האנשים הללו עזבו חיים נוחים בצפון הארץ וירדו לניצנה שבגבול מצרים, לשנת שירות במדבר. אך הם לא נערים ונערות בני 18, אורי, אילנה, ניצה, דב והדס הם גמלאים שלוקחים חלק בתכנית מיוחדת של התנועה הקיבוצית,"זאת ציונות של 2020".
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בזמן שרוב החברים שלו כבר מזמן פרשו מהעבודה, בגיל 74, אורי שחר החליט לוותר על האפשרות לנוח, לטיל או לבלות עם הנכדים. במקום זה הוא נוסע אחת לשבוע מקיבוץ יראון שבצפון לניצנה שעל גבול מצרים.
"שאלתי את עצמי: מה אני עושה כל בוקר כשאני קם? אז מעבר לכוס קפה ולגינה וכל הדברים האלה, חיפשתי גם משהו יותר משמעותי לעשות", מסביר שחר. "ואז נפלתי על המודעה של התק"ם שמחפשים גמלאים שיבואו לשנת שירות. שאלתי את האישה: 'הולכים על זה?' חשבה, חשבה, חשבה, אמרה: 'הולכים'".
בזמן שאורי מחזק ברגים, אשתו אילנה, מעבירה שיעורי עברית בפנימיה של נערים בדואים. אורי ואילנה הם חלק מקבוצה של גמלאים מהצפון שנענו לקריאה של התנועה הקיבוצית, ויתרו על חיי פנסיה נוחים והרחיקו עד קצה הארץ, לשנת שירות במדבר.
קוראים להם גש"שים, "גמלאי שנת שירות", במובן מסוים אריה לובה אליאב ז"ל היה הגש"ש הראשון. ב-1986, אחרי חמישה עשורים של פעילות ציבורית, אליאב ירד לחולות חלוצה בנגב להקים כפר נוער חינוכי, בשיתוף הסוכנות היהודית. 30 שנה אחרי, פועלים בכפר בין היתר אולפן לעולים ממדינות חבר העמים, ופנימיה לבני נוער בדואים. לצידם מגוון תכניות חינוכיות בנושאי סביבה וטבע שמפעילים צעירים בשנת שירות לצד אנשי הקהילה ומתנדבים.
"אולי כשנהיה מבוגרים ניסע לטוסקנה"
דוד פלמ"ח שמנהל את ניצנה ב-20 השנים האחרונות היה זה שחשב למשוך לכאן גם פנסיונרים, שייקחו חלק פעיל בחיי הכפר. "ניתחתי שבחברה הישראלית יש עשרות אם לא למעלה מזה, אלפי גמלאים שיש לה כוח, יש להם שכל, הם היו מנכ"לים, הם היו מורים, הם עשו דברים טובים, ועכשיו חוץ מלשבת בבית ולהשתעמם, אין", מסביר פלמ"ח.
בתנועה הקיבוצית התגייסו לעניין, הסוכנות היהודית נתנה רוח גבית, ולפני שלושה חודשים יצא לדרך המחזור הראשון של הגש"שים. "חברים שלי שמסתכלים אומרים: וואו איזו הקרבה", מספרת ניצה אלון, "זה נורא כיף שמשהו חשוב שאתה עושה, אתה גם ממש נהנה ממנו".
"כשסיפרנו לילדים על הרעיון, הם אמרו: תגידו אתם משוגעים? סעו שנה לטוסקנה", מספר אורי שחר. "אבל ככל שאנחנו יושבים כאן אנחנו מרגישים שאנחנו תורמים משהו, לא הרבה, אבל תורמים משהו, ומרגישים טוב עם זה". ואילנה מוסיפה: "אולי כשנהיה מבוגרים ניסע לטוסקנה. כל עוד שאנחנו בריאים ויש לנו כוח ויש לנו מרץ ויש לנו אהבת אדם ואהבת הארץ, אז למה לא לעשות משהו משמעותי ולתרום?".