עוד בטרם מלאו לה 15 שנים, היא הצטרפה ללח"י למרות שבכלל לא ידעה מה זה, הדביקה כרוזים והפיצה חומרי הסברה - ומשם עברה להשתתף בפעולות נועזות של המחתרת ובהן ניסיון התנקשות במפקד הצבא הבריטי בארץ. היא השתתפה בתצפיות ואיסוף מידע, הניחה מטענים והעבירה נשק - זאת למרות היותה נערה שברירית, אך כזו שלא היה פחד בלבה. כשנולדה בכלל קראו לה חיה - אבל בהמשך שונה שמה ליעל, על שם יעל הגיבורה התנ"כית, שהרגה את סיסרא | אנשי דור תש"ח משחזרים את המאבק על הקמת המדינה: סיפורה של יעל בן דב.

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

"הכל התחיל כשיום אחד, כילדה, הגעתי עם אמא שלי לכיכר השבת בגאולה בירושלים", מספרת בן דב, היום כבר בת 90. "ראיתי שם שני בחורים מדביקים מודעות על הקיר ולפתע פתאום מגיעים חיילים ושוטרים לתפוס אותם. אחרי שהתפזרה המהומה ניגשתי לקרוא מה כתוב על הכרזות: 'אנחנו לא נהיה כאן צאן לטבח, האנגלים ישלמו בדמם על כל דם יהודי שנשפך'. על הכרזות היו חתומים לוחמי חירות ישראל".

"אחרי יום-יומיים הלכתי בלילה ברחוב ושוב ראיתי שני בחורים מדביקים מודעות על הקיר. אחד מהם היה מדריך שלי בתנועת הנוער. בשלב הזה הבנתי שיש לי קצה חוט להגיע ללח"י", היא מספרת. "בהזדמנות הראשונה שכל השבט התכנס יחד נעמדתי ופתחתי את הפה, אמרתי: 'מה האנגלים האלה חושבים להם? הם באו עם הצהרת בלפור לבנות לנו בית אבל סגרו את חוף הים שאף יהודי לא יוכל להציל את עצמו ממה שקורה באירופה?'. אמרתי שנלמד להשתמש בנשק ונילחם בהם".

בשלב הזה מי שהאזין לבן דב צחק מהדברים ומיהר לברוח החוצה. "כולם ברחו ממש כאילו הייתי מגפה מדבקת", תיארה זאת. "הם גם לא הבינו מאיפה חשבתי שניקח נשק. אמרו לי שאני לא יכולה לדבר ככה כי אני מסכנת את עצמי ואת האחרים. אחר כך חשבתי גם עם השידוך שלי תהיה בעיה". אבל יעל לא נתנה לאף אחד להזיז אותה מעמדותיה הנחושות - שצריך לשחרר את עם ישראל מעול זרים. 

ה'עכברונת' שלא ידעה להחזיק נשק נשלחה להרוג את הגנרל הבריטי

וכך, בדרך לא דרך, החלה דרכה של בן דב בלח"י. "חשבו שאולי כדאי לנצל בחורה צעירה שמתלהמת כל כך, שאולי זה יכול לעזור למטרות של הארגון", היא אומרת. כך החל יעקב גרנק, שנודע בכינויו המחתרתי 'דב', לשלוח אותה למשימות שונות. "הטילו עלי כל מיני תפקידים וחשבתי שזה במסגרת התנועה, אפילו לא במסגרת הלח"י. בחיים לא יריתי כדור, אבל בגלל התצפיות שלי נהרגו הרבה קצינים בריטים". אלא שזה לא סיפק את בן דב - והיא דרשה להילחם בדיוק כמו הבנים.

"צריך לשחרר את עם ישראל מעול זרים"|צילום: MATSON ERIC, לע''מ

"הייתי כזה עכברון קטן, ובדיוק בגלל זה חשבו שאני מתאימה - כי אף אחד לא היה חושד שאני טרוריסטית כזו גדולה", מספרת בן דב. ואז היא נשאלה האם הייתה רוצה לצאת למשימה שלא חשבה מעולם שתבצע: "דב בא עם חיוך מאוזן לאוזן ושאל אם הייתי מוכנה להרוג את הרמטכ"ל הבריטי בארץ ישראל, גנרל אלווין ברקר. וזה כשעוד לא הרגתי זבוב. קצין המבצעים שלנו חשב שדב השתגע ושאל 'איך התינוקת הזו תעשה את העבודה?'. גם אני שאלתי את עצמי את זה כשלא יריתי מעולם בנשק, לא אחזתי נשק ואני אפילו לא מגיעה להדק".

"דב אמר לי שאני לא צריכה אקדח ולא רובה, רק שאתייצב ליד הבית שלו עם עגלת תינוק", המשיכה בתיאור. "אני ידעתי שהוא עושה את אותה הדרך בכל יום למלון מלך הדוד ללא נשק וללא שמירה. אז אמרו לי שהחליטו להחליף את התינוקת בעגלה שלי בבובה עם חומר נפץ, כזו שתוביל להתנקשות בחייו של הגנרל".

למחרת הגיע הגנרל לשדה התעופה בעטרות ובלח"י תכננו להטמין מוקש במקום - אלא שהאנגלים סרקו את האזור והצילו את חייו, שנייה לפני שהתפוצץ. "עוד מילימטר והוא לא היה בחיים ולי לא היה את מי לפוצץ", אמרה. מאז הדביקו החברים לבן דב את השם "יעל" - על שם יעל התנ"כית שהרגה בתנ"ך את סיסרא. "גם סיסרא היה רמטכ"ל, רק שיעל ההיא הצליחה להרוג אותו", היא מאבחנת את ההבדלים.

"מי הרבנים האלה?"

וזו הייתה רק אחת מהפעולות הנועזות של בן דב בלח"י. מאז ועד היום היא ממשיכה לספר על פעילותה במחתרת ושעשתה ככל שביכולתה כדי להוביל לסילוקם של הבריטים מארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית. "כשנוער שואל אותי מה עושים היום, איך נלחמים למען עתיד המדינה היהודית אני עונה: 'אנחנו נלחמנו אז בממשלה זרה, היום יש לנו ממשלה יהודית אחרי 2,000 שנה. הנשק היחידי שלנו הוא חינוך למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל'".

"מי קורא להם רבנים?"|צילום:

בן דב מבקשת לסיים את הריאיון בהצהרה ברורה לפיה נשים כמותה הוכיחו ועדיין מוכיחות שהן יכולות להיות לוחמות לא פחות נועזות מהבנים - ומבקרת את הרבנים שאומרים את ההפך. "אני לא יודעת למה קוראים להם רבנים, אולי רק בגלל שהם רבים כל הזמן", היא אומרת. "הבנות שלי הכי דתיות וכולן היו בצבא. אני אמנם קצת דואגת לגבי העתיד אבל גם סמוכה ובטוחה שנצח ישראל לא ישקר בסופו של דבר".

יעל בן דב שימשה במשך רוב חייה גננת, מורה ומנהלת בחינוך המיוחד. לאחר פרישתה היא התנדבה בארגון "אוזן קשבת", הדריכה במוסדות לילדים מיוחדים ודאגה להנצחת מורשת לח"י. לאחר מלחמת ששת הימים עברה להתגורר עם משפחתה בבית חנינא שבמזרח העיר, יחד עם משפחות נוספות של חברי לח"י לשעבר שהתגוררו ב"בית השבעה". בשנה האחרונה היא מתגוררת בדיור מוגן בירושלים.