במשך שנים חי ראובן מנלון כמו כל ילד הודי בשכונה במניפור בצפון-מזרח המדינה, לא חגג את חנוכה ולא שמע על פסח. רק כשהגיע לגיל 18 הוא החל לחשוד ולחקור על מקורותיו - ואז הבין: אני יהודי. מאז החל במסע ארוך, ובימים אלה הוא נמצא בטירונות של חטיבת גולני. בן 29, מבוגר מכולם, אבל מוכן לעשות הכול כדי להגשים את החלום שלו - להיות לוחם בצה"ל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לפני כעשור הוא ביקר את אחיה היחיד של אמו, דודו שלא ראה זמן רב. הדוד ניסה לשכנע אותו שהוא יהודי. "אבל אמי אינה יהודייה, היא נוצרייה", ענה לו ראובן, אך הדוד התעקש: "אמא שלך יהודייה כי אמא שלה יהודייה, וזה עושה אותך יהודי". כך למעשה גילה בפעם הראשונה את יהדותו.
בדיקה מעמיקה יותר באילן השורשים גילתה שסבתו התנצרה לאחר שהתחתנה עם סבו, ולמעשה הסתירה את שורשיה היהודיים מכל המשפחה. אמו התחתנה עם נוצרי, ולעולם לא עלה נושא היהדות.
"סיפרתי זאת לאמי אך היא לא השתכנעה, והזהירה אותי לא לדבר על כך שוב. במשך שלוש השנים הבאות כמעט ולא היה לי שום קשר לקהילה, לדת או לתרבות היהודית", הוא מספר בריאיון לחדשות 2 Online. שיחה זו עצרה את התהליך למספר שנים, אך הסקרנות של ראובן הלכה וגברה.
"מה זה אומר להיות יהודי?"
לאחר שסיים את לימודיו בקולג' הוא פגשתי את דודי, יהודי דתי, שהביא לו סידור ולימד אותו את סדר התפילה. לאחר מכן לקח אותו לאירוע בבית חב"ד בעיר בנגלור, שהתברר כמסיבת פורים הראשונה שלו. שם פגש גם את הרב הישראלי צבי ריבקין.
השניים התחברו, ומאז נפגשו כל שבוע. הרב לימד אותו על יהדות והתנ"ך, ומנלון רצה לדעת עוד ועוד: "האם ידעתי מה זה אומר להיות יהודי? לא ממש. זה משהו שאני לומד לאט גם עכשיו, אך גיליתי איך זה מרגיש להיות יהודי- להיות חלק ממשפחה".
באותו הזמן הוא עבד כמנהל מערכות מחשב בבנק אוסטרלי-הודי, וכשגילה שיש לו קרובים בישראל, יצר איתם קשר. לפני שנתיים עלה לארץ באמצעות ארגון "שבי ישראל" עם מטרה: להיות לוחם בגולני.
אמו, רופאה במקצועו, ואביו, קצין לשעבר בצבא הודו, התקשו להבין אותו. כך גם חבריו. "אתה משוגע, נפלת על השכל!", אמרו לו שוב ושוב, אך הוא היה חדור מוטיבציה. לבסוף השלימו מכריו ובני משפחתו לרעיון העזיבה.
ראובן הגיע תחילה לגבעת חביבה ואז למגדל העמק, שם מתגוררים קרובי משפחתו. לאחר שהתמקם החל בתהליכי הגיוס לשירות בן שנה וחצי. כפי שחלם הוא שובץ בגולני וכעת נמצא בטירונות. את הקשר עם הוריו, אותם לא רואה כבר שנתיים, הוא מתחזק בעיקר בוואטסאפ ופייסבוק, כיוון שהפרשי הזמנים וההפסקות הקצרות מקשים על קיום שיחות טלפון.
הכי מבוגר בטירונות
"אני הכי מבוגר בטירונות, המפקדים שלי צעירים יותר וזה מצחיק, אבל אני לא מצטער שעשיתי את זה, אין לי חרטות ואני חי את החלום, יש לי חברים בגולני, ידעתי שזה יהיה קשה אבל התאמנתי קודם", הוא אומר בגאווה, ומעריך שיגור בישראל גם לאחר תום השירות הצבאי: "הסיבה העיקרית שהגעתי לשרת בצבא זה כדי לעשות מצווה - להקריב את עצמי והעבודה שלי בשביל ישראל".
ביום החופש שלו מנסה ראובן להספיק כמה שיותר. "זה לא משנה אם התפקיד שלי בצבא יהיה קטן או גדול, אבל עדיין אוכל לגרום לשינוי. הבנתי כי אם לא אעשה זאת עכשיו, בעוד עשר שנים אביט אחורה בתחושה עמוקה של החמצה", הוא מסביר.
מייקל פרויינד מייסד ארגון "שבי ישראל", שבאמצעותו עלה לארץ נזכר במנלון הנלהב. "לפני כשנתיים, כשהצלחנו לחדש את עלייתם ארצה של בני מנשה, ראובן היה בין אלה שהגיעו ומהרגע הראשון הוא היה להוט ללמוד תורה ולהתגייס לצה"ל", הוא משחזר.
"ראובן אמר לי שהוא נחוש להיות 'קרבי, קרבי ורק קרבי', כי הוא רוצה להגן על המולדת. ולמרות שהוא כבן 28 הוא התקבל לגולני, שם הוא משרת כעת. אני גאה לראות איך עולי בני מנשה מחזקים את מדינת ישראל ועם ישראל".
בשנתיים האחרונות הצליחו בארגון להעלות כאלף בני מנשה ארצה בתיאום מלא עם ממשלת ישראל והרבנות הראשית. "נותרו עוד כ-7,000 בני מנשה בהודו וכולם רוצים לעלות. אני נחוש בדעתי לסייע להם ולא ארפה עד שהאחרון מביניהם יירד מהמטוס, בני המנשה הם בשר מבשרנו - ואחרי 2700 שנה של גלות, סוף סוף הם חוזרים הביתה".
לפניות לכתב: MatanH@ch2news.tv