אלי שרעבי מגיע לריאיון הזה אחרי 491 ימים בשבי. אחרי שאיבד את אשתו ובנותיו בבארי וגם את אחיו, יוסי, שנרצח בשבי. איך הוא מצליח לאסוף את עצמו כדי לדבר על זה? ואיך בכלל מתחילים? איכשהו, הוא מפרק בשניות את כל מטעני הרגש, גם את הכאב שעוטף את המפגש הזה. "אם יש משהו שמהרגע הראשון אני אומר לכולם: למשפחה, לצוות הרפואי, לחברים, לא הולכים לידי על ביצים", הוא מדגיש ומוסיף: "מדברים על הכול. על האובדן, על השבי - על כל דבר שרוצים".
"הבטחתי לאלון שאני לא אעזוב אותו שם"
שרעבי מקיים את הריאיון הזה, דווקא כעת – בעבור החטופים כולם, ובשביל צעיר אחד שפגש לפני שנה וחודשיים, אלון אהל. "הוא נכנס לי ללב. מבחינתי אימצתי אותו מהרגע הראשון. כל דבר אני יודע עליו, על המשפחה שלו - כל תאריך, כל תחביב של אחותו, של אחיו, של ההורים שלו. איך אפשר להשאיר אותו מאחור?".
"ביום שאני עוזב המחבלים קורעים אותי ממנו, הוא פשוט מסרב לעזוב", הוסיף. "רגע מאוד קשה. הוא אמר לי שהוא שמח בשבילי, הבטחתי לו שלא אעזוב אותו שם, שאילחם עליו, הבטחתי לו את זה. אמרתי לו שזה עניין של ימים, ממש".
"כמו פטיש חמישה קילו על הראש"
שרעבי, שנחטף מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, משחזר את רגע הפרידה הקשה מאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל. "הסצנה היא פשוט נוראית, פחד נוראי שלא דומה לשום דבר. עשרה מחבלים בתוך הבית, שניים מהם תופסים אותי, תופסים את הבנות ועומדים איתן במטבח. וכל הזמן הזה ליאן אומרת להם: 'דרכון בריטי', היא חושבת שזה יגן עליהן. אני יודע שאני הולך להיחטף, זה היה לי ברור", הוא חושף. "אני צועק לבנות: 'אני אחזור', ומשם אני במוד של הישרדות. לא משנה מה קורה לי עכשיו, לא משנה מה עושים לי, אני חוזר. לא אשכח את המבט בעיניים שלהן, איך הן היו מבועתות, אני מקווה שהן לא סבלו".
הוא מתאר את הכניסה לעזה, וכיצד כמעט מבוצע בו לינץ' בידי המון. ב-52 הימים הראשונים הוא מוחזק בדירה, ולאחר מכן מורד למנהרה. בשלב הזה הוא פוגש את הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו ואלמוג סרוסי, שנחטפו ממסיבת הנובה. "שלושה ימים שאני איתם, וזה כאילו הכרתי אותם כל החיים". לדבריו, כאשר השלושה מתפצלים מהם, הוא מניח כי הם משתחררים הביתה. רק בסוף השבי יגלה כי נרצחו חודשים אחר כך במנהרה ברפיח.
שרעבי מספר עוד כיצד נודע לו כי אחיו הקרוב, יוסי, שחי לצדו בקיבוץ, נחטף ונרצח. "יומיים לפני השחרור אותו 'מפקד אירוע' נקרא לו, נורא גאה לספר לי, להראות תמונה של יוסי ולהגיד לי שחיל-האוויר הרג אותו. אני אומר לו: 'בסדר' ולא מאמין". אוהד בן עמי, שכנו מהקיבוץ שהוחזק בשבי בנפרד והתאחד עמו לקראת השחרור של שניהם, נאלץ לבשר לו את הבשורה הקשה. "הוא לוקח אותי הצידה ואומר לי 'כל מה שנאמר לך נכון'. זה כמו פטיש חמישה קילו על הראש".
אזוק בשרשראות כבדות, שנה וארבעה חודשים
את הלילה הראשון במנהרה שבה שהה יותר משנה, יחד עם אור לוי, אלי-ה כהן ואלון אהל, שרעבי זוכר בבהירות. "אתה 50 מטר מתחת לאדמה, התנאים הסניטריים שם פשוט נוראיים. אתה מתקלח בסופו של דבר פעם בחודש עם בקבוק מים, עם חצי דלי של מים קרים. שרשראות על הרגליים לא עוזבות אותי מהיום שאני בעזה ועד היום האחרון. יש כאלה שהיו חלק מהזמן, אני שנה וארבעה חודשים אזוק ברגליים, עם שרשראות שעוטפות אותי, עם מנעולים מאוד מאוד כבדים שקורעים לך את הבשר".
אך יותר מהאלימות והתנאים הסניטריים הנוראיים, שרעבי מתאר רעב כבד, שמכלה את הגוף. "המושג הזה של אדם חופשי שיכול לקחת פרי או מים - על זה אתה חולם כל יום. לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה. אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה. באיזשהו שלב אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך. בתקופות הגרועות אוכלים פעם ביום קערת פסטה, שזה 300-250 קלוריות".
"כל אמירה שהיא חסרת אחריות, הראשונים שחוטפים - זה אנחנו"
לתנאים הקשים שבהם שהו, התווסף לדברי שרעבי מרכיב נוסף – השפעת התבטאויות ההנהגה הישראלית בתקשורת על יחס המחבלים לחטופים. "רק מההתנהגות שלהם אתה יכול לדעת מה קרה בחדשות. לכן האחריות אצל ההנהגה. ההתבטאויות שלהם בתקשורת, יש להם המון, המון כוח. הם כל הזמן מקשיבים להם. הם כל הזמן חשופים להם. כל אמירה שהיא חסרת אחריות, הראשונים שחוטפים זה אנחנו".
"הם באים אלינו ואומרים לנו, לא נותנים לאסירים שלנו אוכל, אתם לא תאכלו. מכים את האסירים שלנו, אנחנו נכה אתכם. לא נותנים להם מקלחת, אתם לא תקבלו מקלחת".
על אף השבר העמוק, האובדן הכבד והחודשים הארוכים בשבי, שרעבי רואה עצמו בר מזל. "בניגוד למה שחושבים, אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה, אני בר מזל שהיו לי את הבנות המדהימות האלה במשך שנים. אני בר מזל שלא הרגו אותי. אני בר מזל שאחרי 16 חודשים הצלחתי לחזור למשפחה שלי. אני בר מזל".