"איפה שאתה רואה שדות חקלאיים של כפר עזה ונחל עוז, אני רואה שדות קרב. והשקט שאתה שומע עכשיו - אצלי בראש יש את רעשי המלחמה. אני מסתכל על הקרב, אני רואה אותו מולי, אני שומע צעקות של הסתערות, אני שומע היתקלויות - ואני שומע הרבה פיצוצים". כך אומר אל"מ ארז אלקבץ, מי שהיה מפקד גדוד 13 של גולני במבצע "צוק איתן" - ובליל האסון בסג'עייה, כשהוא חוזר לגבול רצועת עזה, במרחק לא רב מהמקום שבו התרחש "הלילה השחור" של הגדוד.
אתה שומע אותם עכשיו?
"גם עכשיו, כן"
אתה עומד פה וכל הזמן יורים?
"כן, אני רואה פשוט את הקרב מול העיניים ואני בעיניים פקוחות, גם בלי לעצום אותן אני מצליח לשמוע את הפצמ"רים, את טילי הנ"ט, את אש המקלעים, אני מצליח לשמוע את החיילים שלנו יורים ומסתערים, אני שומע מפקדים נותנים פקודות, שומע את זה כל הזמן".
כי אני לא שומע כלום.
"אה... כי לא היית איתי בלילה של 27.7.2014. אם היית איתי בלילה של 20 ביולי ובכל קרבות סג'עייה של גדוד 13, היית גם אתה שומע"
בקשר הוכרז: "צאו להתקפה - התקפה, סוף"
8 שנים עברו מאותו לילה בסג'עייה, הלילה השחור של חטיבת גולני. 8 שנים, 8 הרוגים בשורה ארוכה של היתקלויות, חייל אחד שגופתו עדיין בידי החמאס וחייל אחר שהצית את עצמו. כולם היו שם בלילה ההוא ועל כולם פיקד ארז אלקבץ. הוא המג"ד ששלח את הלוחמים שלו לסג'עייה בנגמ"ש לא ממוגן, שהפך למלכודת מוות.
אתה ישן טוב בלילה עם ההחלטה שקיבלת?
"אני לא ישן טוב בלילה. כשאני מפקד הלוחמים שלא חזרו לאימא שלהם, גם שניצחנו בכל הקרבות, טוב בלילה אני לא ישן".
כשמבצע צוק איתן נפתח, גדוד 13 של גולני נמצא בגזרת החרמון. בתוך 48 שעות הם עוברים דרומה לשטחי כינוס ומתחילים להתאמן למשימה חדשה - וגם המשימה הזו תשתנה. "המבצע משתנה ואנחנו הולכים להשמיד מנהרות התקפיות ואז יש 24 שעות שמשנות את הגדוד מקצה לקצה. אנחנו מארגנים מחדש את ציוותי הקרב".
אבל זה לא מצב בריא.
"זו מלחמה".
לפי התוכנית החדשה, חטיבת גולני יוצאת כולה למתקפה בגזרת סג'עייה, אבל אין בחטיבה מספיק נגמ"שים ממוגנים מסוג "נמר", וגדוד 3 של אלקבץ מעביר כמה נמ"רים ממוגנים לגדוד הסיור, ומקבל במקומם נגמ"שים חסרי מיגון.
אתה יודע במודע שאתה מכניס אנשים בכלים שלא יכולים לעמוד בפגיעה של נ"ט, נכון?
"אנחנו לא במצב אוטופי. אתה עומד באמצע הלילה, אתה מפקד גדוד, יורים על עוטף עזה בלי הפסקה. יש לך משימה לנגד העיניים ועכשיו יש לך שני מצבים - או שאתה מרים כל היום דגלים ואומר 'חבר'ה אני לא יכול לבצע את המשימה, זה מורכב, זה קשה, זה בלתי אפשרי' - לא ככה חונכתי. כשיש נמ"רים אז נמ"רים, כשיש נגמ"שים אז נגמ"שים - אני לא שם עכשיו את ביטחון הכוח בסדר עדיפות ראשון מול תושבי מדינת ישראל שנפגעים".
היה מישהו שאמר 'זה טירוף להיכנס ככה'?
"לא שמעתי אף אחד שאמר שזה טירוף, אבל כן היו חששות אצל אנשים, כמו שהיו חששות אצל לוחמים לחצות את הגדר בכלל".
"אנחנו לא במצב אוטופי. אתה עומד באמצע הלילה, אתה מפקד גדוד, יורים על עוטף עזה בלי הפסקה. יש לך משימה לנגד העיניים. אני לא שם עכשיו את ביטחון הכוח בסדר עדיפות ראשון מול תושבי מדינת ישראל שנפגעים"
ביום שבת הם בהכנות אחרונות לקראת המתקפה. אלו גם רגעים פרטיים, שבהם כל לוחם כותב משהו, משאיר כמה שורות "למקרה ש". אלקבץ מתקשר לשיחה אחרונה עם אשתו עדי: "אני אומר לה שאני אוהב אותה ושאני אחזור להיות איתה ויש סיכוי גם שאני לא אחזור". ברשת הקשר הוכרז: "עם ישראל כולו מאחורינו. אני בטוח שחטיבת גולני תדע לעמוד במשימה, צאו להתקפה - התקפה, סוף".
"אנחנו חוצים את גדר המערכת, בתוך שניות ספורות נפצע קשה קצין תחת פיקודי בפלוגת השריון", משחזר אלקבץ. "יש לנו עוד צוות טנק שהטנק שלו מתהפך, יורים עלינו מכל כיוון - עם פצמ"רים, עם נ"ט, עם נשקי צלפים - ואתה מהר מאוד בתוך הקרב וזה הולך ונהיה מורכב יותר".
"לא מפנים הרוגים באמצע הסתערות"
גדוד 13 נע כולו בגזרה לכיוון סג'עייה ואז מקבל אלקבץ דיווח על אירוע נוסף - חייל שלו, שון כרמלי, יוצא מהנגמ"ש לתפעל מעצור במקלע ונפגע מירי של חמאס. "אחרי כמה דקות מותו נקבע בידי רופא ואני מקבל החלטה קשה מאוד - שלא מפנים את שון אחורה, כי חייל הרוג זה דבר קשה וכואב אבל לא מפנים הרוגים באמצע הסתערות".
ממש באותן דקות כוח אחר של שני נגמ"שים נע לכיוון השטח הבנוי. ואז נגמ"ש אחד נתקע עקב כשל טכני. השעה היא 00:42. "אני רק שומע בקשר 'הותקלנו משמאל, הותקלנו משמאל'. אין לי נתונים, אני לא מבין מה הולך שם".
כמה זמן לוקח לך להגיע לשם?
"לפי תחקירים שלנו, פחות מ-20 דקות. הדבר הראשון שאני רואה מול העיניים זה נגמ"ש בוער, ואני מתקרב לנגמ"ש ואני רואה חיילים שחלקם יורים וחלקם נמצאים בתוך מטע לימונים ואני רץ בתוך מטע הלימונים, תופס את החבר'ה ואני אומר להם 'אלקבץ פה, הכול בסדר'. לא יודע מאיפה זה בא לי. אני צועד לכיוון הנגמ"ש ובפתח הנגמ"ש אני רואה תמונה שאני לא מאחל לאף אחד לראות, של חיילים שלך שרופים. זו תמונה שצרובה לי בראש עד היום. חיילים שלפני שעה היית איתם בשטחי כינוס והם בוערים לך מול העיניים ואתה מרגיש אותם בוערים בתוכך".
"אין לי מושג מה גרם לזה, אני רק משער לעצמי - זה גם מה שאני מדווח בקשר - שאני מעריך שזו פגיעה מטיל נ"ט, ואני אומר בצורה מאוד ברורה ולקונית: היו על הנגמ"ש 9 אנשים, שניים איתי פה - הקשר והמ"מ - ושבעה חסרים".
על מה שקרה באותן דקות ארוכות ימתחו אחר כך חלק מהחיילים והמפקדים ביקורת חריפה. הם יטענו שהיה שם כאוס, איבוד שליטה, ושהם נותרו חשופים בשטח. "לא, אני לא מקבל את זה", מצהיר אלקבץ. "כשהחייל לבד נמצא בהיתקלות הוא מרגיש בהיתקלות לבד וזה בסדר גמור כי זו תחושה קיצונית. אבל מחלקה בגולני זה לא לבד, גדוד בגולני זה לא לבד וחטיבת גולני זה לא לבד. אבל בקרבות יש גם רגעים של לבד".
"אין לי מושג מה גרם לזה, אני רק משער לעצמי - זה גם מה שאני מדווח בקשר - שאני מעריך שזו פגיעה מטיל נ"ט, ואני אומר בצורה מאוד ברורה ולקונית: היו על הנגמ"ש 9 אנשים, שניים איתי פה - הקשר והמ"מ - ושבעה חסרים"
המציאות הקשה שהתגלתה רק לאחר יום
אלקבץ מקבל באותן דקות החלטה ברורה: להמשיך להתקדם בלחימה למרות הפגיעה בנגמ"ש, לא לעצור את ההתקפה של הגדוד - ורק ביום שלמוחרת הוא יבין שקרה שם עוד משהו: "אנחנו מבינים שככל הנראה אויב שהיה בהיתקלות לקח איתו את החייל הנעדר, את אורון שאול".
ברשת הקשר אמר אלקבץ: "אני פה באירוע של הנגמ"ש, כרגע הפלתי את הבית. אני מנסה להבין איפה שבעת האנשים שחסר לי. אתה יכול להכניס משם את אביחי ללחימה כדי שנוכל לייצב את המצב בין כל הרעשים האלה, אני רוצה לייצב מצב עד ציר חירן, עם אביחי".
אבירם, אחיו הצעיר של אורון שאול, שומע את הקלטת הזו בפעם הראשונה: "אלו שמונה שנים מאוד מאוד קשות, שאני באמת לא רוצה לאחל לשונאים שלי להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. וזה הולך ונעשה הרבה יותר קשה: ממשלות מתחלפות, מפקדים מתחלפים ורמטכ"לים ושרי ביטחון ואורון שם". ואלקבץ משיב לו: "אני יכול להגיד לך שמהצד שלי אני עושה כל מה שאני יכול כדי להחזיר את אורון. אני יודע שזה לא עוזר, אבל זה המעט שאני יכול לעשות מהמקום שלי".
"אתה יודע, אנחנו אף פעם לא דיברנו על זה אבל אימא גם מאוד כועסת", מוסיף אבירם שאול. "היא שאלה אותך 'עם איזה כלי אורון נכנס' ואתה אמרת לה 'עם הנגמ"ש'. ואז היא שאלה אותך 'ובאיזה כלי אתה נכנסת?"
אלקבץ: "ואמרתי לה 'עם הנמ"ר'".
שאול: "ואז אמרת לה 'עם הנמ"ר'. אתה המפקד, אתה אבא של אורון במקרה הזה. הכנסת אותו עם נגמ"ש ונכנסת עם נמ"ר". אלקבץ שותק, ולא במקרה. אין לו באמת מה לומר להגנתם של הנגמ"שים, שהגיעו לצה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, בימים שבהם איום הנ"ט רק נולד. אבל למרות שעברו מאז האירוע 8 שנים, הם עדיין כאן.
"צה"ל עושה את הכי טוב שהוא יכול עם האמל"ח שיש לו"
תראה מה זה, זה מדהים בעיניי - אנחנו בגבול הרצועה, נכון? תראה כמה מהנגמ"שים האלה עדיין פה.
"למה זה מדהים?"
זה מדהים כי אתה חושב שכנראה הבינו שהם צריכים ללכת הביתה.
"אני לא יודע - יש לצה"ל אמל"ח, חלקו מתקדם יותר, חלקו מתקדם פחות, וצה"ל עושה את הכי טוב שהוא יכול עם האמל"ח שיש לו".
אבל אם זה פה 8 שנים אחרי, זה אומר שיהיה מפקד שתהיה לו את הדילמה שלך הייתה.
"יכול להיות, אבל אם זה האמל"ח שיש לו כרגע - אז הדילמה תהיה לו ביחס לאמל"ח שיש לו. הוא לא יכול להיות עם אמל"ח דמיוני".
אם יש נגמ"שים כאלה עדיין בגבול הרצועה, זה אומר שמישהו יעלה עליהם, שיקרה משהו, הם לא סתם פה.
"נכון".
החליט לא להיעלם
המלחמה לא נגמרה בסג'עייה, היא נמשכת מאז כבר 8 שנים. אלקבץ החליט לא להיעלם, להגיע לכל טקס זיכרון ולכל אזכרה. להיות שם בשביל המשפחות השכולות, וזה לא היה פשוט בכלל. אם אפשר לזקק את המורכבות של השנים לרגע אחד, זה האזכרה של דניאל פומרנץ ז"ל שנהרג בנגמ"ש. אלקבץ עמד מלפנים ליד ההורים השכולים, בשורה הראשונה ישב החייל הכי מוכר שלו - איציק סעידיאן. נפשו מצולקת, גופו מצולק אפילו יותר.
כמה היית שם בשבילו, בשביל סעידיאן?
אלקבץ: "אני חושב שהייתי הרבה, ואם יש לוחמים או מפקדים שלי שעדיין פגועים - כנראה לא הייתי מספיק. ואני אומר את זה בצורה מאוד ברורה - אני לא מצליח עם כולם. גם אני מתמודד עם פציעות פיזיות, גם אני מוכר כנכה צה"ל באופן רשמי וגם אני כמו כל מפקד שחווה כאלו אירועים מורכבים - גם אני חושב מחשבות ביום ובלילה עד דברים שקרו שם".
אז יש אצלך פוסט-טראומה?
"רשמית עדיין לא".
החברים מהפלוגה עמדו מאחור, חלקם ניגשו אחר כך לאלקבץ ואחרים שמרו מרחק. אחד הלוחמים מספר לו: "הייתי בן אדם מאוד שמח, מאוד היפר, מאוד נהניתי מהחיים, איבדתי את כל ההנאות ברגע. אני לא יכול לשבת במסעדה - כל פתיחת דלת בבית אני יכול לתת מכות למישהו, כל רעש קטן".
אלקבץ: "אתה צריך להשלים עם זה, כולנו היינו שם באותו המצב וסמוך עליי שאני די מבין במה שאני אומר, זה גם לא מסובך. אלו תהליכים בירוקרטיים פשוטים, לא קשים", והלוחם מסכם: "רק שיטפלו בי, רק טיפול אני רוצה".
"ארז, בשונה מהרבה מפקדים שאני מכירה, קיבל החלטה מודעת שהוא מתמודד גם בשדה הקרב הזה - אני לא יודעת איזה יותר קשה לו"
ורדה פומרנץ, אימו של דניאל שנפל באסון הנגמ"ש
כמה טעון מתחיל הקשר עם ארז?
ורדה פומרנץ, לשעבר ראש חטיבת נפגעים בצה"ל ואימו של דניאל ז"ל: "תקשיב, המשפחות - אם היו יכולות - היו משפדות לו את הצורה. חלק גדול מהכעס של המשפחות היה עליו, הוא היה המפקד של הילדים שלנו, לא יעזור שום דבר. אני זוכרת אותו ואותי יושבים לסעודה באחד הבתים בצפון והוא מכווץ והם לא מצליחים להיות נחמדים".
"ארז, בשונה מהרבה מפקדים שאני מכירה, קיבל החלטה מודעת שהוא מתמודד גם בשדה הקרב הזה, אני לא יודעת איזה יותר קשה לו".
גם היום, המציאות לא משתנה
8 שנים עברו, עוד מבצע בעזה הסתיים לא מזמן. בכל פעם שאנחנו מקווים שהמציאות תשתנה, היא שוב מכה בנו. וגם במוצב המשקיף על סג'עייה פתאום היה ניתן לראות את הנגמ"שים חסרי המיגון, אלו שצה"ל רכש בשנות השבעים.
הבנת אז, לפני 8 שנים, כמה זמן עוד תימשך אצלך המלחמה הזאת?
"לא עסקתי בזה אז. כשיורים עליך ויש לך משימה לנגד עיניך, אתה לא חושב כמה זמן המלחמה הזו תימשך בחיים. מלחמות מתחילות, יש להן תאריך התחלה ואין להן תאריך סיום. יש ימים שאתה מרגיש את המלחמה קרובה מאוד, אתה מרגיש את האש בוערת בתוכך, יש ימים שאתה מרגיש את המלחמה קצת יותר רחוקה, אבל היא תמיד שם. אין סיום למלחמה, היא איתי כל הזמן".