שנה חלפה מאז הגיעה מיה רגב הביתה, אבל הזמן כמו קפא מלכת. זו שנה שבה החיים שלה מתחלקים לשניים - המאבק על שיקומה הפיזי והנפשי, ובמקביל, המאבק חסר הפשרות על החזרת החטופים שנותרו בעזה. "הכול סביב זה", היא אומרת כשהיא נשאלת על היכולת לייצר שגרה. "אם זה ללכת לעצרות, אני תמיד מחפשת מקום לדבר על המצב, על הנושא, ועל עומר בעיקר".
גם בתוך הכאב שלה, היא נאבקת על השבת עומר שם טוב, חברה הטוב שעדיין נמצא בשבי בעזה. "לא פייר שאני כאן ויכולה להתחיל להחלים ולהגשים את עצמי", היא מספרת בעצב, "כשעומר ועוד מאה חטופים אפילו לא קרובים לשם". אחרי 51 ימים בשבי החמאס, כשכדור תקוע ברגלה וטרור פסיכולוגי בלתי פוסק, היא יודעת בדיוק מה עובר עליהם בכל רגע. הידיעה הזו לא נותנת לה מנוח.
הימים הראשונים: "פחדתי שיצילו אותי"
לפני קצת יותר משנה מיה בת ה-21 ואחיה איתי בן ה-18 נחתו מטיול משפחתי במקסיקו. הם הספיקו להיות כמה שעות בבית, לפרוק את המזוודות, לפני שיצאו למסיבת הנובה ברעים. איש מהם לא יכול היה לדמיין שבתוך שעות ספורות יימצאו בלב התופת.
כשהם מנסים לברוח מהמחבלים, איתי נפצע ברגליו מירי, גם מיה נפצעה ברגלה. בשבי היא הוחזקה פצועה, כדור תקוע ברגלה, בלי לדעת אם אבא שלה בכלל הצליח להגיע לרעים, אם נפגע או נרצח.
"הביאו אותי בהתחלה לדירה של איתי ושל עומר, לאותו חדר", היא משחזרת. "אחרי שתי דקות העלו אותי לחדר אחר. ראיתי אותם בחמישה ימים האלה אולי פעמיים, כל פעם לחמש דקות, ואז לקחו אותי לבית חולים, שם הייתי 45 ימים לבד, חוץ מיום אחד עם גיא אילוז ז"ל".
רוב הזמן הייתה לבדה, מוחזקת בחדר קטן עם מחבל חמוש ששומר עליה. "הוא תמיד היה חמוש", היא מספרת. "נשק, סכין". כשנשאלת מה עושים במצב כזה, היא משיבה: "לא ישנה, לא עוצמת עיניים. כשהוא נמצא בחדר, בחיים. הוא היה מגיע בלילה, הולך, חוזר בצוהריים ואז עוד פעם מגיע ללילה לישון. אז כשהוא בחדר אני לא עוצמת עיניים. אין מצב. גם אני לא בוכה, לא נשברת. ידעתי שאם אני אבכה אף אחד לא יבוא וילטף אותי ויגיד לי, הכול בסדר".
ככל שהימים עוברים מתחילה לחלחל ההבנה שהיא לא תחזור הביתה בקרוב. היא מנסה לייצר קשר עם החוטף שלה. "זה כל הזמן לשאול 'מה עשית היום', בסוף הוא גם זה שמביא לי אוכל ונותן לי תחבושות ותרופות. חייבת כאילו להתחבב עליו טיפה", היא מספרת. "לקח זמן עד שהוא נפתח בפניי על המשפחה שלו. גיליתי שיש לו ילדה פחות או יותר בגיל שלי, אז שיחקתי על זה. אמרתי לו, תחשוב שאני הבת שלך, אם היא הייתה במקומי, איך היית רוצה שיתנהגו אליה. כל יום, כל שנייה שראיתי אותו, הייתי אומרת לו על זה".
הטרור הפסיכולוגי והמאבק על ההישרדות
המחבלים הפעילו עליה טרור פסיכולוגי מתמשך וקיצוני. ההפחדה הייתה שיטתית, מתוכננת והשפיעה על כל היבט בהתנהלותה. "אם אני אדבר חזק אז ישראל ישמעו אותי והם יודעים שליד ישראלים יש מחבלים אז הם פשוט יהרגו אותי ביחד איתם", היא מתארת. "אז זה לדבר נורא חלש, דיברתי גם תקופה חלש אחרי שחזרתי, לחשתי המון זמן". המחבלים הפחידו אותה שצה"ל נכנס ורצח חטופים עם מחבלים, והפכו את רעיון החילוץ לאיום מוחשי. "נורא פחדתי שיצילו אותי, זה היה הפחד הכי גדול שלי, שמישהו יבוא וינסה להציל אותי באיזה מבצע".
יום אחד, מספרת מיה, המחבל אפילו ערך איתה סימולציה מפורטת. "הוא ממש עמד איתי ועשה לי ממש סימולציה: אם עכשיו נכנס לפה חייל, מה את עושה?", היא משחזרת. "אמר לי להגיד להם - לא להרוג אותם, את מי שנמצא איתי. ממש כאילו סימולציה ופחדתי ברמות. מה אני אמורה לעשות בסיטואציה הזאת".
בדיעבד היא מבינה עד כמה המניפולציות הפסיכולוגיות היו מתוחכמות. "כשהייתי שם אז היו הרבה דברים שהם עשו, שאני אוטומטית המוח שלי תרגם את זה כהם עושים את זה לטובתי", היא מודה. "זה שהם לקחו אותי לבית חולים רק אחרי שמונה ימים, והכדור היה לי ברגל שמונה ימים, אז ממש האמנתי שהם עושים את זה כדי לשמור עליי. כי הם אמרו שהם יהרגו אותנו בדרך, שאם הם רואים מכונית נוסעת אז ישראל תהרוג אותי. ועכשיו בדיעבד זה לא לגיטימי להשאיר בן-אדם עם רגל פתוחה שמונה ימים עם כדור ברגל".
אחרי 51 ימים הגיע רגע השחרור, אבל גם הוא היה רצוף בכאב. כשהגיעה לצלב האדום וראתה סביבה רק נשים וילדים, היא הבינה שאיתי לא שם. "ידעתי שהוא עוד לא חזר וחיכיתי לו, חיכיתי לו ארבעה ימים", היא מספרת בכאב. "היו ארבעה ימים קשים, לא הסכמתי לאכול, לא הסכמתי להתקלח, לקום מהמיטה. שאף אחד לא ידבר איתי, מלא אנשים רצו להיכנס לחדר, לבוא, לחבק, להגיד שלום, פשוט לא הייתי מוכנה לראות אף אחד עד שלא ראיתי את איתי בעיניים שלי".
שנה עברה, והצלקות הנפשיות עמוקות מהפיזיות. שלושה ימים בשבוע היא בשיקום, בטיפולים, רק לאחרונה השתחררה סוף-סוף מאשפוז כשהיא צועדת על רגליה. ההתמודדות היום-יומית מלווה בטריגרים בלתי צפויים. "כל דבר הכי קטן יכול להזכיר לי סיטואציה משם", היא משתפת. "נורא קשה לי לנהוג ואם יש פקק אז בכלל. וגם זה שיש את כל הפיגועים שקורים עכשיו בכבישים, כאילו את כבר לא יודעת מאיפה זה יבוא אלייך. אז זה נורא מפחיד, אבל אני גם אומרת לעצמי שאם אני לא אעשה את זה, אם אני לא אעלה על הרכב ואני אנהג, אז אני כנראה לא אעשה את זה בחיים. וכל פעם שאני עולה על האוטו זה קצת פחות מפחיד".
חוויית הרעב בשבי ממשיכה ללוות אותה גם היום, בדומה למה שחוו שורדי שואה. "מאז שחזרתי ירדתי המון, עליתי, ירדתי, עליתי, ירדתי, עליתי. אף פעם לא הייתי יציבה כשזה הגיע לאוכל", היא מספרת. "כשאיתי חזר אז היינו בסורוקה. והיה לנו ממש מחלקה שלמה רק שלנו ושל עוד איזה שתי משפחות שחזרו, והיה שם מלא אוכל, הביאו לנו מלא קייטרינג כזה. וכל פעם שהיינו עוברים ליד, כאילו לוקחים אוכל ושמים בכיסים. ממש בהכי אינסטינקט, פשוט למקרה שנהיה רעבים מאוחר יותר".
היום, כשהיא נשאלת על מצבם של החטופים שעדיין שם, היא אומרת בקול נחרץ: "אני חושבת שאנחנו, החטופים שחזרו, יודעים הכי טוב מה באמת הם עוברים שם וכמה זה באמת דחוף. מה שאנשים חושבים - תכפילו במיליון, פי מיליון יותר גרוע. זה פשוט פחד אלוהים, פחד שאי אפשר להסביר, את מוכנה כל שנייה למות". היא מזדהה עם תחושת הייאוש שאולי חווים אלה שעדיין בשבי. "אני חושבת שהייתי כבר מאמינה שלא רוצים להחזיר אותי הביתה. אחרי 50 יום הייתה לי את המחשבה הזאת, אז אני לא יכולה לתאר אחרי 417 ימים".
זו הסיבה שהיא ממשיכה לדבר. "הבנתי שזה באמת ממש חשוב שאנשים ישמעו ויבינו מה באמת קרה שם", היא מסבירה. "אם כולם היו חוזרים ביחד, בעסקה, אני לא חושבת שהייתי הולכת ומדברת ככה. אני חושבת שהייתי הולכת למקום שלי ומחלימה עם עצמי. אבל אני באמת חושבת שאני חייבת להם את זה וכאן בשביל לצעוק בשבילם".
"אני מרגישה שאנשים לא מבינים עדיין שזה באמת לא פוליטי, המאבק של המשפחות", היא אומרת. "נורא ממהרים לשים כל אחד כזה בתבנית". היא מספרת שקיבלה הודעות שהאשימו אותה בהיותה "שמאלנית עוכרת ישראל". אבל היא לא נרתעת. "הם פשוט חייבים לחזור הביתה, ופשוט אסור להפסיק להילחם, אף פעם. ולהיות שם תמיד בשביל המשפחות כי הן צריכות אותנו. פשוט לא לשכוח, לא להפסיק עד שבאמת כולם חוזרים הביתה".