העיתונאי הוותיק עדי טלמור בחר לסיים את חייו בהמתת חסד בגיל 58, לאחר מאבק בסרטן הריאות. הוא ידע מראש על מותו הקרב, ובחר לכתוב את הספדו שלו - בעצמו. אחיו של עדי, יצחק מנור, הביא היום בשעות הבוקר לתחנת גלי צה"ל שקית שהכילה מכתבים לחבריו בתחנה ולכמה מכלי התקשורת, ביניהם גם לחדשות 2. על השקית היה כתוב: "תודה ולהתראות".
במכתב הפרידה וההודעה לעיתונות שכתב טלמור, אותה ביקש שיקריאו במהדורות החדשות לכשיודיעו על מותו, הבהיר עדי במפורש כי הוא מבקש להשתמש במילה "סרטן" ולא להחליפה במילים אחרות. "סרטן הוא סרטן הוא סרטן. נקודה", כתב טלמור ובכך ביקש להעביר מסר שאין לנסות לייפות את המחלה הקשה ולהציג אותה כפי שהיא.
להלן הנוסח המלא של המכתב של עדי טלמור ז"ל:
הודעה לחדשות גל"צ:
אנחנו מצטערים להודיע על מותו של איש גלי-צה"ל, חברנו, עורך ומגיש החדשות עדי טלמור.
עדי טלמור בחר לסיים את חייו, בסיוע אנשי ארגון דיגניטאס השוויצרי, שמסייעים לחולים חשוכי-מרפא לסיים את חייהם ללא סבל ויסורים, לאחר שהתברר לו לפני כמה חודשים שהוא חלה בסרטן ראות מפושט, שלא ניתן לריפוי.
במכתב הפרידה שלו כתב עדי טלמור: חמישים ושמונה שנים התנהלו חיי בנעימים ועל מי מנוחות, עד שכאבים עזים בצלע החזה אותתו: לא נישלם, אך תם. תחנות הבריאות טחנו מהר והכריעו את הדין: סרטן קטלני מפושט בריאה הימנית. רק עוד כמה חודשי-חיים. נקודה.
מה לי כי אלין: נהנתי כמעט מכל רגע בחי הלא קצרים ואני מודה לכל מי שהרעיפו עלי חיבה ואהבה, והיו לא מעט כאלה, כמו הרבים סביבי שחיבבתי ואהבתי עד מאוד. תודה רבה לכם על הכל.
לבקשתו של עדי, גופתו נשרפה ואפרו נטמן בשוויץ, שם הלך לעולמו בצהריי יום שישי, 5.8.2011. יהי זכרו ברוך.
בקשה: נא לא לשנות את הנוסח הנוכחי. וודאי שלא לשנות את הביטוי סרטן בביטויים אחרים. כמו מחלה קשה ודומיהם. סרטן הוא סרטן הוא סרטן. נקודה. תודה, עדי.
מלבד ההודעה והמכתב לתקשורת, כתב טלמור גם מכתב פרידה למשפחתו ולחבריו הקרובים. להלן נוסח מכתב הפרידה המלא:
לכל אוהביי ומוקירי זכרי,
אני אוהב את החיים והחיים אהבו אותי, אבל בקרוב אצטרך להוציא את עצמי להורג. כלומר להתאבד, בשפה מובנת יותר. 58 שנים התנהלו חיי על מי מנוחות ובנעימים עד שכאבים עזים בצלע החזה אותתו: לא נישלם אך תם. תחנות הבריאות טחנו מהר ובפברואר 2011 הכריעו את הדין: סרטן קטלני בריאה הימנית. רק עוד כמה חודשי חיים. נקודה.
מה לי כי אלין? נהנתי כמעט מכל רגע בחיי הלא קצרים ואני מודה לכל מי שהרעיפו עלי חיבה ואהבה, והיו לא מעט כאלה, כמו הרבים סביבי שחיבבתי ואהבתי. היה נעים אם זה היה נימשך עד אין סוף, אבל טיפשים ממני כבר קבעו שלכל דבר טוב יש סוף. אז עכשיו הסוף של הטוב שלי . מילא, מי קבע שצריך לחיות עד גיל 90?
תמיד הבנתי שהחיים אינם נמשכים לנצח (חוכמה גדולה) והם עלולים להסתיים ממחלה קשה וסופנית ובייסורים גדולים. כבר לפני שנים התחלתי לחשוב על האפשרויות כיצד להביא את עצמי להורג במהירות וביעילות ללא ייסורים, תוך הימנעות מהחגיגה המיותרת שנקראת הלוויה, קבר ומצבה, אם וכאשר.
האפשרות הכי מעשית עד כה נראתה לי: קפיצה מספינה אל לב האוקיינוס והעלמות לנצח במעמקים (כמו בין לאדן, חיחיחי). אבל אני מודה: אינני בטוח שיש לי אומץ לבצע את זה.
לאחרונה, מצאתי רעיון פחות אלים: הארגון השוויצרי דיגניטאס, שמסייע לאנשים במצבי לסיים את חייהם. אני כבר בקשר איתם ומקווה מאוד שבבוא העת הם יסייעו לי. ביקשתי מהם שאחרי מותי גופתי תישרף ואפרי יפוזר.
כך אני מבקש לסיים את חיי. ללא כאבים עזים וללא סבל וייסורים. עדיין אינני יודע מתי זה יקרה. לפי שעה אני עדיין מתפקד ועובד, כאשר הסבל נסבל. אבל אני מבין ויודע שזה לא ימשך כך לאורך זמן. כל זה נכון לרגע כתיבת שורות אלה. מה יקרה בסוף באמת? כיצד אמות, מתי והיכן? אינני יודע. מה שבטוח - הייתי מעדיף להמשיך לחיות בריא ומאושר.
למי שתחסר לו הלוויה כדי להיפרד ממני, אני מציע אלטרנטיבה נחמדה:
הטיילת של תל אביב העניקה לי שעות רבות של אושר והנאה בימי חיי, יותר מכל מקום אחר ואני מאוד מודה לכל מי שדאג כל השנים לטיפוחה ותחזוקתה לרווחת המבקרים. אני נהגתי בעיקר לשבת על ספסל האבן המחופה בעץ חום, מול החלק הדרומי של מלון "דן" (חתימת אגם) ומסעדת רפאל, להתבונן בים היפייפה, להתעמל, לרכב הלוך ושוב על אופניים ולשוחח עם תיירים.
אני מזמין אתכם להיפרד ממני שם, לקראת שקיעה, נאמר ביום חמישי שלאחר פרסום דבר מותי. גופי לא יהי עוד שם, אבל אולי נשמתי.
אפשר להדליק נרות נשמה, לקרוא פרקי תהילים ואם מותר אז גם לתקוע בשופר, להניח פרח או שניים (אני אוהב את פרחי גן עדן או משהוא כזה), לשיר ולנגן בגיטרה... כל מה שעולה על הדעת.
גם אשאיר לגלגל"צ רשימת שירים שאהבתי בימי חיי להשמיע בשבת שאחרי מותי, בצהרי "סוף שבוע רגוע".
אסיים בשיר שאומר הכל, של המשורר האהוב עלי, לצד המשוררת רחל, חיים נחמן ביאליק:
אחרי מותי
אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש - וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה לו -
והנה אבד המזמור לעד,
אבד לעד!
באהבה רבה,
עדי טלמור
נכתב ביוני 2011, תל אביב.