ביום שבת הקרוב נציין חמש שנים לנפילתו של גלעד שליט בשבי החמאס. תמי, אשתו של הנווט רון ארד שנפל בשבי לבנון לפני 25 שנה, מפרסמת הערב מכתב ומסבירה מדוע היא מסרבת לקבל את השבי כברירת מחדל.
מכתבה המלא של תמי ארד:
חמש שנים גלעד שליט יושב בשבי. חמש שנים עם ישראל נחלק לשני מחנות. המחנה שמאמין, ששחרור מחבלים בעסקת חילופי שבויים הוא אסון לעם ישראל והמחנה שגורס שכוח ההרתעה של מדינת ישראל לא יקום או ייפול על כתפיו של חייל בודד, או על ידיהם של אלף רוצחים. זה לא סוד שאני נמנית על המחנה השני, המחנה שממאן לקבל את השבי כברירת מחדל.
ההבדל ביני לבין מתנגדי העסקה, החרדים לגורלו של עם ישראל בשל שחרור רוצחים, הוא בניואנס של קרן אור בודדה. גם אני חוששת. אבל כשאני עוצמת את עיני אני רואה את רון בן ה-28. את הבן של בתיה, את האח של דודו וחן, את אבא של יובל, את האיש שלי, שנזנח בארץ האפל. אני רואה את עיניו של רון ואני מסבה את מבטי. מתקשה להתבונן לעיניו.
מהמכתבים ומהיומן המאולתר שרון כתב, נראה שימיו חלפו בין תקווה לייאוש. הוא ביקש שנעשה כול דבר לחלצו ועם זאת רשם צוואה. יש ימים שהצליח לדמיין את עצמו חוזר הביתה, לתכנן תוכניות על המשך בנית ביתנו שהיה בראשיתו, לחלום על ילד נוסף, לדאוג לבריאותם של סבו וסבתו, ויש ימים שהבין שזה לא יקרה. ביקש שאעניק לילדתנו את מה שהיא ראויה לו, שאשמור עליה לבל תיפול ותיפצע, שאספר לה על אבא שלה, על אהבתו הבלתי נגמרת אליה, וברגעי החוזק שלו עודד אותי, הבטיח שהוא סומך עלי שכך יהיה.
"אני התבוננתי בהתנפצותה של התקווה"
ההבדל ביני לבין מתנגדי העסקה הוא שאני התבוננתי במו עיניי בהתנפצותה של התקווה. כשישי, הטייס שטס עם רון, חולץ שעות אחדות אחרי הנטישה, והגיע לדירה הקטנה שלנו בשיכון משפחות ברמת דויד, פניו אמרו ייאוש. הוא לא ידע אם רון חי אבל העובדה שלא ענה ל"רינה" (מכשיר הקשר המהווה חלק מערכת הנטישה) לא הוסיפה נקודות חיות לרון. כך גם נראו פניהם של החברים האחרים שטסו במבנה. אווירת נכאים שרתה בדירה באותן שעות. מעטים האמינו שרון נטש בחיים.
לימים כשקבלנו את אות החיים הראשון מרון, אחת התמונות עם הזקן השיעי, שנתבקשתי לשמור זמן ארוך בסוד גדול מטעמי המשא ומתן שלא בדיוק התנהל, נשלחה לביתי עוגה ענקית ממפקד הבסיס דאז. התרגשנו בחדרי חדרים עד דמעות. היה זה יום חג. יום הולדת שני האמנו בנאיביות אופטימית. שוכנעתי שהתמונה המיוסרת שהגיעה מרון היא תעודת ביטוח. "שלא תעזי לבכות על הזקן והעיניים הנוגות. הוא חי", נזפו בי הקרובים. אכן הוא היה בחיים. שבוי, עצוב אבל חי.
התמונות שהגיעו מאוחר יותר, המכתבים והיומן המחישו את חייו המסויטים בשבי, ולא היה לי מושג שמדובר בחלק הקל. לאחריהם בא השקט שהתמתח לידי ניתוק מוחלט וביטא בבוטות בלתי מתפשרת את נעדרותו. נעדרות נצחית שהחלה בתקווה גדולה והסתיימה בריק של 25 שנים.
"אין לי את הפריבילגיה לעצום עיניים"
גם מתנגדי העסקה לא מאחלים לגלעד את גורלו של רון אבל הם ברצונם יכולים להדחיק את רון לפינות חשוכות. לי אין את הפריבילגיה לעצום עיניים כי שאני עוצמת אותן אני רואה אותו. שבוי ומובס ואיננו. כשאני שומעת את הקולות המצדיקים את הקרבתו של גלעד למען מדינת ישראל, ואת אלה המחזקים את ראש הממשלה בסרבנותו, ואת מי שמאחל לגלעד שישוב הביתה במהרה בדרך נס, אני עצובה. המחשבה שהדבר היחיד שניתן לעשות למען גלעד הוא להביע כאב מתסכלת ואני יודעת, שהיא בטלה בשישים לעומת חוסר האונים שחשים בני משפחתו של גלעד.
מעט מאוד אנשים מושלכים לסיטואציה שבה חיים אביבה ונועם כבר חמש שנים. מעט מאוד אנשים נאלצים להתמודד עם סקרים של בעד ונגד החיים של בנם. מעט מאד אנשים היו מקבלים בהבנה את צרכיה של המדינה להקריב את בנם בעודו בחיים למען בטחונה.