"בדרך כלל מדברים בפסיכולוגיה על חשיפה ישירה, על אלו שבאופן ישיר חוו את האירועים", אומר פרופ' יוסי לוי-בלז, פסיכולוג קליני וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין. "אבל עוצמות האירועים שהיו ב-7 באוקטובר גרמו לעלייה מאוד חדה ברמת החרדה והדכדוך של אזרחי ישראל".

"נתחיל עם החרדה", מרחיב פרופ' לוי-בלז, "אני חושב שאין אדם בישראל, לא משנה איפה הוא גר ולא משנה בן כמה הוא, שלא מדמיין עדיין לעתים טויוטה לבנה מסתובבת ליד הבית שלו או מה הוא יעשה עם הילדים כשמחבלים ידפקו בדלת או יפרצו, ולאן הוא יברח כאשר יבואו ליישוב שלו. והחרדה הזו, גם כשאנחנו לא ערים לה, מגבירה מאוד את הדריכות ואת חוויית חוסר הביטחון שלנו. והיא מקטינה את יכולות הסבלנות שלנו. כלומר, השוליים שיש לנו בדרך כלל להגיב באיפוק ולקבל החלטות בצורה רציונלית, השוליים האלה מאוד-מאוד הצטמצמו. ומכיוון שהמלחמה מתמשכת אז יש גם ממש שחיקה של היכולת שלנו להחזיק מעמד". 

דכדוך מתמשך וחוסר תקווה

אנחנו תופסים את פרופ' לוי-בלז ביום חופש נדיר. מזה ארבעה חודשים שהוא משרת במילואים כפסיכולוג ביחידת מודיעין מובחרת. ובין לבין, במעט הזמן החופשי, הוא מספר שגם הצליח לשלב עבודה קלינית עם מטופלים. עם תום ארבעת חודשי המלחמה הראשונים הוא נעתר לשתף מעט מהמסקנות של פסיכולוג בקו הראשון של הנפש הישראלית המיוסרת. 

"בנוסף, החוויה הכי חזקה היא הדכדוך המתמשך וחוסר התקווה", מציין פרופ' לוי-בלז. "אנחנו בעצם נמצאים במצב שבו כל הזמן אנחנו נפגעים. אמונות יסוד שיש לכולנו לגבי איך נראה העולם התערערו באופן דרמטי. ולצד הדכדוך, אנחנו גם חווים את החוויה של היעדר תקווה, היכולת להרים את העיניים, להסתכל קדימה ולהגיד: 'זה יעבור, וכשזה יעבור יהיה פה יותר טוב'. וזה בדרך כלל הדבר שהכי מחזיק אנשים במצבי משבר. אני חושב גם שהדיבור המנהיגותי על המלחמה, כאילו היא תימשך לנצח, שזה לא ייגמר בקרוב - הוא ממש מכה אנושה לחוויית התקווה".

"בגלל זה הדבר הכי נכון כרגע זה להסתכל קדימה ולתכנן. זה מאפשר לאנשים להתמודד עם היום-יום. להגיד 'בשבוע הבא נעשה את זה ואת זה', 'בעוד שבועיים ניסע לטייל' זאת דרך להגיד 'מחר יהיה יותר טוב'. דבר שני, אין עכשיו לגיטימציה ליהנות. להיפך, כל מה שעושה לי טוב מלווה ברגשות אשם. כלומר, מה שבדרך כלל מאפשר לי להתמודד, ואפילו באופן רגעי, עם מצבי משבר וקושי כאילו נלקח מאיתנו".

 

פרופ' יוסי לוי-בלז (צילום: עופר חג'בי)
פרופ' יוסי לוי-בלז|צילום: עופר חג'בי

בריחה עם וויד ואלכוהול

"אני אגיד לך מה אני ממליצה למטופלים שלי וגם לחברים ולקרובים", אומרת הפסיכיאטרית ד"ר שלי סנטו. "בתקופה כזאת. יש הרבה אנשים שיש להם נטייה לכל מיני התנהגויות של בריחה, של אסקפיזם, זה יכול להיות משהו כמו לראות המון טלוויזיה ולהזניח דברים שאתה צריך לעשות בבית וזה יכול גם להגיע לשימוש בוויד ואלכוהול. חשוב לשים לב לדברים האלה ולנסות לצמצם התנהגויות של בריחה".

  

ד
ד"ר שלי סנטו|צילום: נוי כהן

אז אסקפיזם זה רע?

"יש לאסקפיזם מחיר, שיכול להיות באמת מחיר של שימוש בחומרים - שזה גם מחיר בריאותי וגם התמכרותי. אבל יש גם מחיר שבו אתה לא עושה דברים שאתה צריך. וגם לזה יש המון השלכות. ולא ציינתי אכילה רגשית, הזנחה של ספורט ועניינים בריאותיים אחרים".

"הרבה אנשים מרגישים שכאילו איבדו שליטה על החיים", ממשיכה ד"ר סנטו להסביר. "זאת אומרת, קרה איזה משהו שאין לנו שליטה עליו והרבה אנשים הרבה יותר גדולים מאיתנו מחליטים על המהלכים והרבה מאיתנו מרגישים שהם לא יכולים לגמרי לסמוך על מי שמוביל את העניינים ומנהל את העניינים. דווקא בגלל התחושות האלה מאוד עוזר להתמקד בכל מיני דברים שיש לנו כן שליטה עליהם. למשל, זו דווקא תקופה מאוד טובה להתמקד בעידוד אורח חיים בריא".

"דווקא עכשיו להחליט שלוקחים כפרויקט את הנושא של התזונה ולא לוותר על כל מיני מעקבים רפואיים", היא מנדבת עצה. "אני מאוד מאוד ממליצה לעשות דברים שעושים לך טוב, לפגוש אנשים שאתה אוהב ולעשות ספורט".

"כל המשבר המדיני שקורה פה, והמשבר החברתי משפיעים גם הם", מוסיפה סנטו. "יש אנשים שהטבח הזה גם מאוד טלטל אותם, את העמדה הפוליטית שלהם. יש לזה המון רבדים. זה לא רק החטופים. וזה גם תחושה של כאילו 'מה עשינו 20 שנה?' 'איך הפקרנו? איך נתנו לזה לקרות?' זה דברים שכולם מדברים עליהם".

 

הפלישה לקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר
"יש אנשים שהטבח הזה טלטל אותם". מחבלים בניר עוז ב-7.10

 תחושה קשה של חוסר אונים

"אנחנו עוד לא רואים את הסוף. עכשיו הרבה אנשים חזרו ממילואים וצריכים לחזור לחיים שלהם, עם כל ההשלכות שיש לזה. אנחנו באיזה אירוע מתגלגל שאנחנו עוד לא לא רואים את הכול", אומרת בגילוי לב ד"ר סנטו ומספרת שגם היא הפעם מצאה את עצמה כמו כולם כמעט נשברת ומתקשה לתפקד.

"כמטפל אתה בדרך כלל נמצא בעמדה שנמצאת קצת במרחק מזו של המטופל, וכך יש לך את הזווית לראות דברים אולי בצורה קצת אחרת וככה לעזור למטופל ולעודד אותו. הסיטואציה עכשיו היא באמת סיטואציה נורא נורא קשה כי אני באותו מקום כמו כולם", היא מודה. "אבל בסדר, יש לי אחריות. אז אני קמה והולכת לעבודה ועושה מה שאפשר. לכמה שעות מנסה להתנתק ממה שאני מרגישה ולהיות רק עם המטופלים, אבל בתקופה הזאת זה הרבה יותר קשה מבדרך כלל. לאנשי טיפול אין אפשרויות לאסקפיזם". 

"אתה מאוד רוצה לעזור אבל זה זה המון-המון אנשים", היא ממשיכה לשתף. "זו תחושה קשה של חוסר אונים. המערכת שלנו היא נורא חלשה ושברירית ואין לנו מספיק אנשי מקצוע. זו תחושה מאוד קשה שאתה חלק ממערכת שלא יכולה לתת מענה לכולם".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv