"הייתי רוצה להיכנס, כדי לראות את הדרך האחרונה של אבא שלי", משתף רועי, בנו של יוסי אברהמי ז"ל שנרצח בלינץ' ברמאללה, כשהוא צופה על מחסום קלנדיה. "לפני עשרים שנה לא היו את החומות והמחסומים האלה. המחסום שאבא שלי עבר בטח היה ארעי. אני מסתכל על השטח הזה ורואה כמה קל להתבלבל, ללכת לאיבוד ולקחת את הפנייה האחת, המסכנה, שתביא אותך לסיטואציה שתסיים את חייך". צפו בכתבה המלאה מתוך "אולפן שישי"
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
גם מבלי להתכוון, המשפט הסימבולי הזה של רועי מסכם את הנעשה בעשרים השנים האחרונות מאז שאביו יוסי אברהמי וחברו ואדים נורז'יץ ז"ל נכנסו בטעות לרמאללה וממנה לא חזרו. יחד עם רכבם, היחסים בין ישראל לפלסטינים נכנסו לפנייה לא נכונה, ואיבדו את הכיוון והדרך. יחד עם שני המילואימניקים, חלומות של מדינה שלמה על שלום נכסף ועל דו-קיום תוסס קיפחו את חייהם.
"אני מפחד שיגיע היום שבו אני אבין מבחינה רגשית מה קרה שם", אומר רועי. "באיזשהו מקום זה אומר אולי שאני מתחיל להיות כמוהם. להגיד שאפשר לתפוס את זה, לנסות אולי להבין אותם? אני אומר בכנות, ניסיתי להבין אותם ומאיפה זה נבע, אבל עד היום לא הצלחתי".
הלינץ' שזעזע מדינה שלמה
שנת 2000, המילניום החדש נפתח עם תקוות גדולות. ביולי של אותה שנה עוד דיברו שלום בקמפ-דייוויד. אלא שאז, ב-28 בספטמבר, אריק שרון עלה להר הבית והאות ניתן. המהומות שפרצו שם החלו לזלוג אל תוך ישראל והשטחים. במקביל, התרחשו אירועים שיהפכו לימים לסמלי האינתיפאדה השנייה. 12 ערבים ישראלים נהרגו במהומות אוקטובר. בקבר יוסף דימם שוטר מג"ב מדחת יוסף ז"ל למוות. ואז הגיע 12 באוקטובר: שני חיילי מילואים טעו בדרכם לבסיסם בבית אל ונכנסו לרמאללה.
"אני מדמיין את השוטרים הפלסטינים מגיעים ומוציאים אותם באיומי נשק מהרכב", מתאר רועי. "ואדים ואבא שלי כמובן יוצאים החוצה עם הידיים למעלה ואז מכניסים להם כת של נשק לפנים, מתחילים לבעוט בהם ונותנים להם אגרופים. אני מדמיין את צעדת הבושה או את צעדת האלימות שהם היו צריכים לעבור ברגל עד לתחנת המשטרה עם הידיים על הראש. הנקודה האחרונה שבה המוח שלי מנסה לדמיין מה עבר עליהם זו השנייה שבה ההמון הפלסטיני פורץ את חדר החקירות, רואה את אבא שלי מסתתר מאחורי השולחן, את ואדים מסתתר מאחורי הכורסה, תופס אותם ושם נגמר הסיפור".
באותם רגעים שבהם לקחו השוטרים הפלסטינים את השניים לתחנת המשטרה עברה לוויה בקרבת מקום. השמועה התפשטה, והמון פלסטיני משולהב צר על תחנת המשטרה והצליח לחדור פנימה. מאותו הרגע, במילון המונחים הישראלי המונח לינץ' יתייחס לדבר אחד בלבד - הלינץ' ברמאללה.
"אני מדמיין איך מוציאים אותם מהרכב באיומים, מכניסים להם כת לפנים ומתחילים לבעוט בהם ולתת להם אגרופים. אני מדמיין את צעדת הבושה והאלימות עם הידיים על הראש, ואת אבא שלי מסתתר מתחת לשולחן בשנייה שההמון פורץ אל החדר"
"אמא שלי ניסתה להתקשר אליו כמה פעמים", משחזר רועי. "היה קו אבל אף אחד לא ענה. בסופו של דבר, באחת השיחות ענה לה בחור עם מבטא ערבי כבד. היא פשוט ביקשה לדבר עם יוסי. היא שמעה המון רעשים והמון בלאגן ברקע, וביקשה שוב. אותו בחור, שאני לא יכול לכנות אותו בן אדם, ענה לה: 'אני שחטתי את יוסי לפני כמה דקות' וניתק לה את הטלפון".
"היא ניסתה להתקשר עוד פעם", ממשיך רועי. אותו בחור ענה לה שוב. היא ביקשה עם דמעות בעיניים לדבר עם יוסי והבחור הזה אמר לה: 'גברת, אין יוסי יותר. אני רצחתי אותו לפני כמה דקות'. הוא ניתק את הטלפון ומאותו רגע הקו מת. ככה היא שמעה בפעם הראשונה באמת מה עלה בגורלו של אבא שלי".
"שאלתי אם זה אבא שנזרק מהחלון"
יוסי ז"ל הותיר אחריו שלושה ילדים. רועי ואחיו התאום עידן, אז בני חמש בסך הכול, ואחותם הגדולה שני, בת שמונה וחצי. משפחה ישראלית רגילה. "ישבתי בסלון, הטלוויזיה דלקה והכנתי שיעורים", מתארת שני את הרגע שבו השתנו חייה. "לפתע הייתה דפיקה בדלת. עמדו שם אמא שלי, חברה טובה שלה מהעבודה, קצין העיר וחובש. אמא שלי הייתה מפורקת והיו צריכים להחזיק אותה. הכול כבר היה ברור".
"אני ורועי הגענו מהג'ודו", משחזר עידן. "היו מלא אנשים בבית ולא הבנו מה קרה. ראינו את אמא שלי בוכה, כולם היו בהיסטריה". אחותם שני הסתגרה בחדרה ולא רצתה לצאת. "התחלתי לבכות ולא רציתי לשמוע עוד לפני שמישהו ניסה להסביר משהו", היא מספרת. "אמא שלי ניגשה לדלת בשיא הרוגע ואמרה לי: 'שני, בואי תקשיבי מה יש לאנשים להגיד'. יצאתי ומשם זה כבר לא היה רק שלי, זה היה של כל המדינה ושל כל העולם".
"אני זוכר את הלילה האחרון שלו בבית, איך הוא פתח את הדלת וחיבק את אמא שלי. אחרי שראיתי את התמונות מהאירוע שאלתי את עצמי אם זה אבא שלי שנזרק שם מהחלון, היום אני יודע שזה היה ואדים. חשבתי - זה אמיתי? דבר כזה יכול בכלל לקרות?"
למרות שהיה רק בן חמש, רועי זוכר את השעות האחרונות שלו עם אביו. "אני זוכר את הלילה שלפני, כשהוא חזר לאפטר בבית", הוא מספר. "אני זוכר שהוא פתח את הדלת ואני זוכר את התמונה שלו מחבק את אמא שלי. חזרתי לישון ובבוקר אני זוכר שהוא עלה על מדים. נכנסו כולנו לאוטו והורדנו אותו בצומת סירקין, הנקודה שבה ואדים אסף אותו. משם המשכנו כרגיל - אמא לעבודה, שני לבית הספר, ועידן ואני לגן".
אבל דבר אחד בכל זאת נשמר מהרצח הזה, הוויזואליה. סרטון שאכזריותו כמעט בלתי נתפסת פורסם וערער את עצביה של מדינה שלמה. תמונות שמציגות פולחן מוות ובראשן זו של פלסטיני המציג לראווה ידיים המגואלות בדם החיילים. עבור רבים התמונה האייקונית הזאת מסמלת את קו השבר של החברה הישראלית כלפי השכנים, את חוסר האמון, את המיאוס ואפילו את השנאה שימשיכו לאפיין את היחסים בשני העשורים הבאים.
לתמונות האלה נחשף רועי רק שנים אחרי, כשהיה בן 10. "תקופה ארוכה שאלתי את עצמי אם זה אבא שלי שנזרק מחלון הקומה השנייה", הוא אומר. "אני לא זוכר שקיבלתי תשובה חד-משמעית באותם ימים. היום אני יודע שזה היה ואדים ז"ל שנזרק מהחלון. אני זוכר שראיתי את התמונה הזאת ואמרתי לעצמי: 'רגע, אלה מדים של צה"ל. יכול להיות שזה קרה? יכול להיות שזה אמיתי? אף אחד לא עובד עלינו'".
"קשה לקבל שחיה כזו לא נמצאת בכלוב"
אנחנו יושבים עם רועי במחסום קלנדיה, השער לרמאללה. על כניסה פנימית למקום שבו זה קרה אין מה לדבר היום. התיאום הביטחוני נפסק ורוחות רעות מנשבות כאן שוב. אבל את מה שאי אפשר לעשות היום, אפשר היה לקיים לפני עשור. אז נסענו עם סימו אברהמי, אביו של יוסי ז"ל, למקום שבו זה קרה.
במקום תחנת המשטרה שהופצצה, נתקלנו בשוק סיטונאי ובאבא אחד שהגיע לראות ולשאול שאלה אחת. "באתי לראות למה", אמר אז סימו לפלסטינים ששהו במקום ואלה השיבו לו: "אלוהים יעזור". סימו השיב מבלי להסס: "אלוהים לא עזר, אולי יעזור עכשיו".
עשרה פלסטינים, כל המעורבים הישירים בלינץ', נעצרו. פחות משנה אחרי שצילמנו את סימו האב, הגיעה עסקת שליט ורובם של המחבלים שאחראים לרצח הנתעב הזה יצאו לחופשי. כשניסינו לדבר עם אחד מהם, עזיז סלחא, הוא ניתק כששמע שאנחנו ישראלים. הוא חי כיום ברצועת עזה.
"זה מתסכל", אומר רועי. "קשה לקבל שחיה כזאת לא נמצאת בכלוב שלה. מצד שני, אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים שבהן אני חוקר את האירוע, זה לא להיתקע ולחשוב יותר מדי מה קרה שם ומה קורה עם מי שלקח בזה חלק".
כשאני שואל את רועי אם הוא מעוניין להגיד משהו לפלסטינים שעוברים במחסום קלנדיה, הוא משיב: "אם אגיד לך 'לא' זה יישמע רע? אני לא חושב שעשרים שנים אחרי יש לאנשים מה לומר לי על מה שהיה שם. בני גילי ומטה לא מכירים את האירוע, אולי מכירים בכותרת כי שמעו על זה פעם בשיחה צדדית אבל הם לא באמת מכירים את האירוע לפרטי פרטים. אני מרגיש שהאירוע הזה לאט-לאט נשכח ויוצא מהתודעה. באיזשהו מקום זה טוב כי זה אומר שאנחנו כעם ממשיכים קדימה, מתפתחים ומצליחים - אבל יש לי פחד קטן שהעבר יישכח".