ב-18 ביולי השנה הגיע הטרור נגד ישראלים עד לעיירת החוף בורגס שבבולגריה. פיצוץ שיזם ככל הנראה חיזבאללה באוטובוס שהסיע 42 תיירים ישראלים.
הצטרפו לדף הפייסבוק של סמדר פלד
חמישה מהם נהרגו. דניאל פחימה, בן 25 מעכו, הוגדר כפצוע הקשה ביותר בפיגוע, איבד שם שני חברים ומצבו הוגדר אנוש. במשך חודשיים הוא היה מורדם ומונשם ורק לפני שלושה שבועות הוא חזר לביתו. נאבק בפציעה, נאבק בסיוטים - במחשבות על החברים שאיבד.
"אני זוכר הכל", הוא מספר. "חבר אחד היה סגור מראש ואחר הצטרף בדקה ה-90. היה גם חבר נוסף שלא הצטרף, למזלו". "חבר אחר שלנו שנהרג רשם בפייסבוק - 'סוף שבוע קצר אחד - וחזרנו'", סיפר.
"לאחר שנחתנו, אספנו את המזוודות, יצאנו וחיפשנו דרכים אחרות להגיע למלון כמו מוניות, אז התקרבנו לכיוון האוטובוס שעמד מחוץ לנמלה התעופה", תיאר. "המשפט האחרון שאני זוכר שאחד החברים אמר לי הוא: "תחזיק את השקית, אנחנו כבר חוזרים", גולל פחימה את שאירע.
"ניסיתי ללכת - ואז אירע הפיצוץ השני"
כשהוא מוטל שותת דם על הקרקע וסובל מכאבי תופת , סיפר דניאל על הרגעים שלאחר הטראומה הקשה שזה עתה עבר. "עפתי אחורה, עצמתי את העיניים והתפללתי שזה ייגמר", תיאר. "לאחר מכן, איכשהו, קיבלתי כוחות וחשבתי על המשפחה והחברים שמחכים לי; התחלתי לצרוח כמו משוגע. כמה דקות לאחר מכן ניסיתי ללכת - ואז אירע הפיצוץ השני", הוא נזכר.
בפיגוע נהרגו גם שני חבריו של דניאל, מאור הרוש ואליאור פרייס ז"ל. 33 הפצועים הועברו אל בתי החולים בבולגריה, ומשם, במטוס חיל האוויר ישראלי - ארצה. בשל מצבו הקשה, החליטו הרופאים להרדים את דניאל במהלך הטיסה. וכך, הוא הגיע ליחידת הכוויות בבית החולים "שיבא" בתל השומר כשהוא במצב אנוש.
אביו של דניאל, מקסים, סיפר על האירוע מנקודת מבטו. "קשה לי לחשוב על כך שהוא הלך לטיול - וחזר במצב הזה", אמר. "האמנתי שהוא יתעורר - אבל זה לא קרה. ישבתי לידו, התחננתי ודיברתי איתו על כל מה שקורה. הרופאים אמרו לי שהוא לא שומע, אבל לא ויתרתי. החלטתי להעיר אותו בכל מחיר", הוסיף.
"אין רגע שאני לא חושב למה אני בחיים והם לא"
בחדרים האחרים במחלקה נפטרו לא מעט אנשים שחלקם הציתו את עצמם, אך אנשי הצוות טיפלו במסירות הכל כך אופיינית בדניאל המורדם, ואיש אינו יודע אם ומתי יתעורר - עד אותו הבוקר בחודש אוגוסט. "נכנסנו כהרגלנו למחלקה", סיפר אביו. "לפתע שמעתי קול מוכר שצועק 'אבא, אמא'; זרקתי כל מה שהיה לי ביד ורצתי לחדרו וראיתי שהוא מתאמץ לדבר".
"השאלה הראשונה ששאלתי כשקמתי הייתה 'איפה הם? איפה שני החברים שלי שהיינו כל היום ביחד? איפה חברי הילדות שלי?'", נזכר דניאל בכאב. "אין רגע שאני לא חושב עליהם. למה אני בחיים והם לא. אם הייתה לי אפשרות שזה יהיה ההיפך - זה מה שהייתי בוחר", אמר.
בבית החולים עבר דניאל שיקום ארוך ומורכב; חמישה חודשים אחרי שהתעורר - הוא סוף סוף עומד על הרגליים. האיש שטיפל בו והיה צמוד אליו הוא נור עבד אל-קאדר, אח בכיר ביחידת הכוויות. "הוא עבר דברים קשים מאוד", סיפר. "אחרי 12 שנים במקצוע - הוא אחד המקרים המורכבים ביותר שהתמודדתי איתם", הוסיף.
גם אמו של דניאל, עליזה, סיפרה על החודשים שאחרי השיקום הקשה של בנה. "כשהוא יוצא מהבית - זה מעודד אותי. אבל כשהוא שוכב עצוב - זה קורע אותי לגזרים. אני לא מוצאת את המילים לנחם אותו, כי אין דרך לעשות זאת. אי אפשר להגיד לו: 'יהיה טוב'", ציינה בעצב.
כעת, הוא מנסה ללמוד ללכת ולהתמודד עם הכוויות בכל גופו ועם העיוורון, אבל האתגר הגדול ביותר הוא כיצד להתמודד עם הכאב שבלב. "אני לא יכול לעכל את העובדה שהחברים שלי לא כאן איתי", אמר.