"צבע אדום הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לא רוצה יותר": בין הנואמים בעצרת התמיכה בתושבי שדרות ועוטף עזה שנערכה הערב (ה') בכיכר רבין בתל אביב, היו גם תושבים בדרום שחיים כבר 14 שנים תחת איום של רקטות, פצצות מרגמה, אזעקות וריצות למרחבים המוגנים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
יותר מעשרת אלפים בני אדם שהגיעו לעצרת האזינו לנאומה של תום כץ, בת 16 מקיבוץ נחל עוז, שנמצא קרוב מאוד לגדר הגבול עם הרצועה. תום סיפרה לקהל, שהכיל גם תושבים רבים שאינם מהדרום ולא חווים יום יום את המציאות הקשה, על שגרת חייה ב-14 השנים האחרונות: "מילים כמו מרחב מוגן, צבע אדום ופצמ"ר התחילו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הורים של חברים שלי ממקומות אחרים בארץ לא הסכימו שיבואו אלי".
"עזבתי את הבית שלוש פעמים ב-5 השנים האחרונות, וזה יותר מדי. בשבילי, בית אמור להיות הביטחון שלי, וריצה למרחבים המוגנים זה כבר חלק ממני. עכשיו יורים טילים מלמעלה וחופרים מנהרות מלמטה", העידה בכאב. "מי בכלל נואם בכיכר רבין? בנות 16 אמורות לעשות את זה ולהסביר איך זה לחיות תחת איום הטילים? סבא שלי נולד בתל אביב ובנה את קיבוץ נחל עוז, לנו אמור היה להיות עתיד בטוח".
"אני רוצה לא לדאוג יותר שיצוץ חמאסניק ממנהרה, לא לדאוג לחיים של המשפחה שלי. אני רוצה שאם יגידו 'כיבוש' זה יהיה רק בהקשר של בחורים, ושכשיגידו 'פצצה', יתכוונו אליי. אני רוצה לחיות רגיל, כמו כל ילד אחר במדינה".
לדבריה הצטרפה גם טל מסס, בת 18 משדרות: "אני כאן כדי לומר די! לא עוד לילות לבנים, ימים קשים, כאב וצער, פחד וחרדה. לא עוד פחד לצאת החוצה עם חברים וספרינטים למקלטים. 14 שנה, כמעט כל חיי. הראש תמיד שואל מתי תהיה הפעם הבאה והלב בחשש תמידי. בחופש האחרון, אם אפשר בכלל להגיד חופש, מצאתי את עצמי אורזת. אני מרגישה אבודה. אבודה במדינה שלי. אני מבקשת את הדבר הכי בסיסי שאני יכולה לבקש: שקט".
"אני כל הזמן שואלת את עצמי את מי מהילדים להרים ראשון באזעקה"
אסתר לחמן, תושבת המושב שובה שבמועצה האזורית שדות נגב ואם לארבעה ילדים, סיפרה על הדילמה הקשה שאוחזת בכל אם תחת מציאות של אזעקות: "הרמקול בחוץ נפתח וקול נשי ומרגיע במיוחד מודיע 'צבע אדום. צבע אדום'. בשנייה הזו אני תמיד נאלמת דום, ובחלקיק שנייה מתאחדת עם כל האמהות ושואלת את מי מהילדים להרים ראשון".
"עוטף עזה יכול להישמע חבל ארץ שונה ורחוק, אך האמת היא אחרת - המושב שלי נמצא שעה ורבע מהכיכר הזו. לכולנו מגיעים חיים שקטים של ביטחון ושקט. את בקשתנו לשקט אף אחד לא יוכל לתת הערב, את הפתרונות ודאי אין לנו, אבל בחרנו להיות הורים שלא שותקים מול מציאות מאיימת, בחרנו להיות אימהות ברזל, לחוסר האונים הבלתי נסבל מול ילדינו ערב ערב ולהבטיח להם שנעשה ככל שביכולתנו לתת להם מרחב מוגן אמיתי".
"לא עוד ממ"ד או מיגונית. אנחנו מבקשות בתים, יישובים, קיבוצים שיהיו מרחב חיים מוגן. בקשה אנושית אימהית אחת יש לנו: להמשיך להחזיק ידיים בשרשרת ארוכה שתחילתה מטולה, דרך תל אביב ועד שדרות, נתיבות ויישובי העוטף".