת רגשות מאוד גדולה והם יכולים לעשות כל מיני מעשים. אני לא יכול לצפות דבר כזה".
"לא רוצה לשמוע את ההטפה הזו יותר"
"כבר לאורך תקופה, לאורך שנים, השיח במדינה הזו הולך ומקצין והתחושה היא פשוט תחושה של גועל נפש", אומרת דומב הר. "קוראים לנו בשמות נוראיים - ואז מגיע הרגע של הנאומים השחוקים שהם עומדים ונושאים ולא אומרים דבר".
"אתם חייבים לי", אומרת דומב הר על הפוליטיקאים שאת נוכחותם בבתי העלמין היא אינה מוכנה עוד לשאת. "המדינה הזו חייבת לי והיא חייבת לי בענק. המדינה הזו גמרה לי את החיים, היא גמרה לאבא שלי את החיים והיא גמרה לאימא שלי את החיים. ואז מה אתם עושים? אתם הולכים ושוברים את הכול והופכים אותנו לדיקטטורה. מה זה צריך להיות? ואז אתם לא יכולים גם לשמוע מחאה ושולפים צילום של החזרה הגנרלית? איך אתם מעיזים לשלוח מאבטחים שיעמדו בכניסה לבתי עלמין כדי לבדוק שלא יכניסו דגלים או משרוקיות? אז אני לא רוצה להיות חלק מהפארסה הזו, זה לא מתאים לי".
והיא ממשיכה בביקורת החריפה: "ויש גם את הקיצוניות הדתית שקוראת פה אבל לא נותנת לחיות. אבל אני צריך להיות כל הזמן ממלכתית ולהכיל את הרצונות והרגשות ושחס חלילה לא אוכל חמץ מול האומללים. ואז אני שומעת כבר 32 שנה את אותו רב שחוזר כל שנה על אותו נאום שבו הוא מטיף לנו שנגיד תודה ונהיה מאושרים, כי הדם של יקירינו מרווה את אדמת ארץ ישראל. חלאס, זה לא לעניין, אני לא רוצה לשמוע את זה יותר. רד ממני. הדיבורים האלו אולי מתאימים לציבור שלך, אבל לא לציבור שלי. הקשקושים האלו לא רלוונטיים לחצי מהציבור פה, ואתם לא מתייחסים אליו".
"אני כל שנה יוצאת עצבנית מהטקסים האלו", מכריזה דומב הר. "אני יכולה להרים את עיניי ולנשום כי אני יודעת שאחי נהרג למען מטרה ומשמעות. הוא הגן בגופו על ילדים קטנים בגבול הצפון ומנע פיגוע ענק. יש לזה משמעות, אני יכולה להתחבר אליה ואני יכולה לקום בבוקר. אז נכון, זה כואב נורא ואתה בוכה נורא וזה סוף העולם - אבל אתה מצליח לנשום. אבל כשמספרים לך סיפורי סבתא שלא רלוונטיים לכלום אתה לא יכול לנשום. אי אפשר לנשום כשאתה יודע שמסתכלים עליך וצוחקים לך בעיניים. כי אתה רק כלי לשרת דיקטטורה וכלי לשרת את ההתרבות של החרדים והשאיפות האימפריאליסטיות של המשיחיים".
"אח שלי ננטש בחייו, לא אעזוב אותו"
ועל אף שמצא לנכון לבחור בדרך אחרת מזו של דומב הר להביע את מחאתו, גם אברוצקי חש כמותה כבר שנים רבות - ומצביע על חוסר התכלית שבטקסים הממלכתיים ביום הזה. "מה זה אומר להיות ליד הקבר? בוא נדבר על זה רגע, זה לא בשבילנו. זה יום בשביל עם ישראל. גם אני מאוד משתדל לזכור את הנופלים שהם לא אחי. אנחנו שם בשביל תחושת היחד, יחד עם החברים שלנו והקרובים שלנו. מחבקים ותומכים אחד בשני. אז בגלל שהפוליטיקאים חצו כל גבול ואיבדו לחלוטין את הבושה, או כל בוחן עצמי של מציאות, אנחנו לא נהיה שם?".
"אח שלי ננטש בחייו פעם אחת יותר מדי. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה והוא עף כמה עשרות מטרים ומת מאיבוד דם. אז עכשיו אני אעזוב אותו פעם שנייה? זה נראה לך נורמלי? ועוד בגלל מי ובגלל מה", הוא אומר בכאב. "בשום אופן לא. אבל את המחאה שלי אני אביע בדרך סמלית, אבל מאוד מהותית. בעולם שבו סיפור אפשר לספר בפריים, אז יראו אותנו עם האוזניות. אני חושב שהאוזניות על אוזני ועל אוזניהם של בני משפחתי יעבירו את המסר, יחד עם הגב המופנה, הרבה יותר חזק".
"אגב, זה תמיד הפריע לי, העניין של הנאומים של הפוליטיקאים", ממשיך אברוצקי, יוצר סרטים עצמאי המשמש גם כיו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב. "השנה זה פשוט הגיע לרף שזהו, אי אפשר יותר להמשיך ככה. הגיעו מים עד נפש. הפוליטיקאים תמיד רותמים את היום הזה לצרכים הפוליטיים שלהם, הם לא מסוגלים שלא לעמוד בפיתוי הזה. והנוכחים, והם רבים, הם קהל שבוי. הם מדברים על אחדות ו'נכניס להם' וכל מיני מסרים מיליטנטיים".
"עושים כאילו כי צריך להיראות עצובים"
בין היתר גם על הרקע הזה נמנע אברוצקי בחלק מהשנים האחרונות מלפקוד בימי הזיכרון את קברו של ערן ז"ל. בחלק מהשנים, הוא מספר, העדיף ביום הזה לקחת חלק בטקס יום זיכרון אלטרנטיבי המתקיים מדי שנה בתל סאקי, סמוך למקום נפילת אחיו. השנה, דווקא השנה, הוא כאמור ישוב אל בית העלמין. אימו, בת עמי, נפטרה לפי ארבעה חודשים - ולראשונה משפחת אברוצקי תגיע אל בית העלמין בלעדיה.
"בטקס בגולן אין פוליטיקאים, רק חברים ומשפחות. זה אירוע מרגש ומחמם לב בצורה בלתי רגילה ובאמת נקרעתי בשנים האחרונות בין להיות שם - אני לא צריך טקס אלטרנטיבי כי כבר יש לי אחד כזה, והוא מדהים - לבין להיום עם המשפחה", אומר אברוצקי. "אבל אימא התבגרה והייתי צריך להיות לידה, וגם אחי דורון (אלוף במילואים דורון אלמוג, כיום יו"ר הסוכנות היהודית, י.כ.) ביקש שנהיה יחד, אז אנחנו קצת קרועים בעניין הזה. אבל גם בגלל שאימא נפטרה וגם לאור הנסיבות השנה בטח ובטח שאין מצב שאני לא מגיע לעמוד ליד קברו של ערן".
"בשבילי כל יום הוא יום הזיכרון, אתה לא באמת צריך את היום הזה. היום הזה הוא לא בשבילי, כל יום ב-32 השנים האחרונות הוא יום זיכרון בשבילי", מסכמת גם דומב הר. "היום הזה הוא בשבילכם, כדי שאתם תעריכו ואתם תזכרו. ואז מה קורה בטקסים? אתם לא באמת מפנימים ולא מעריכים ולא כלום", היא אומרת על הפוליטיקאים. "עושים על כולנו כאילו, כי רשום בלוח השנה וצריך לעשות וי ולהיראות עצובים".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv