עשרות שנים הדפים האלה, הדוחות האלה, היו סגורים במדפים בארכיון צה"ל - כי זה סיפור שהיה נוח לכולם להעלים ולשכוח: איך צה"ל ריגל אחרי החיילים שלו, איך צה"ל היה סוג של האח הגדול לבנים ולבנות של כולנו. למה? עד עכשיו לא ברור.
"זה כמו היסטוריה אלטרנטיבית, היסטוריה שאנשים כתבו בעצמם, זה לא ייאמן", אומר אסף בנית, שביים סרט על הנושא, בעודו מדפדף במכתבים הישנים שעליהם נכתב "אישי בהחלט" ו"סודי ביותר. נעמה אליה שוויקי, שהייתה קצינה ביחידה הזו, עונה לו: "כל החיים שלהם פה, לחלוטין. זה סודי ביותר. אתה יושב על המכתבים וקורא אותם, אתה לומד את נימי נפשם של החיילים והם לא מודעים לזה. בעיניי זה לחלוטין האח הגדול".
"הדברים הכי כמוסים ופרטיים של החיילים"
כמו כל דבר, בצה"ל היו ליחידה הזאת ראשי תיבות - צד"ח: צנזורה לדואר חיילים. זו יחידה שהוקמה ב-1948 בהוראה ישירה של בן-גוריון, כדי לקחת ולקרוא את כל מכתבי החיילים בצה"ל. המטרה הרשמית: למנוע זליגת סודות צבאיים, ביטחון שדה ומידע. "לאט לאט ראינו שמביטחון שדה וביטחון המדינה זה זלג והגיע לדעות פוליטיות, לנטיות מיניות, לדעות על יחסים בין חילונים לדתיים, אשכנזים ומזרחים - כל הדברים הכי הכי כמוסים ופרטיים וסודיים של החיילים", מסביר בנית.
"זה עולם שלם של האח הגדול שבמשך 50 שנה העתיק, יירט וניתח את אותם מכתבים של חיילים", מציין החוקר, פרופ' שי חזקני. ושוויקי, שמכירה את המכתבים האלה מקרוב, מרחיבה: "מה שמעניין בעצם את הדרג הבכיר זה לדעת באמת מה התחושות של החיילים. וכשהם כותבים במכתבים, הם כותבים באמת את מה שהם מרגישים".
זו הייתה אופרציה די מטורפת. בשנות ה-50 עברו בצה"ל יותר ממאה אלף מכתבים בחודש, כולם נשלחו קודם כל לבסיסים של הצנזורה. שם ישבו עשרות חיילות, בדרך כלל, שפתחו את המכתבים, סרקו אותם וחיפשו נושאים שהוגדרו מראש על ידי מפקדי הצבא. "ואז פעם בשבועיים, לפעמים פעם בחודש, מכינים את הדוח הזה - 'דוח דעתו של החייל', מפרט חזקני, "ושולחים אותו 'בתפוצת נאט"ו': לאלופי הפיקוד, לרמטכ"ל, לסגנו, לשר הביטחון ועד לראש הממשלה".
"הסירו מהמכתבים ביקורת על ישראל"
פרופ' חזקני הוא חוקר במכון ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד ליד וושינטון. הוא נתקל, כמעט במקרה, בתיקים האלה כשעבד על פרויקט אחר. הוא ישב חודשים ארוכים בארכיון צה"ל, קרא את הדוחות בזה אחר זה וגילה למשל את הדוח מ-1949 - סודי ביותר מכתב בנושא עולי צפון אפריקה שנשלח לשר החוץ ועל החתום חיים הרצוג ראש מחלקת המודיעין בזמנו ואחר כך נשיא המדינה, וכמובן אביו של הנשיא הנוכחי.
"הוא כותב להם: 'הגורם המפריע ביותר בקליטת עולי צפון אפריקה הוא הרגשת הנחיתות והבידוד שלהם'", מצטט חזקני. "'אין זה כלל מן הנמנע שהציבור המתמרמר אשר עליו נמסר כאן עלול לשמש בידי בעלי יוזמה חומר פורה לפעילות פוליטית נפסדת'. וציון, אתה יודע מה הכוונה - הם יכולים להיות תומכי חרות או תומכי ליכוד. זה מה שמעניין את חיים הרצוג". עוד צץ בין הדוחות נושא "החומר האנושי בגדודים הקרביים", ובאחדמ מהם נכתב: "אין קורדים (ה-ק' במקור) ושאר שחורים".
הנושא של המתחים הבין-עדתיים בלט מאוד במכתבים מאותה תקופה והעסיק מאוד את בן-גוריון וראשי הצבא, בעיקר בגלל המכתבים שכתבו העולים ממרוקו למשפחות שנותרו בגולה. "כותב חייל מרוקאי בצה"ל ב-1949: אין הזמן מתאים עכשיו בכדי לעלות ארצה. טוב יותר לאכול לחם יבש במרוקו מאשר תרנגולות כאן. הרי זה משמח אותי מאוד - לפחות אתם לא עליתם, ובכך נפטרתם מכל הצרות אשר עברו עליי", מצטט חזקני.
הרבה מאוד מכתבים בסגנון הזה כתבו עולים מצפון אפריקה. הדרך של הממסד להתמודד איתם הייתה בעזרת אותה יחידה לצנזור דואר חיילים: "לא פעם הסירו מהמכתבים שלהם את אותה ביקורת על ישראל לפני שאותם מכתבים הועברו למשפחותיהם במרוקו כדי שחס וחלילה לא יידעו מה קורה בישראל בעצמה בשנות ה-50", אומר חזקני.
"עסקנו במציצנות אבל בשירות המדינה"
נעמה אליה שוויקי הייתה קצינה ביחידה בראשית שנות ה-90. החיליים, שלא שיערו שכל מילה מנוטרת, כתבו במכתבים על הכול: מגירוש הערבים ב-1948, טראומות המלחמות - וגם בנושאים אישיים אינטימיים לחלוטין, כמו חיילות שקיימו יחסים בפעם הראשונה: "הכול - מה היא עשתה, עם מי היא עשתה, כמה היא עשתה, איה היא עשתה, כן רצתה, לא רצתה", מפרטת שוויקי. ואסנת עופרי סמני, שהייתה קצינה ביחידה מ-1972 ועד 1999, מוסיפה: "עסקנו במציצנות אבל בשירות המדינה ולטובת מה שאני חשבתי שהיה טובת המדינה".
כדי שהמעקב יהיה ביעילות מקסימלית, כל צנזורית קיבלה לטיפולה יחידות ספציפיות וקראה באופן קבוע את המכתבים שלהם. ושוויקי נזכרת: "זו חתיכת היכרות אינטימית, אני מכירה אותם בשם, לפעמים הם שולחים תמונה ואני יודעת איך הם נראים. אני יודעת עליהם עליהם כל דבר - זה מעניין וזה מפתה ונורא נורא מושך".
"אני למשל קראתי דואר של היחידה של בעלי והייתה שם אחת שכתבה קבוע כל יום מכתב, אני הרגשתי שהיא ואני כבר חברות. אחרי כמה זמן יצאנו לסרט ביום שישי והוא פגש אותה והציג לי אותה 'תכירי, זאת כך וכך' ואני אומרת 'בטח, זו היא' ופתאום אני תופסת את עצמי ומבינה שאני בתקלה עם עצמי. כן, זה קורה - אתה קורא דואר של אותו חייל באופן קבוע - חיים של אחרים".
"דרך הדואר הצמוד נוצרים קשרים חד-צדדים עם חיילים שקראתי יום יום או פעם ביומיים את המכתבים שלהם. הפיתוי להפוך אותו לדו צדדי הוא מאוד גדול", מודה הקצינה סמני. וחזקני מספר: "במקרה אחד שהתגלה לנו תוך כדי התחקיר של הסרט - צנזורית שהתאהבה בחייל שאת מכתביו היא קראה בעצם פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם אותו חייל, מבלי לספר לו שהיא הייתה זו שקוראת את מכתביו באופן סדיר".
"אני רק הלשנתי"
ולא רק זה. הצנזוריות נדרשו לדווח על חיילים שכתבו על עישון סמים ועל יחסים הומוסקסואליים. באותם ימים החשש היה שחיילים בארון יהיו נתונים לסחיטה. "סטייה מינית, איך יכולנו לקרוא להם?", מסבירה סמני. "כך זה הוגדר בזמנו. כתבנו חשד לסטיות מיניות, היינו עדינים".
ומה עשו עם הדיווחים?
"תודה לאל, לשם לא הגעתי. אני רק הלשנתי, לא מעבר לזה"
ושוויקי מוסיפה: "מאוד קל להרוס לחייל, מאוד מאוד קל לדווח משהו ואחר כך זה רץ בצינורות ואין לך יכולת לעצור על זה. מה אני חושבת על זה היום? לא יודעת, אני חושבת שעשינו עבודה נכונה וטובה. להגיד לך אם הייתי עושה את זה היום? לא יודעת".
בנית: "אני כתבתי מכתבים כאלה לחברה שלי בצבא ואתה אומר 'בסדר, אני סומך כי זה הצבא שלי'. ואז אתה מגלה שאתה משאב, הדעה שלך היא משאב, החלומות שלך הם משאבים".
שוויקי: "נכון, נכון. לא נעים להגיד לך אבל אתה רכוש צה"ל. התגייסת לצבא, אתה רכוש צה"ל, גם היום"
בנית: "אני חושב שיש לדעת את זה..."
שוויקי: "ויש להפנים את זה"
"המחשבות הכמוסות הן רכוש של צה"ל"
"אמר לי ראש אמ"ן כששאלתי אותו על הסיור של הפרת הפרטיות 'אלו לא בני אדם, אלה חיילים. צריך להבין את זה'", בנית משחזר את השיחה, "'ולכן גם המחשבות הכי כמוסות שלהם זה רכוש צה"ל. אנחנו יכולים לקחת את זה ולעשות מה שאנחנו רוצים, אין בכלל שאלה'". וחזקני מחדד: "רמת החדירה לאינטימיות של אותם אנשים היא באמת משהו שקשה לתאר - אפשר להגיד שאלו דברים שאנחנו מכירים מהשטאזי של מזרח גרמניה וכולי, אבל אתה מגלה שגם כאן בישראל הם היו מאוד נפוצים".
אתה אומר משהו קשה - השטאזי המזרח גרמני. עד כדי כך?
"חד משמעית. זו אופרציה של שטאזי"
אולי לא הוגן לשפוט בסטנדרטים של 2022 דברים שנעשו במאה הקודמת, אבל עדיין עשרות שנים פעלה היחידה הזו ולמאות האנשים שעבדו ושירתו בה היו מעט מאוד ספקות. "להגיד לך שזה טרד את מנוחתי? זה יהיה שקר", עונה סמני. "עם השנים, כשהתפתחתי, זה התחיל לטרוד את מנוחתי ולא רק את מנוחתי מתברר"
אם חיילים כמוהו מצפים לסוג של התנצלות, מה את אומרת להם?
שוויקי: "אני לא מרגישה צורך להתנצל בפני אף אחד"
גם היום?
שוויקי: "גם היום"
אנשים שדיווחת על הנטייה המינית שלהם או שהעברת למצ"ח שהשתמשו בסמים...
שוויקי: "לא"
באמת?
שוויקי: "באמת"
היית מצפה שהיא תחשוב אחרת?
בנית: "כן, האמת שכן"
שוויקי: "אוקיי, טוב"
בנית: "לי זה קשה. אני עשיתי דברים יותר גרועים ממנה בצבא שאני מתחרט עליהם היום ואין לי את השיקול המוסרי לעשות את זה"
שוויקי: "אז בואו נפתח את זה, אוקיי"
אבל את קוראת לזה האח הגדול ועדיין את אומרת "אני שלמה עם זה"
שוויקי: "אני שלמה עם מה שעשינו לפני 30 שנה, כן. היום אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה אבל לפני 30 שנה כן"
הדוח ששינה את דעתו של רבין
יוצרי הסרט "דעתו של החייל" שישודר בהוט 8 מצאו רק מקרה אחד, נדיר, שבו דוח "דעתו של החייל" באמת השפיע. האינתיפאדה הראשונה. יצחק רבין, אז שר הביטחון, מוביל את המדיניות של 'לשבור להם את העצמות' - יד קשוחה מול הפלסטינים. בקיץ 1989 הוא הגיע לבקר גדוד של הנח"ל ברצועת עזה.
"הוא שואל שם את החיילים איך הולך, מה המצב, מה אתם עושים. הם אומרים 'אין שום ספקות, הכול סבבה'", מספר חזקני. "איתן הבר שהיה ראש לשכתו מגיש לו אחרי כמה שבועות את דוח דעתו של החייל שנעשה בדיוק על אותו הגדוד בדיוק באותו המקום ברצועת עזה". ובנית מפרט: "רבין מסתכל עד הדוח וחשכו עיניו. אותו גדוד והם אומרים דברים אחרים לגמרי - 'אני רודף אחרי ילדים', 'שם ילדים בין כוונות', 'מה אני עושה פה? זה דבר נורא מה שאנחנו עושים פה'".
בסרט מצוטטים המכתבים: "העבודה הכי מחורבנת שעשיתי בצבא", "זה היה מבצע מבזה", "המצב משניא עליי את עצמי ואת הצבא". חזקני קובע: "לדיסוננס הזה הייתה השפעה מאוד דרמטית על רבין ועל תפיסת עולמו". לדברי בנית, "זה אחד הדברים שגרמו לו להבין ש'לשבור להם את העצמות' לא עובד, ולעשות את המעבר מלשבור להם את העצמות ללחפש פיתרון מדיני, מה שהיה בסופו של דבר תהליך אוסלו".
אבל המקרה הזה כאמור היה מאוד חריג. וזה אולי הדבר הכי מדהים בסיפורה של היחידה לצנזור דואר חיילים. "בסופו של דבר האופרציה האדירה הזו של ניטור, מעקב והעתקה סיסטמתית של מכתבי חיליים, דוחות פעם בשבועיים - היא לא מובילה לשינויים אדירים, לא בצבא ולא במדינה", קובע חזקני. "לא שינויים טובים ולא שינויים רעים".
"היחידה אולי נסגרה אבל המעקב נמשך"
לא פחות מ-50 שנה נמשכה הפעילות ביחידה הזו, לא למען מטרה חשובה או צורך קריטי אלא כנראה בעיקר כי זה פשוט היה שם. "הכוח הזה שהיה בידי הקברניטים היה מאוד מאוד מושך - הרצון שלי כראש ממשלה וכשר ביטחון מה חושב עליי החייל הפשוט", אומר חזקני. ובנית מחדד: "הצבא לא יוותר על מקור מידע, על בקרה על המחשבות של החיליים, על שליטה שיש לו".
רק דבר אחד הכריע את היחידה הזו: הטכנולוגיה. בסוף שנות ה-90, ברגע שלכל חייל היה טלפון סלולרי, הם הפסיקו בהדרגה לכתוב ולשלוח מכתבי. היחידה נותרה חסרת תעסוקה ונסגרה ב-1998. היום אפשר לראות את דוחות דעתו של החייל סרוקים במחשב באתר ארכיון צה"ל.
הסיפור על יחידת הצד"ח נותר סיפור נוסטלגי, היסטורי, לארגזי הארכיון. ככה לפחות מספרים לנו. לפי חזקני, "היחידה אולי נסגרה, אולי כבר לא כותבים מכתבים, אבל המחשבה שההנהגה הישראלית תוותר על האלקטרודה הזו, על לדעת מה חושב הציבור ומה חושבים החיילים, היא מחשבה נאיבית".
"היום מנטרים את המדיה החברתית, בודקים קבוצות של משתמשים בפייסבוק שהצבא מתעניין לדעת מה הם חושבים, בודקים חשבונות ועמודים", אומר בנית. "זה אותו דבר, פשוט בכסות שונה". וחזקני מסכים ומסכם: "אולי לא קוראים לזה היום דעתו של החייל אלא דעתו של הפיד, אבל המעקב הזה נמשך".