יש דברים שרציתי לשאול: במסגרת פרויקט מיוחד של N12 ומשרד הביטחון ליום הזיכרון, הורים ואחים שכולים התיישבו אחד מול השני בשיחת זום ושאלו זה את זה על הרגשות ועל המחשבות שלהם - בעקבות נפילת יקיריהם המשותף.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
סמ"ר אבי אופנר שירת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. ב-4 בפברואר 1997 אירע "אסון המסוקים", כששני מסוקי יסעור של חיל האוויר עמוסים בחיילים, שהיו בדרכם ללבנון, התנגשו מעל מושב "שאר ישוב". 73 הלוחמים שעשו את דרכם לפעילות מבצעית נהרגו, ובהם סמ"ר אופנר. בן 21 היה בנופלו. במהלך שיחת הזום המיוחדת, רעיה אופנר, אמו של אבי ז"ל, דיברה עם בנה איקי – היום בן 51, ובעת האסון היה בן 28.
איקי שואל: "כהורים - איך התייחסתם אלינו הילדים לפני שאבי נהרג, ואיך אחרי מותו?"
רעיה עונה: "ביום הלוויה הגיעה לנחם אותנו חברה, שהיא בעצמה אחות שכולה, ואמרה: 'שימו לב לילדים, כי בדרך כלל לא מתייחסים אליהם'. לקחתי את זה ללב וזה השפיע על ההתנהלות שלי. המוות של אבי חידד אצלי את הצורך להיות הורה שמתייחס, מבין ומכיל; לא להתרכז רק באבל שלי, אלא גם לראות אתכם".
רעיה שואלת: "כבן בכור, איזה תפקיד לקחת על עצמך במשפחה לאחר הנפילה של אבי?"
איקי: "להיות אח בכור זה תיק בלי קשר לטרגדיה. יש תחושת אחריות גדולה לחבר את החלקים ולהיות הגורם המתווך בין ההורים לבין האחים שנשארו. אני מרגיש שתפקידי לדאוג לאחים שלי, להורים ולבית. אני חייב להגיד בכנות, שבאותה תקופה היה מדובר בנטל כבד שנפל על כתפיי".
רעיה מוסיפה: "אתה מרגיש שאנחנו, ההורים, הטלנו עליך אחריות?"
איקי: "גם לקחתי בעצמי וגם הטלתם. חלק בלית ברירה וחלק לקחתי בעצמי וכך עד היום - אני מרגיש שלרוב תעדיפו לפנות אליי ולא לשני האחים הצעירים שלי".
רעיה שואלת: "כמשפחה אנחנו משתפים אחד את השני ברגשות שלנו ומדברים זה עם זה בפתיחות?"
איקי: "בשנים הראשונות לאחר המוות דיברנו יותר, והיום אנחנו מדברים פחות. את כל אחד במשפחה זה שרט אחרת וזה הולך איתנו תמיד, אבל אנחנו לא מדברים על זה. אולי זה חבל שכך המצב, אבל זו המציאות. מרגע שהקמנו את המשפחות שלנו, שקענו לתוכן ועיקר האנרגיה שלנו מופנית לילדים. הגעגוע לאבי תופס אותי לפעמים כשאני נוסע באוטו ונזכר במשהו. אבל אני יכול גם לא לחשוב על זה תקופה, אין משנה סדורה".
רעיה: "אני לא בן אדם שבוכה בקלות, השורשים שלי הם מבית יקי, עם שליטה גבוהה על הרגשות והבאתי את זה גם למשפחה שהקמתי. אבל במשך השנים ניסיתי לגרום לכם, הילדים, לדבר יותר וזה לא כל כך הצליח לי. היום השלמתי עם המצב, למרות שלפעמים זה צובט".
איקי שואל: "מאז שאבי נהרג תפסתם עמדה ממלכתית, בזמן שהורים אחרים נקטו קו חריף נגד מערכת הביטחון. אתם תמיד הייתם אלו שמפייסים. לא נמאס לך לפעמים? מתי העצבים ייצאו?"
רעיה עונה: "עם השנים אני לומדת יותר להבין ולא לכעוס. לא אגיד שלא כעסתי, אבל במהלך השנים נפטרתי מהכעס שלא מוביל לשום מקום. יותר מעשרים שנה אחרי האסון - השלמתי עם השכול, הפקתי ממנו גם דברים טובים ואני שמחה על זה".
איקי שואל: "מאז הנפילה, אבא ואת שקועים עד צוואר בפעילות ציבורית. מדי שנה אתם מנהלים את פרויקט 'שביל ישראל' לזכר הנופלים ותרים את הארץ במשך חודשיים, דבר שגוזל המון זמן ואנרגיה. איך אתם מחלקים את הזמן והכוחות בין הפעילות הציבורית בהנצחה לבין המשפחה?"
רעיה עונה: "ההתמודדות שלי היא דרך עשייה. בבוקר שאחרי האסון ראיתי את תמונות 73 הנופלים, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה להכיר אותם ואת המשפחות השכולות. בו זמנית – היה לי ברור שמאותו הבוקר האנשים האלו הופכים להיות חלק משמעותי מחיי. הקמנו את עמותת הורי אסון המסוקים, ועלה הרעיון לצעוד בשביל ישראל מאילת ועד שאר יישוב – לזכר הנופלים. זה אכן גוזל המון כוחות, אבל גם ממלא אותי באנרגיה טובה".
רעיה: "אם אבי היה בחיים, איפה אתה חושב שהוא היה היום?"
איקי: "זו שאלה שאין לה תשובה בעצם. אני נמנע מלחשוב עליה כי היא לא מובילה לשום מקום טוב. הוא נהרג צעיר ובזה זה נגמר. כשאנחנו פוגשים את החבר'ה שלו מהצוות בימי הזיכרון ורואים איך יש להם כבר משפחות וילדים, זה צובט לי בלב. אבל השאלה הזו לגבי אבי היא לא רלוונטית. ברגע שהוא נהרג, הוא נגמר. חשובה יותר השאלה איך המוות שלו השפיע עלינו, על מי שנשאר מאחור".
אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון הוא הגוף הממלכתי במדינת ישראל האחראי להנצחת חללי מערכות ישראל, לרווחת המשפחות השכולות ולשיקומן. עובדי האגף פועלים מתוך תחושת שליחות וחוב מוסרי לביטוי כבוד, הוקרה ומחויבות לנופלים במערכות ישראל. אגף משפחות והנצחה חרט על דגלו להביא לידי ביטוי את הכבוד וההכרה שרוחשת מדינת ישראל לנופלים, ולהעניק למשפחות השכולות שירות איכותי, רגיש ומופתי בעין רואה, באוזן שומעת ובלב מבין.