בגיל 90, ואחרי כ-70 שנה בהם נצרה את הסיפור בלבה, איזבלה הראל, ילידת הונגריה וניצולת שואה סוגרת מעגל - ומוכנה לדבר על מה שהציל אותה ביום אחד לפני שחרור ברגן בלזן - טבעת זהב.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
היא נולדה בעיירה בלד שבהונגריה, והתחנכה בבית ספר יהודי מקצועי, בו למדה עיצוב ואומנות, במה שלעתיד יהפוך למקצוע שלה. אביה היה סוחר זהב, אמה עקרת בית והיו לה עוד שתי אחיות ושני אחים. אחרי פרעות באזורם ורציחות יחד עם אמה, אחיה ואחותה הקטנה היא מצאה את עצמה ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ. לשם הגיעו לסלקציה. את הרגע הזה הראל מתקשה לשכוח ודמעות עולות בעיניה כשהיא נזכרת בו. אמה, אליה היא הייתה כל כך קשורה הופרדה ממנה ומאחותה, ואיזבלה נשארה עם אחותה הקטנה במחנה הנורא.
אחרי כחודש במחנה, נמצאו איזבלה ואחותה כשירות לעבודה ונשלחו לברמן שבגרמניה. בבואן לעבודה ניתנו להן מעילים שנלקחו מהמשלוחים למחנות ההשמדה. אחותה קיבלה מעיל בד בצבע בורדו אך הוא היה קצר. איזבלה פרמה את המכפלת של המעיל כדי לשפר את החימום כשלפתע נפלה לידיה טבעת זהב, של אישה שנישאה והובלה להשמדה.
"הבנתי שזה יהיה הדבר שיכול אולי לשמש את אחותי ואותי בעתיד, והסתכנתי", היא מספרת בריאיון לחדשות 2 Online. "ענדתי את הטבעת ועליה שמתי סמרטוט מלוכלך כדי שיסתיר, כי אסור היה לי לענוד אותה". במשך שנה שלמה היא הסתירה אותה. באותה השנה היא ואחותה נאלצו לפנות ולסחוב גופות ולכסות בורות, זאת בשל ההפגזות של הבריטים בעיר ברמן. "בכל פעם אחרי הפגזה היינו יוצאות, אוספות את הגופות וחופרות, זה היה קשה והיה רעב בלתי נסבל אבל היינו חזקות. אחותי הייתה מאוד צעירה אבל עם נפש חזקה".
ה"עסקה": טבעת בשביל קליפות תפוחי אדמה
לאחר כעשרה חודשים הן הועברו ברכבת למחנה ברגן-בלזן - שם המראות היו קשים יותר: גופות מוטלות בערימות, מחלות קשות, מגיפות ורעב שלא יתואר. "הרעב העמיד אותנו בסכנת חיים והרגשתי שאנחנו על סף מוות", היא נזכרת. ואז, יום לפני כיבוש המחנה בידי הבריטים בדיעבד, היא הבחינה באישה שמחזיקה בידיה חופן קליפות תפוחי אדמה. "אנחנו מתות מרעב. אבל יש לי טבעת זהב: תני לי את הקליפות ואני אתן לך את הטבעת", אמרה לה איזבלה. האישה חשבה מספר רגעים והיססה, אך לבסוף הסכימה וה"עסקה" בוצעה: איזבלה הורידה את הסמרטוט ונתנה לה את הטבעת עליה שמרה זמן רב, וקיבלה בתמורה את שאריות המזון. "אכלנו את הקליפות מהר מהר, זה הדבר שהציל אותנו".
יום עבר, הבריטים הגיעו וכבשו את המחנה, והגרמנים ברחו. ואז קרה דבר יוצא דופן: "פתאום ראיתי שוב את האישה שהבאתי לה את הטבעת והיא אמרה לי שהיא חיפשה אותי כי היא רוצה להחזיר לי את הטבעת. לא היה לה נעים והיא אמרה שיהיו לה ייסורי מצפון אם היא לא תחזיר אותה. לא היו לי מילים וענדתי ותה בחזרה על האצבע". כך הטבעת חזרה אליה.
שבועות ארוכים אחותה והיא שהו בבתי חולים בגלל מצבן הפיזי הרעוע (פחות מ-30 ק"ג כל אחת מהן), והצלב האדום התיר להן להגיע לשוודיה ברכבת. בנסיעה, בלטה לעיניה צעירה יהודיה, גם היא מהונגריה, שלא מפסיקה לבכות. "החלטתי לגשת אליה, התיישבתי לידה וליטפתי את כתפה ובזהירות רבה שאלתי אותה למה היא בוכה".
האישה, העונה לשם אדית, סיפרה לה שהיא ניצלה לאחר שאחיותיה נתנו לה לפני שהן מתו את שאריות המזון שנותרו להן - וכך היא שרדה. "הדברים נגעו ללבי והצעתי לה להיות אחותנו. וכך שלושתנו הגענו לשטוקהולם". לאחר מספר חודשים, תוך שהן מתחילות את חייהן החדשים בשוודיה, אדית, "האחות החדשה", התארסה. איזבלה לא היססה פעמיים והעניקה לה את הטבעת שהצילה אותה כמתנה. כעבור זמן מה דרכי השתיים נפרדו, כשאדית נסעה באונייה לארה"ב, שם איתרה קרובי משפחה.
לפני העליה לאונייה, העבירה אדית את הטבעת מהאצבע שלה לאצבע של איזבלה. "זוהי תזכורת למשאלתה להמשיך ולשמור על קשר הדוק בהמשך חיינו", היא מציינת. "הטבעת שסמלה את אחוות האחיות הגיעה לישראל על אצבעי, וענדתי אותה בשתיקה".
ברדיו הודיעו: המשפחה מחפשת אתכן
בשלב מסוים, איזבלה ואחותה, שהאזינו בשקיקה להודעות הצלב האדום ברדיו השוודי, שמעו שאביהן ואחותן הגדולה (שהתגוררה עם זהות בדויה בבודפשט וכך ניצלה) מחפשים אותן. הם לבסוף התאחדו בשוודיה, שם חיה רוב המשפחה, למעט איזבלה שבשנת 1949, מתוך ציונות גמורה עלתה לארץ. היא נישאה למפקד בהגנה, צבר תושב רחובות - שכבר נפטר - וגידלה שני ילדים והיום היא סבתא לארבעה נכדים ושני נינים. במהלך השנים, היא עבדה כמעצבת אופנה - שהוזמנה פעמים רבות לחו"ל, ואף עיצבה באחת ההזדמויות את מדי הדיילים של חברת התעופה אל על. במקביל, היא המשיכה באהבתה לציור - וציוריה, שרבים מהם עוסקים במאורעות השואה שעברה, מוצגים במספר מוזיאונים בארץ. במשך השנים היא גם שמרה על קשר עם אדית, שנפטרה לפני כ-10 שנים מסרטן.
בדירתה, שמקושטת בדברי אומנות ובציורים בעלי עוצמה שהיא ציירה, היא מחזיקה את הטבעת בקופסת פלסטיק קטנה. כשהיא מסתכלת עליה, ניתן לראות את הניצוץ בעיניים. היא כמעט ולא הסתכלה עליה לאורך השנים, ושמרה את הסיפור בלבה, נצור.
לאחרונה היא חשפה אותו בפני חברתה, עפרה קינן, שמתגוררת איתה במגדלי הים התיכון ברמת השרון. "בעלי ביקש ממני להגיד שאני שוודית כל השנים ולא לספר שאני ניצולת שואה, והסיפור שלי לא עניין אף אחד", היא אומרת בעצב. "אבל עכשיו אני סוגרת מעגל אחרי שכל השנים זה היה סגור אצלי בלב ובקופסא". אחותה שהתגוררה בשוודיה כל השנים, עלתה לארץ כשיצאה לפנסיה - והן מדברות מדי יום בטלפון.
ביום השואה הנוכחי היא תהיה בטקס בדיור המוגן בו היא גרה, יחד עם בני משפחתה. כששאלנו אותה אם יכולה לדעתה להיות עוד שואה - היא לא היססה לומר את דעתה: "אסור שישפילו אותנו שוב. צה"ל צריך להיות הכי חזק ועלינו לעשות הכל כדי לשמור עליו ככה".
לפניות לכתב: Matanh@ch2news.tv